הבלוג של מיכל

בלי הערות שוליים

http://disannotated.blogspot.co.il

עדכונים:

פוסטים: 12

החל מיולי 2013

(הטקסט המקראי: בראשית כז)

הוא ישב בעיוורונו ושמע את הזִקנה מזדחלת מתחת לדלת, כמדי בוקר. בדרכה אליו היא בולעת קולות אחרים – כרסום היקרונית ברגלי הכסאות, חריקת מראשות מיטתו בתנועתו. היא קרבה ובאה ועוטפת אותו, ועולה בחלונות עיניו, ומחלחלת אליו. הוא מריח אותה מעורו, מרגיש אותה בבשרו. קשה לקום. הרגליים, האגן. יושב באוהל, בחושך, הוא קורא אליו את המרחב, את בנו האהוב עשו, איש השדה, האיש העושה, הצועד, הצד, להסניף ממנו סם חיים. אמהוי צגה-מרים גברו, כך קראתי הבוקר, התקשרה יום אחד ממעונה במנזר האתיופי בירושלים לשני מכרים, מוסיקאים, ואמרה להם  כך, בערך: “בת תשעים שנה אנכי היום. לא ידעתי יום מותי, אם אשמע עוד בקול פסנתרין, סומפניה וכל זני זמרא. בקרוב אמשיך לעולם הבא, ואני רוצה להספיק להוציא ספר תווים עם היצירות שלי.” נשאו את כליה ואת כל תוויה ויצאו ועשו לה כאשר אהבה.

“ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני. ויאמר הנה נא…”. עשו שלו, עשו הגבוה, היפה, רחב הכתפיים, חזהו כשל אכילס, קיבורותיו מסותתות מעמל, אמותיו עבות ושוקיו נחושת קלל – עשו שלו נגלה לו בקולו. ויצחק, ידיו מגששות באפלה, תופס את הצליל שעוד תלוי ביניהם, ונתלה בו, ונתלה איתו על הצוואר הרחב של עשו. הוא מריח מבגדיו את השדה, את החיות. חץ נשלח, חץ פתאום, ברור ושנון וחד. מפלח את המוח, מגיע עד האמיגדלה. ושוב השמש תעבור עליו והאור יעוור את עיניו, והוא מהלך בין הבארות והריבים, בין המקנה והקנאות, שותה יין פלישתי, נדקר בשלפי שיבולים וקוצר מאה שערים בשדות הזמן האבוד. ב”סופת קרח” מייקי קארבר עומד מול חבריו לכיתה ומרצה במונטוניות:

Because of molecules we are connected to the outside world from our bodies. Like when you smell things, because when you smell a smell it’s not really a smell, it’s a part of the object that has come off of it, molecules.

לפעמים כשאני מריחה משהו אני נזכרת בהרצאה של מייקי, שגדל בתנאי קור אנושי, ומנדפת את המחשבה הזו. או לא. תלוי של מה הריח.

“שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה” הוא אומר. הוא בעצם מצייר. תמונה קטנה של תלי וקשת וכתף מוקרנת על הרשתית, מבפנים. ולהרף עין הרשתית תמיר אותות עצביים לאור, ולרגע אחד העולם לא שחור. עשו יצוד לו צידה, עשו יעשה לו מטעמים כאשר אהב. ויביא לו, והוא יאכל בעור שיניו, בשארית כוחותיו, ירך שרירית של עז הרים. בשר ציד, כאשר עשה אביו פעם אחת, מאיל אחד. הוא ישאף את העשן מלוא ריאותיו, ויראה שוב סימני שפשוף של עבותים על הידיים.

ועשו יצא, ועשו שב. מדרך רגלו קל וקולו דק. ויצחק שומע. לשמוע הוא יודע. הוא קולט את הטרֶמֶנדוֹ ב”אנכי עשו בכרך”, את הסטרֶטוֹ בהמשך. והוא מבקש למשש. אצבעותיו, למודות שדות ובארות ומקנה בקר וצאן ואישה וילדים ועיוורון, מתעכבות. כן, הצלי רך היום מאוד.
“ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו”. הוא מחבק עכשיו את בנו עשו, ממלא את נפשו בברכה שכבר ספגו בגדיו.

עוד מהבלוג של מיכל

תצוגה מקדימה

כי איש ארגתי לפצעי

(הטקסט המקראי: בראשית ד) מסביב שתיקה. העולם נרקם לאיטו, קורם עור וגידים וילדים. ופתאום קם אדם ופונה לנשיו. שר להן, אליהן. והוא יודע - זה חדש. איש לא הפר עד כה את השתיקה האנושית של ימי...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

שני צמחוני

(הטקסט המקראי: בראשית כה) "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו (ורבקה אוהבת את יעקב)". הוא קם כל בוקר מוקדם, כדי לזכות מחדש לעת ערב. וכל בוקר הוא קם בחשש. שק וסכין ותלי וקשת. אהבה התלויה. הוא...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

אל קנא פוקד אבות על בנים

(הטקסט המקראי: בראשית יא-יב) תמיד כשאני קוראת את ה"לך לך מארצך וממולדתך.." אני נזכרת בסבתא שלי, בובע מאשה, שנורא אהבתי. היו לה חיים נוחים, אי אז בטוקומן. אחרי שהניחה במרכז השולחן סיר...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה