העולם על פי…

את הפוסט הזה כתבתי בהשראת התמונה שצירפתי. תמונה שצילם וערך הילד המיוחד שלי, ככה מבלי ששמנו לב באחת מהשעות הרבות שהוא מבלה עם המחשב. היא צולמה במכשיר האייפד של חבר שלנו שגילה אותה ממש במקרה. אני מביטה בעיניים, תוהה כמו תמיד איך לפצח את החידה היקרה לי מכל, את סוד חייו של הילד שלי, וחשבתי שאולי פעם אחת אתן לו את הבמה, כי עכשיו תורו לדבר..

בחורה עם מחשב נייד

unnamed

עכשיו תורי לספר , תורי לדבר.
אני יושב בחדר שלי מול המחשב, מקשיב לעוזי חיטמן ששר בקולי קולות על אוטו גדול וירוק ועל אבא גדול וחזק.

אמא שלי נכנסת לחדר אומרת לי משהו, אני שומע אבל לא מרים את העיניים, הן תפושות חזק חזק במסך המחשב במראות שמרצדים שם ומהפנטים אותי, בקולות, בצבעים שרצים כמו בסרט.
״נועם, נועם״ היא צועקת, נשמעת כמו מתוך חלום מכריחה אותי להרים עיניים ולהסתכל עליה, לחזור למציאות, לעולם הזה שלכם.
קוראים לי נועם ואני ילד, בעצם כבר כמעט  בחור.
קוראים לי נועם , ואם אפשר אז בבקשה רק נועם, בלי התוספות של ״ אוטיסט״ ו״ילד עם צרכים מיוחדים״ ובלי הסברים שבאים מיד כשמדברים עלי או כל מיני מילים כאלו שאמא שלי ואחרים שמטפלים בי אוהבים כל כך להשתמש בהן.
אמא שלי , היא בכלל אוהבת לדבר עלי ולכתוב ולספר לעולם איך זה מרגיש לחיות איתי . אני לא כועס עליה, אני מבין שזה עוזר לה, אבל היום אני רוצה לדבר, לספר איך זה באמת מרגיש להיות אני.
מאז שהייתי קטן אני זוכר את אמא עצובה, בגללי, מסתכלת עלי במבט כזה שאומר ״הלוואי שהיית אחר״, רוצה כל כך לשנות אותי .
אני אוהב אותה וכל כך רוצה להגיד לה שאני אוהב אותה והמילים לא יוצאות לי החוצה.
הן רוקדות אצלי בראש ריקוד פראי וסוער , עם תופים ומצילתיים, רועמות ורועשות. הברות וצלילים שמתערבבים כולם לרעש אחד גדול שמכאיב לי בראש.

כמו בציורים של דאלי הן צפות, עפות, תלושות, בלי כח משיכה שיעגן ויייצב ויכניס קצת סדר בבלגן. אני מרגיש כאילו להקה של זבובים מתעופפת לי בראש , לא מפסיקה לזמזם לי שם בפנים, להקה מציקה וטורדנית ומכאיבה, והמילים לא יוצאות לי החוצה, הן תקועות לי שם בפנים .
אבל אני מכיר את המילים כולן. כל המילים שאמא התאמצה כל כך ללמד אותי מאז שהייתי קטן עם סיפורים ופאזלים ומשחקים. שעות שהיא הייתה יושבת איתי שם בחדר, מלמדת עוד הברה ועוד מילה, מקווה ואז שוב מתייאשת כשהמילים לא יצאו החוצה.

אני זוכר את המבט המייחל שלה כשהייתי תינוק, המבט המתפלל שהנה הפעם זה יקרה, אני אלמד, שהנה זה יבוא, אני אפתח את הפה ואענה לה.
וכמה רציתי שהיא תדע שאת כולן למדתי , את המילים כולן, הן אצלי בראש, גם אם לא על השפתיים.
אני מכיר מבלי להסתכל לה בעיניים את העצב שיושב שם, האכזבה. עם הלב אני רואה, מרגיש ללא מילים איך היא הייתה רוצה שהכל יהיה אחרת,
איך היא הייתה רוצה שיהיה לה נועם אחר . כזה רגיל כמו האחים שלי. כמו הילדים שהיא רואה ברחוב.
עצוב לי שעצוב לה , עצוב לי שקשה לה לקבל אותי ככה כמו שאני. את כל החבילה הזאת שקוראים לה נועם.

אני מרגיש , רואה , שומע , הכל כמו מאופסן במגירות. בראש אצלי הכל מקוטלג, יושב על מדפים. כל מה שראיתי וחוויתי נמצא שם, מאוחסן.
המראות כולם, הקולות ,כל האנשים אותם פגשתי, והמקומות בהם ביקרתי, הספרים שאמא קראה לי, והשירים ששרה. הכל צולם ותוייק אצלי במגירות הפנימיות. כל כך הייתי רוצה לספר לאמא שאני בסדר, שאני שמח, שתפסיק לדאוג לי כל הזמן. אני רוצה ולא יוצא.
איך הייתי רוצה להסביר לה מה עובר אצלי בפנים, להסביר לה איך זה מרגיש להיות אני, איך זה מרגיש לשבת שם בחדר ולשמוע שמדברים עליך כאילו שאתה לא שם או לא מבין מה הם אומרים .
איך זה מרגיש כשאתה שומע את כל הקולות סביב כמו רעש פטישים, מכבש או מקדחה. הכל במין עוצמה כזאת ובלי מסננות.
אני יושב בחדר מתעסק במשחקים שלי, אבל בגלל שאין לי שום מסננות אני שומע כל מה שקורה סביב. היא אומרת משהו לאבא, מדברת עלי, ובחדר השני עומרי מקשיב לשיר שהתופים בו רועמים, והארי הכלב מתנשם בכבדות.
את הכל אני שומע, הכל רועש בפנים. ובא לי לסגור חזק את האוזניים, להתנתק, ואז אני בורח למחשב, לשירים, לצבעים שרצים על המסך.
פה אני מרגיש הכי בטוח, הכי שמח. הם מסיחים את דעתי הצבעים והקולות , עוזרים לי להתנתק מהרעשים שמפריעים לי.
אני יודע זה מוזר, אני זקוק לרעשים האלה כדי לברוח מהרעשים שבחוץ, אבל ככה עובדת אצלי המערכת, ואין לי הסברים לזה.

אני רוצה להסביר לה, לאמא , למה קשה לי להסתכל לה בעיניים , הריכוז מכאיב לי.
אני רוצה להסביר לה למה אני לא אוהב כשמברשת נוגעת לי בשיער, או הסבון על הידיים, זה מכאיב לי המגע הזה בעור. מרגיש כאילו נמלים שמתהלכות עלי, עוקצות ומגרדות.
אני רוצה להסביר לה שאצלי הכל מרגיש אחרת , חזק ובעוצמה שלא מרפה ולא נותנת מנוח. וככה אני בוחר להתנתק, להיסגר בתוך עצמי, להשאיר את העולם בחוץ, מחוץ לגוף שלי, מחוץ לראש.
וכן, הכי הייתי רוצה לספר לה כמה אני אוהב אותה ואיך היא מרגיעה ועושה לי טוב.
והמילים מתבלבלות אצלי בראש, תקועות ומסרבות לצאת.
ואני חושב שהיא יודעת. אני מרגיש בגוף שהיא יודעת.

Iris Mashiach-Ambalo
ישראלית בנשמה אך נושמת בניו יורק. נשואה, אם לשלושה בנים, עורכת דין ועוסקת בנושאי הגירה. אוהבת לכתוב על החיים בכלל ועל שלה בפרט,על אמהות והתבגרות , על התמודדות עם ילד מיוחד, ועל מה שהעולם הזה מזמן לי.