הבלוג של מיכל

בלי הערות שוליים

http://disannotated.blogspot.co.il

עדכונים:

פוסטים: 12

החל מיולי 2013

06/09/2013

(הטקסט המקראי: בראשית כה)

“ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו (ורבקה אוהבת את יעקב)”. הוא קם כל בוקר מוקדם, כדי לזכות מחדש לעת ערב. וכל בוקר הוא קם בחשש. שק וסכין ותלי וקשת. אהבה התלויה. הוא משתוחח ואורב, משחר. לפעמים הניצוד שומע רחש ומפנה את ראשו לעברו ומביט בו בעיניים חומות ורכות. ועשו מקשה את ליבו וחושב על הערב וממלא ידו בקשת ומושך בה ומשחרר את החץ הדק מבין אצבעותיו. ברור וחד הוא ננעץ בין הצלעות, או בא בעורק הצוואר. איש יודע ציד. חיות – חייו, לצוד חייב, כי על כן הוא נאהב. הולך שעות רבות. החיות כבר מכירות את ריחו ונסתרות מפניו. נאלץ להרחיק מאוד. עולה על גבעות ויורד בנחלים ובא בנקיקי הסלעים. מחפש עקבות, מטה אוזן, מטפס, מזדחל, עוצר נשימה, רודף, משתחל. כל חושיו דרוכים, כל שריריו מתוחים. לא נח, לא שותה, לא אוכל. לא יחזור בידיים ריקות. הכול מונח על הכף.

“ויזד יעקב נזיד”. שרוע על מיטתו הוא שוטח אותן לפניו, על השולחן הקטן. עיניו מטפסות על מיטת אחיו, קעורה וסתורה. הוא מתהפך עליה כל הלילה, החיה. גונח, נאנק. וביום, בשובו מן השדה, הוא שומט משכמו את שקיו הסרוחים וקורס לתוכה, כתפיו בורקות מזיעה ומדם. שלוש-ארבע דקות. אחר הוא קם וביד רועדת מתקין לו ארוחה קטנה, כרת שאריות קרות. מפצפץ עצמות בשיניו ומוצץ את לשדן. קוטף קישוא ועוקר בצל ונוגס בהם. ככה, עם כל האדמה. איש בהמה. מקנח את פיו בגב ידו, שותה בשקיקה. שוטף את עורפו ופונה למלאכתו. פושט עורות, מנתח לנתחים. שעות. קוצץ, צולה, מושח, מתבל. יודע לבשל. פרא למוד מטבח. בלילה נשכב, מתהפך, גונח, נאנק. הרעשים האלה שלו. כבד כדוב, נוהם כארי. בגדיו החמוצים, עדויי זבובי מוות. שדרתו המקושתת, הילת גפיו הכתומה, פרקי אצבעותיו המעובים, הדם הקרוש על ציפורניו סביב.

עיניו שבות אל השולחן. פנינים שחורות. הוא מלטף אותן באצבעותיו הדקות, מסיע אותן אנה ואנה. מחשבותיו נודדות, מבטו חד ובהיר. “ורב יעבוד צעיר”. מדי פעם צדה עינו אבן קטנה. הוא שולח את קצה אצבעו וגורר אותה הצידה. זהו. הכול ברור. שופת סיר וגם יוצק בו מים, ומזיד. מוסיף בצל ואוג, והרבה כמון בסוף. שעות רבות התבשל הנזיד, ופניניו לא היו לו עוד.

ועשו בא מן השדה, עייף מת, ומבקש להילעט באדום האדום הזה, להתעטף באדים, להתעלף. יעקב שם, עומד ובוחש. הוא מניח את הציד ומתיישב על הארץ, רפה ורעב, כתפיו שמוטות, רגליו פרושות, חושיו מוגפים. הכול מעורפל. רק סיר, ואדום, ואדים. ורק פעם אחת – שיותן לו. יעקב מדבר אליו. המילים מהבילות, מתערבלות, ההברות מתערבבות, בלולות, מורבכות. מכרה.. כיום.. בכורתך. הריני בא מיער עב, עייף אני מציד רב, לו תנני ואוכל, ואשבע. השבעה לי כיום! הכתף. כאב מנסר, מייסר. הוא מסובב לאט את הזרוע, קדימה ואחורה. וישבע לו. זו כתף ימין שלו, שמותחת את המיתר, שמותח את הגיד. קרע בשרוול המסתובב. בלילה זה הכי כואב. הוא ישן רע. וביום הוא רץ. בכל כוחו הוא עובד את אביו. את כל צידו הוא מביא לו, לשים בפיו.

אחיו צר היד והעין, מודד הין וכור, צעיר ובכור, שוקל במאזניים את טל השמיים, כל שמני ארץ – אחיו מגיש לו לחם ונזיד.

הוא לועט כף ראשונה, ושנייה, ושישית. נפשו רעבה. מתק הבצל, חמצמצות האוג. הסיר עמוק, ונפשו מתאווה. חושיו שבים אליו, נפתחים כפקעיות. נבטים זעירים ניבטים אליו מתוך האדום, מלבינים כתולעים. ריח עז של כמון, כריח זיעה. הוא חופר בקלחת, מגשש, מבקש, כל חושיו נדרכים, כל שריריו נמתחים.
הטעם מר מאוד. בקושי הוא בולע את העלבון. שותה וקם והולך.

עוד מהבלוג של מיכל

תצוגה מקדימה

כי איש ארגתי לפצעי

(הטקסט המקראי: בראשית ד) מסביב שתיקה. העולם נרקם לאיטו, קורם עור וגידים וילדים. ופתאום קם אדם ופונה לנשיו. שר להן, אליהן. והוא יודע - זה חדש. איש לא הפר עד כה את השתיקה האנושית של ימי...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

אל קנא פוקד אבות על בנים

(הטקסט המקראי: בראשית יא-יב) תמיד כשאני קוראת את ה"לך לך מארצך וממולדתך.." אני נזכרת בסבתא שלי, בובע מאשה, שנורא אהבתי. היו לה חיים נוחים, אי אז בטוקומן. אחרי שהניחה במרכז השולחן סיר...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

ריח בני כריח שדה אשר ברכו יהוה

(הטקסט המקראי: בראשית כז) הוא ישב בעיוורונו ושמע את הזִקנה מזדחלת מתחת לדלת, כמדי בוקר. בדרכה אליו היא בולעת קולות אחרים - כרסום היקרונית ברגלי הכסאות, חריקת מראשות מיטתו בתנועתו....

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגי אוכל

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה