הבלוג של dityroziner

dityroziner

בת 34 אמא ל4 ילדים. מחלימה מסרטן, ומחפשת תשובות לכל השאלות

עדכונים:

פוסטים: 9

החל מיוני 2015

איך שהפקידה התקשרה וביקשה ממני לבוא הבנתי. אני שבוע מריצה בראש תרחישים, מה יהיה אם כן ומה יהיה אם לא. בדיוק היום נשארה איתי בבית התינוקת שלי. התלבשתי ויצאתי.

תמיד כשאנשים מספרים על היום בו בישרו להם את הבשורה הם לא היו לבד, והרופא היה נחמד, ותמיד אמרו להם כמה זמן נשאר להם. אבל שום דבר מכל זה לא קרה אצלי.

הרופאה לא היתה נחמדה, והיא גם לא אמרה כמה זמן נשאר לי. היא רק אמרה שזה גידול, והוא ממאיר, ושאני חייבת לגשת בדחיפות לבדיקות נוספות בבית חולים. היא בדקה אותי, ורשמה לי כמה הפניות. היא לא דיברה יותר מידי, לא הציע נחמה או תקווה. ורק התינוקת שלי שצרחה בעגלה, נשמעה ברקע.

היא לא יודעת לאמר לי שום דבר מעבר לזה, שאעשה את הבדיקה המקיפה וניהיה יותר חכמים.

לפני שיצאתי העזתי לשאול אותה אם זה נקרא “סרטן”, והיא ענתה שכן. הנה אמרתי את המילים המפחידות האלה. יצאתי ממנה מחויכת, כאילו זה משהו שידעתי כל הזמן והדחקתי, ועכשיו הוא נודע. לא הייתי מופתעת או מבוהלת, לא בכיתי ולא נסערתי.

אף פעם לא חשבתי שבריאות יהיה הנסיון שלי בחיים. תמיד הסתובבתי עם חבילות התמודדות אחרות, וניסיתי לעמוד בהן בגבורה.

הכל בתוכי געש, ניסיתי לחשוב אם אני מתנהגת מוזר בזה שאני לא בוכה, או הסטרית, בזה שאני ככה, כאילו סיפרו לי שאין נעליים במידה 39, בצבע כחול.

ואז החלטתי להתקשר לאחי, היה נראה לי מוזר לשמור את זה ככה לעצמי. אני, שכל דבר רצה ושופכת בראש חוצות, שמוחצנת ומשתפת בכל דבר, אני בחרתי הפעם לשתוק, לעכל, לעבד.

אחרי השיחה עם אחי, שכמובן נסער ונדהם, משהו בתוכי נרגע. הרגשתי שאני לא מתנגדת לזה, שאני מקבלת את זה עלי באהבה, כאילו ידעתי שיום אחד זה יגיע.

אני הרי טענתי תמיד שאין לי מופע, אין לי סיפור חיים היסטרי שאפשר לחשוף לפני קבל עם ועולם ולחזק נשים. אני סתם אוסף ניסיונות בשולי הדרך, שלום בית, פרנסה, ועוד. אני לא מאלה שעברו “משהו” בחיים והן יכולות לחזק אחרות. אז הנה עכשיו אני כבר יכולה.

אני בטוחה שעכשיו חברות שלי מהעבודה יגידו, אבל למה אמרת את זה? למה פתחת פה לשטן? ואני שואלת, למה רק לשטן אפשר לפתוח את הפה? למה לדברים טובים לא? כמה ביקשתי על שלווה? כמה דיברתי על פרנסה ושלום בית ונחת? עשירה גדולה עוד לא נהייתי בינתיים, אבל חולה כן.

“ברית כרותה לשפתיים”- נכון? אבל למה זה תקף רק לדברים רעים? כמה פעמים כרתתי את שפתי לברכות, לישועות ולנחמות, למה זה לא התגשם? למה אנחנו תמיד יודעים להביא עלינו רע, ולא טוב?

אני לא הולכת למות. אני מרגישה את זה. אני אעבור את זה כמו גדולה, ואגדל את ארבעת המופלאים בשמחה ואהבה.

אני הולכת להילחם כמו נמרה, להיות הכי גיבורה שהייתי אי פעם, ולעבור את זה במינימום של  דרמה.

לילדים שלי לא מגיע לעבור את זה. הם עברו גירושים, הם עברו הרבה טלטלות ובלאגנים, הם לא צריכים להתמודד עם מחלה של אמא או יתמות חלילה.

אני אעבור את זה בשקט, בהכנעה, ובאהבה,

אני אעבור את זה באמונה, בתקוה ובשמחה,

אני אעבור את זה ואצא מחוזקת וחדשה,

אני אעבור את זה עם ה’, אני אעבור את זה בכח.

“ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי..”

עוד מהבלוג של dityroziner

תצוגה מקדימה

לידה מחדש

בס"ד 16.7.14 התיחסתי לניתוח כמו ללידה. זה הדבר היחיד שהכרתי. מכינים תיק עמוס בחפצים שאולי אצטרך, יש תאריך מוגדר פחות או יותר, יוצאים מהבית לבית חולים לכמה ימים וחוזרים קצת חלשים עם חבילה קטנה של אושר. זה לא קרוב אפילו. אז...

תגובות

פורסם לפני 4 years

כגמול עלי אמו פרק 5

כבר כמה ימים שלא כתבתי. עברו עלי ימים עמוסי חרדה, קושי פיזי גדול, והרבה עיפות, פיזית ונפשית. אתחיל בזה שביום שלישי עברתי את בדיקת ה PET-CTבאסותא. הבדיקה הגורלית שהיתה אמורה לקבוע מה הולך להיות איתי. אני יודעת הרי שהכל כבר נרשם...

תגובות

פורסם לפני 5 years

מלאכים לא חולים פרק 2

מהבוקר אני מסתובבת עם המחשבות האלו, על צדק ואי צדק, על מה שמגיע או לא. הרבה אנשים כשמגיע אליהם צרה המשפט הראשון שעולה להם לראש זה "למה זה מגיע לי?!". אני אף פעם לא הייתי מאלה. גדלתי עם הרבה יראת שמיים, שלפעמים במוחי הילדותי או...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה