הבלוג של סמדר דקל נעים

דינא דמלכותא

אשה ישראלית ויהודיה. מגשרת, עורכת דין ועורכת טקסים. מחתנת, מגרשת וחוזר חלילה. בלוג על משפט ותרבות, דין וטקס. על זוגיות ומשפחה. יהדות ודמוקרטיה. על הגשרים של החיים.

עדכונים:

פוסטים: 43

החל מפברואר 2012

איך חוויתי את הטרגדיה הלאומית שלנו בלב ליבה של התקשורת. כועסת על ההסתה שפשטה כאן. מאמינה שיש מקום לתיקון ומקווה שיבוא יום ותחזור המילה “שלום” לאוצר המילים שלנו. שלום! כן – שלום!

25/10/2015

צילום: שאטרסטוק

צילום: שאטרסטוק

 4.11.95. לפני עשרים שנה.

אני בת 22, צעירה אופטימית, בתחילת החיים. סטודנטית למשפטים, עובדת בחברת תקשורת להפקות טלויזיה וחדשות – JCS.

קבענו לצאת לחגוג — בנות המבצעים של JCS , ביחד עם עמית גורן ויעוד לבנון (יוצרי קולנוע דוקומנטרי) את זכיית סרטם שערכו אצלנו בפסטיבל נחשב. גם חגגנו יומולדת להדס קמבץ, חברתי מהטייסת שגייסה אותי למבצעים של התקשורת מיד כשהשתחררתי.

לפני הדינר פארטי המתוכנן, הלכנו לעצרת ויצאנו קצת לפני שהסתיימה, כדי להגיע בזמן למסעדת פסטלינה המיתולוגית בפלורנטין.

הגענו, קמבץ, איולה, ועוד שתי חברות, כולנו עם חיוך ענק מהעצרת הנהדרת. השלום בדרך! די לאלימות! יש תקווה! אינשאלה ואמן!

ברדיו באוטו שמענו את שיר לשלום.

התיישבנו אנחנו החמש, עם עמית ויעוד, שמחים ושמחות על הארוע, מורעבות מוות.

עשינו לחיים השקנו כוסות יין.

בדיוק נחתו הפוקצ’ות הריחניות וצלחת האנטיפסטי לשולחן, בול בתזמון פסיכי עם הביפרים של כולנו שציפצפו יחד (ביפרים, כן ביפרים. 20 שנה. וינטג’…).

 ”רבין נורה בעצרת, תגיעו לאולפן מיד” על הצג של הביפר.

שקט דממה בשולחן העגול. 7 זוגות עינייים פקוחות לרווחה. הלם. הלם מוחלט.

כך החלה הקפצת התקשורת הכי דרמטית, ארוכה ואינטנסיבית שהיתה לי בכל שנותי ב JCS – בחירות, פיגועים, מלחמה, אינתיפאדה. כזה לא היה. נרצח ראש ממשלה בישראל. דימם הלב. נגדעה התקווה. שבר זהות. חברה מפורקת.

ועיני כל העולם נשואות לכאן.

לחדר השידור, האולפנים, צלחות הלוויין ועמדות הדיווח על הגג של בניין הפירמידה ברחוב המסגר.

עמית ויעוד, שהיו לקראת סיום צילומי סרטם 119 כדורים, לקחו מצלמה ובאו אחרינו מהמסעדה לג’ננה של האולפן והתחילו לצלם את סיום הסרט. שמו שונה ל “119 כדורים ועוד שלושה”.

כך חוויתי את רצח רבין. בלב ליבה של התקשורת. מול מסכים ובעשיה בלתי פוסקת.

לא הסתובבתי בכיכר. לא הדלקתי נרות. לא שרתי לבכות לך.

5 ימים של עבודה מסביב לשעונים. הלכתי ללימודים בחמישי בערב. פעם ראשונה שהייתי בין אנשים מחוץ לאולפן. הכל הרגיש מוזר. הזמן עצר ועננה התיישבה על הארץ. אבל קולקטיבי. שוק אדיר.  בלבול, עמימות, וכעס, כעס נורא.

בבחירות של 96, הלכתי לישון עם תקווה שפרס ימשיך את דרך השלום.  

אבל מהבוקר שלמחרת, עת ראיתי על המרקע את האיש עם החיוך העקום זוכה בבחירות,  הכעס הזה התערבב עם יאוש. ומאז, שניהם – הכעס והייאוש, רוקדים לי טנגו עצוב בלב, ורק הולכים וגדלים.

…….

20 שנה אחרי, אותה המדינה, אותו עם.

20 שנה. חצי חיים שלי. איזה סטייט אוף מיינד של תקווה הייתי בו בערב של הרצח, בעצרת השלום הגדולה. ואיזה ייאוש היום.

היום אני כבר אמא, כל הוויתי מכוונת למקומות אחרים.

אין שלום. אין בטחון. טילים, פיגועים, סכינים ברחובות, ירי, לינצ’ים, גזענות ושנאה ואלימות אלימות אלימות אלימות בכל מקום.

 ההסתה הקיצונית של אז הפכה חלק בלתי נפרד מהשיח הישראלי של היום.

המילה “שלום” נגנזה ויצאה משימוש.

כל שמאלני הוא בוגד וחל עליו דין רודף. כל שמאלנית היא זונה שמגיע לה מוות ואונס (האיומים על ח”כ זנדברג ממר”צ לדוגמא).

בצר לי, אני מבינה שלא רק שהלקח לא נילמד, לא תיקנו את דרכינו, לא הוקענו את העשבים השוטים והתפוחים הרקובים, נהפוך הוא:

ההסתה הפכה לדרך, למטרה בפני עצמה.  העשבים השוטים נהיו לשדות, והתפוחים הרקובים מרקיבים הלאה ונהיה מסריח וכבר קשה לנשום. והדג, כידוע, מסריח מהראש.

במקום להוקיע ולחסל את ההסתה והאלימות, הן נהיו לנורמה. שיח לגיטימי. דברים שבשגרה. תעמולת בחירות אפילו.

הכאב הזה שולח מכאן רבים ורבות שעוזבים, כי פשוט נמאס.

ואני, אני עוד מאמינה ומייחלת ליום, שבערת הכאב תהיה למאבק שיביא להתפכחות ויציאה מהבערות של השנאה.

אנחנו חייבים וחייבות להיאבק בחושך שנהיה כאן.

להגביר את האור.

לבקש ולרדוף שלום.

טיול הצופים של הילדים בוטל השבוע בפעם השניה. כלכך אני רוצה בשבילם מדינת ישראל אחרת ממה שהיא. אותה מדינה שמתוארת כלכך יפה במגילת העצמאות. מדינת ישראל של תקווה לצעירים והצעירות בני ה 20. כמו שאולי היתה לנו לפני 20 שנה.

אני הרבה מיואשת. מתוסכלת. מפחדת. כועסת נורא על כולם. חאלאס! מה נהיה פה מה?

אז אני מתאמצת. וממשיכה להאמין ולהחזיק בזיק הזה של התקווה. ובהגיון, אולי תמימות, שיותר גרוע מזה לא יכול להיות.

עדיין מאמינה שיש מקום לתיקון. שיש למדינה תקנה. שיבוא יום ותחזור המילה “שלום” לאוצר המילים שלנו. שלום! כן – שלום!

כי בבסיס שלנו, התרבות של העם שלנו, מבוססת על זה. על השלום כערך על. לא יכולה להיות לנו תקווה ואין דרך אחרת חוץ מלדרוש צדק ולרדוף שלום.

הסתה מרחיקה אותנו מהשלום. היא מסיתה אותנו מדרך הישר. היא מסיתה אותנו האחד מהשני.

הסתה אומרת אני הוא לא האחר.  והאחר הוא לא אני. הסתה אומרת פילוג ואומרת בידול. ככה נהייתה המדינה הזאת – מפולגת. מבודלת. מטורללת. 

העולם נגדנו ואנחנו נגד עצמינו. וכלכך הרבה אנשים בעם הזה, שכחו את הבייסיק של הבייסיק – לסור מרע ולעשות טוב.

שחייבים להרבות באהבת חינם ולמגר שנאת חינם. הגזענות, ההמופוביה, האלימות, תרבות הדיבור, וההיא המנוולת – ההסתה. מכל סוג, כל צבע, כל גזע וכל מין.

אז אני מאמינה. כי מי שמאמינה לא מפחדת. לא ככה?

היום, יותר מתמיד, צריך להגיד -

כן לשלום – לא לאלימות.

כי אלימות מייצרת אלימות ושלום מייצר שלום. כי בשביל שקט צריך שלום. 

ושלום זה גם פרידה. שלום לא אומר בהכרח להיות יחד בלאבי דאבי.

שלום זה להפרד, להפריד, בכבוד, בהגינות. ולהגיד חאלאס, מספיק ודי, עכשיו שקט. שלום ובי.

שלום. ורצוי עכשיו. 

כי אם לא עכשיו, מתי?

.

“אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית

יש לגנות אותה, בתבונה, להוקיע אותה, לבודד אותה

זו לא דרכה של מדינת ישראל”

יצחק רבין. 1922-1995. חייל בצבא השלום.

יהי זכרו ברוך. 

 

[youtube UEXxr9thfaU nolink]

מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים

אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב.

נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע

וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה

 סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב

בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ

(תהילים לד)

עוד מהבלוג של סמדר דקל נעים

Thumbnail

מלכותא בדרך

יצאתי למסע שבת מלכה ב VOLVO עם שתיים חברות, אחיות אהובות שלי. טלוש ממוש, הלא היא טל פריבנר, חברה של חצי חיים. בתקופה הסטודנטיאלית, כשאצלנו במקרר היה דיאט קולה ותותים, תבעה טלוש את המונח "חברת השפע" הפרטי שלנו. בהמשך יצרה...

תגובות

פורסם לפני 7 years
Thumbnail

שוות אבל פחות. יום האשה 2016

יום האשה הבינלאומי – 8 במרץ 2016 כ"ח אדר א' תשע"ו. שמתי לב שהשנה יום האשה הוא ב כ"ח באדר. וחשבתי על המילה הזאת "כח". על כח בכלל, ועל כח נשי בפרט. יש משהו בחיבור של היום הזה, עם...

תגובות

פורסם לפני 5 years
Thumbnail

רוח ים במכמורת. חַדְרִי הֶחָדָשׁ

הנעים שלי חוגג יום הולדת בחורף. תמיד באיזור של ט"ו בשבט ופורים, יום המשפחה וולנטיינס.  הוא חורף. אני אביב. הוא אוויר. אני אש. במיוחד בימי הולדת אנחנו משדרים על תדרים שונים. אני – תנו לי את כל החברות והחברים שלי, להזמין, לארח,...

תגובות

טופ 20 - בלוגים