הבלוג של סמדר דקל נעים

דינא דמלכותא

אשה ישראלית ויהודיה. מגשרת, עורכת דין ועורכת טקסים. מחתנת, מגרשת וחוזר חלילה. בלוג על משפט ותרבות, דין וטקס. על זוגיות ומשפחה. יהדות ודמוקרטיה. על הגשרים של החיים.

עדכונים:

פוסטים: 43

החל מפברואר 2012

מחשבות על ההבטחה שבמגילה ועל מסורת של חג חילוני. ולקינוח – מתכון לעוגת הסברינה של דינדינה – סברינה אליפות ליום העצמאות.

16/04/2013

נולדתי באביב של 73. כשהייתי בת חצי שנה פרצה מלחמת יוה”כ.

שחר, הבן של רונית היפה מלמעלה היה החבר שלי. גדלנו יחד. היינו יחד במקלט, בלול, עם האמהות שלנו, ועוד אמהות ועוד ילדים. האבות שלנו היו במלחמה. כשגדלנו שיחקנו יחד בדשא, בגן צילה. ככה היה שחר חברשלי עד גיל 4.5 כשעזבנו את הבית ההוא. לשחר לא היה אבא כי הוא נפל במלחמה ההיא. אני כמובן לא זוכרת כלום מזה, אבל כנראה שאבא של שחר היה החלל היחיד שהכרתי.

אף אחד לא נפל לנו במשפחה, או בין החברים. ברוך השם. בן דוד שלי כמעט היה חלל כשמחבל דקר אותו באוניברסיטה, חורר לו את הריאה. אלוהים, או מישהו, שמר עליו והוא איתנו.

בצפירה אני מרגישה קצת אבודה. אין לי למי לייחס את הזיכרון, ושתי דקות זה הרבה זמן בשביל לחשוב. בצפירה של היום הרגשתי את כל המחשבות של השנה האחרונה מתאגדות ומזוקקות לאותן שתי דקות של זכרון. ויוצאת עם משהו לקחת. לקח.

"דגל ישראל - וריאציות על הנושא" / י. יורש

מתוך הספר “דגל ישראל – וריאציות על הנושא” / י. יורש

ואני חושבת על הכאב והדם שהארץ הזו ספגה. על המשפחות החסרות, על אחים ואחיות, אבות ואמהות, נשים של, בעלים של, ילדים וילדות של אלו שהיו ואינם עוד. על אלו שיום הזכרון נועד לתת להם כתף ענקית לשים עליה את הראש. על אלה שזוכרים כל הזמן, וחסרים כל הזמן, ומתגעגעים ומחפשים. ואני חושבת על המדינה שלנו, על ההישגים שלה ועל הכשלים שלה. על כל מה שיכול לפגוע בה, לא רק מחוץ, אלא גם מבית. תרבות השיח, האלימות ושנאת חינם, חוסר הכבוד, הגזענות. על היחס המחפיר לפליטים, לזרים. על ניצולי שואה שחיים בעליבות ואיך זה שאנשים מפרקים אותם במכות בגינה הציבורית? על תאונות הדרכים, האלימות במגרשי הכדורגל, על תרבות הרייטינג שום כלום. על הדרת הנשים, הטרדת נשים נערות וילדות, אונס וכל מה שאסור בתכלית. על תקיפות מיניות במשכני מכובדים ובמשרדים מכל הסוגים ובמועדונים.  על כרטיסי הביקור המחליאים שמפוזרים ברחובות תל אביב לכולם לראות. ואני חושבת על ילדים – העזובים, המוכים, השרוטים. על עגונות ומסורבות גט, על ילדי המתגרשים, על רווחה קורסת. על החולים ששוכבים במסדרונות בתי החולים, על הרופאים העייפים. ומזל שנגמרת הצפירה כי אפשר עוד ועוד… 
בסביבות 12 אני נוסעת לתל אביב, מרגישה את התכונה הזאת ברחובות, מכוניות מקושטות, חלונות ומרפסות בכחול ולבן, ותיירים מצלמים את המחזה. והנה באה האופטימיות מתגנבת לה לנפשי, היופי חודר לי לעיניים, הלב מתמלא באיזו ציפיה שמחה, הנה בא חג. וואלה, יש לי ארץ נהדרת. יפה. מיוחדת. נעימה. ויש בה, יש בה המון דברים טובים ונהדרים ומיוחדים ומאד מוצלחים. ואני בוחרת להסתכל על חצי הכוס המלאה כי אחרת מה באמת אנחנו עושים כאן? או כמו שהציעו לי בטוקבק למאמר שלי - ”לא טוב לך תעופי לאירופה ותתנצרי…

אז זהו, שאני כאן ואני לא עפה, לא עוזבת כי אין לי ארץ אחרת. כאן נולדתי, כאן נולדו הילדים שלי, כאן נולד אבא שלי ואמא שלי עלתה לכאן וכאן קבורים הסבים והסבתות שלי. כאן הבית שלי. כאן המשפחה שלי והחברים שלי והשפה שלי. וגם אם הייתי רוצה ויכולה לעזוב, לא הייתי עושה את זה. כי המדינה הזאת היא המקום היחיד על פני העולם הזה, בו אני יכולה לחיות חיים יהודיים באופן טבעי ורציף ואמיתי. כאן אני יכולה להיות חילונית ועדיין להרגיש תרבות יהודית וישראלית כל הזמן.  נכון, אני מתייאשת, ומתבאסת, ומבקרת. אבל, לא.  לא עוזבת.

אני מאמינה שיכולה להיות לנו מדינה שהיא בית אמיתי ליהודים. לישראלים. אבל נדרשים תיקונים רבים כדי שהבית הזה יגלם את ההבטחה שבמגילת העצמאות – הבטחה לחברה צודקת, דמוקרטית, רב-תרבותית, הומנית ובעיקר – שיוויונית “ללא הבדל דת גזע ומין”. שתגשים את המטרות שלשמה היא הוקמה. והמדינה בסה”כ צעירה, אפשר עוד לתקן. צריך לחזור למגילה, לקרוא וליישם. כי אנחנו חיים כאן בשקר.

מגדלים אותנו על האתוס והפאתוס של “עצמאות”.

הכרזנו! יש לנו עצמאות משלנו! ריבונות! זו המדינה שלנו! ועלינו לכאן מהתופת ומהתפוצות, ומתו כאן טובי בנינו ובנותינו ואנחנו זוכרים את כולם ולא שוכחים. ועשינו ובנינו וצמחנו והצלחנו. ויופי לנו יש לנו זיקוקין.

עם השנים, משהתבגרתי, וחזרתי למגילה, בעין ביקורתית – אני מבינה עד כמה המציאות שלנו כאן רחוקה מהחזון שנוסח כלכך בקפידה.

עלינו המלאכה לעשותה, זו המדינה שלנו. אני אמשיך לפעול לתיקונה, גם אם יש סביבי כאלה שחושבים או חושבות שאני מגזימה… וביום העצמאות אקרא בעצמי ועם סביבתי במגילה. ואציע לכל מי שמוכן לשמוע – קראו במגילה. תשאלו. תבקרו. תדברו. ותיקחו מזה איזה משהו.

אז איך לחגוג עצמאות?

12 שנים אחורה. יום העצמאות שלי התחיל בבוקר מרגש. מקלון לבן עם שני פסים ורודים וביניהם סימן קריאה גדול. אמא. אני בדרך להיות אמא. גוד ביי עצמאות.

מאז לא יצאתי, אפילו פעם אחת, למסיבת עצמאות. את הרחובות עם הפטישים והקצף שנינו לא אוהבים והנחלנו את זה לילדים. מסתפקים בלראות את מופע הזיקוקים מהמרפסת אצל חברים בשכונה. ואז אני חוזרת הביתה עם הצאצאים והנעים יוצא למסיבת עצמאות המסורתית של החבר’ה, שחלק מהמסורת שלה הוא שאני לא באה (כי כל מי שיכול/ה לעשות בייביסיטר, נמצאת באיזו מסיבה מסורתית כזו או אחרת).

אז יש מסורת בחג הזה? יש. – המסיבות, הרחובות, המופעים, הזיקוקים, העל-האש עם החבר’ה.

חג יחיד יחיד ומיוחד החג הזה, מסורתי אבל לא דתי. חג חילוני. חג ישראלי.

אבל בשביל מסורת אמיתית, צריך משהו קצת מעבר לריקודים, פטישים, זיקוקין, קצף וסטייקים.

תוך כדי הכנת העוגה למחר, אני מתעדכנת בפייסבוק בחגיגות העצמאות של חבריי להויה ולבינה, אנשי הרנסנס היהודי שאומרים הערב אנו מכריזים בזאת, חוגגים עצמאות משמעותית בבית דיזנגוף בתל אביב, ובמגדל דוד בירושלים, קוראים ומדברים על המגילה. שמחה לראות ולדעת שיש מקומות שבהם נותנים ליום הזה את המשמעות הראויה לו, באומץ, ביצירתיות ובהמון כבוד למה שחלמו שיהיה כאן ולמה שאנחנו עוד צריכים להגשים.

עצמאות

החלטתי שמחר, בעל-האש המסורתי על הדשא עם החבר’ה, בנוסף לסברינה של דינדינה, אנסה להכניס עוד מסורת למסורת – קריאה במגילה. נקרא את מגילת העצמאות, נראה קליפים של הכרזת העצמאות תש”ח (ואולי אפילו נעשה תחרות חיקויים של בן גוריון…) ונדבר על זה, נקרא את המילים הגבוהות וננסה להבין מהי ציונות בת זמננו.

מה יש לנו להפסיד? החג הזה הוא יותר מהכל חג ישראלי, אנו עצמאיים לקחת את ההזדמנות הזו ולהעביר את מה שכתוב במגילה לדורות הבאים, כדי שידעו לשמור על מה שהובטח לנו – שיוויון, חירות, חופש דת, חופש מדת, חופש מצפון ותרבות. 

סברינה אליפות ליום העצמאות 

.

היא טעימה, קרירה, קלילה, תמיד משמחת ומזכירה נשכחות.

קינוח מהסרטים וכמו שדינה אומרת – תמיד מתקבלת באהבה וגורפת מחמאות.

 באמת, באמת – חצי שעה עבודה.

מצרכים:

1 גביע יוגורט כלשהו (200 מ”ל)

1 + 1/2 כוסות סוכר

2 ביצים

1 שקית אבקת אפיה

1 כוס גדושה קמח

3 כפות ריבת תותים  (דובדבנים גם הולך)

1/2 בקבוק תמצית רום ורודה

1-2 כפות רום לבן (אפשר יותר, רצוי לטעום ולהחליט את מידת האלכוהוליות הרצויה…)

קצפת מ- 2 שמנת מתוקה + 1.5 כפות סוכר

ההכנה:

לטרוף במטרפת יד – 1/2 כוס סוכר, יוגורט, ביצים לבלילה אוורירית לבנה. להוסיף את הקמח ואבקת אפיה ולטרוף חזק עד שנעלמים הגושים ונוצרת בלילה חלקהסברינה

לשפוך לתבנית פיירקס סטנדרטית משומנת קלות ולאפות כ 20 דקות בחום של 160 – 170 מעלות עד שמזהיבה יפה

ברגע שיוצאת מהתנור – לשפוך כוס מים מהברז על הכל (זה מה שעושה אותה מאווררת כזאת פלאפי)סברינה אליפות ליום העצמאות

בזמן שהעוגה בתנור – להכין את הרוטב:

לבשל על האש – כוס סוכר + כוס מים + תמצית רום עד שהסוכר נמס והרוטב צלול. להכניס למקרר כדי לקרר מעט. להוסיף את הרום הלבן לפי הטעם.

לצנן מעט את העוגה (כ 15 דקות) ואז לשפוך על העוגה כמעט את כל הרוטב (כדאי תוך כדי לחורר את העוגה עם מזלג ולהפריד מהדפנות כדי שייספג הכל טוב טוב)סברינה

לחמם את הריבה מעט במיקרו כדי שתהיה קלה למריחה ו”לפרק” את חתיכות הפרי שלא יהיו גושים –  למרוח על העוגהסברינה

ומעל זה הקצפתסברינה

סה טו!

לכסות בניילון נצמד ולהכניס למקרר לפחות לשעתיים, רצוי לילה.

להגיש בשמחה, אפשר להוציא עם כף, לא צריך לחתוך. מהממת, פשוט מהממת.

עוד מהבלוג של סמדר דקל נעים

Thumbnail

מלכותא בדרך

יצאתי למסע שבת מלכה ב VOLVO עם שתיים חברות, אחיות אהובות שלי. טלוש ממוש, הלא היא טל פריבנר, חברה של חצי חיים. בתקופה הסטודנטיאלית, כשאצלנו במקרר היה דיאט קולה ותותים, תבעה טלוש את המונח "חברת השפע" הפרטי שלנו. בהמשך יצרה...

תגובות

פורסם לפני 7 years
Thumbnail

שוות אבל פחות. יום האשה 2016

יום האשה הבינלאומי – 8 במרץ 2016 כ"ח אדר א' תשע"ו. שמתי לב שהשנה יום האשה הוא ב כ"ח באדר. וחשבתי על המילה הזאת "כח". על כח בכלל, ועל כח נשי בפרט. יש משהו בחיבור של היום הזה, עם...

תגובות

פורסם לפני 5 years
Thumbnail

רוח ים במכמורת. חַדְרִי הֶחָדָשׁ

הנעים שלי חוגג יום הולדת בחורף. תמיד באיזור של ט"ו בשבט ופורים, יום המשפחה וולנטיינס.  הוא חורף. אני אביב. הוא אוויר. אני אש. במיוחד בימי הולדת אנחנו משדרים על תדרים שונים. אני – תנו לי את כל החברות והחברים שלי, להזמין, לארח,...

תגובות

טופ 20 - בלוגים