הבלוג של סמדר דקל נעים

דינא דמלכותא

אשה ישראלית ויהודיה. מגשרת, עורכת דין ועורכת טקסים. מחתנת, מגרשת וחוזר חלילה. בלוג על משפט ותרבות, דין וטקס. על זוגיות ומשפחה. יהדות ודמוקרטיה. על הגשרים של החיים.

עדכונים:

פוסטים: 52

החל מפברואר 2012

אני רואה את הסלט שנהיה במרכז, ופתאום יש לי הרגשה של “יותר מידי נשים במטבח”. איך? איך הן לא השכילו להתרומם מעל הרפש? למה? אי אפשר להשאיר אתכן רגע לבד? מה עם השיח? מה עם שיתוף הפעולה? מה עם אינטרסים משותפים? מה נקי ומה אחר? כנראה שפוליטיקה זה פוליטיקה, והיא, כמו פוליטיקאים, לא משתנה.

11/12/2012

השבוע שלפני חנוכה התחיל עם קבלות הורים בבי”ס.  תפרתי לי את מוקה ושוקו אחד אחרי השניה. נחת. הרבה נחת, טפו חמסה. מסיימים, מפרגנים, משבחים, הולכים לאכול פיצה כמובטח ולחזור הביתה בזמן לונילה הקטנה. אני עולה להחליף למדי ב’, ושומעת מלמטה את הקולות הקטנים שלהם מתגברים, את האנרגיות עולות, את הצעקה הראשונה, את אלו שאחרי. בום עמום ובכי. הו הבכי.

יישוב ביכבוכים, עם תעודות.

אמא בבגדי ב’ יורדת למטה. “למה? למה אתם צועקים? למה את בוכה? אי אפשר רגע להשאיר אתכם לבד?”… מוכר?

"שיחות קשות - איך לדבר על מה שחשוב באמת". פרי מחקר ארוך שנים של מומחי גישור באונ' הרווארד

ונילה מלכת הדרמה בבכי “הוא גירש אותי, הוא סגר עלי את הדלת..”

שוקו בצעקות פורש כף יד גדולה מושטת קדימה בתנועת הוכחה, “היא כמעט נפלה, היא לא מקשיבה לי…” מתחיל לעלות למעלה בעצבנות, בצעדי פיל מרעידים (למה עשיתי מדרגות מתכת, למה?).

“רד למטה…אל תתעסק איתי” (מחייכת).

“לא רוצה”, עומד באמצע המדרגות ילד ספגטי, משלב ידיים ארוכות, מכווץ את הגבות בדיוק כמוני, “תמיד מאשימים אותי…”.

מו”מ ממוקד מטרה, והוא יורד. ארבעתנו סביב השולחן במטבח ואני פוצחת בניהול הסכסוך, בגדול, לפי המודל של “שיחות קשות“: שיחת ה”מה קרה” עובר ל”שיחת הרגשות” ולסיום “שיחת הזהות”…  שואלת שאלות פתוחות, משקפת, מסכמת, מנסחת מחדש ומרביצה תורה על חשיבות הכבוד, ההקשבה, שיתוף פעולה.

והנה אנחנו בדרך לאנשהו, יש התקדמות, הם מתחילים להרגע. ואז הגדולה, מגלגלת עיניים (האמ-אמ-אמא של מלכת הדרמה) מסתכלת עלינו במבט של “מה זה השטויות האלה”, מפנה את הגב ומתחילה ללכת…

“בואי בואי אנחנו בשיחה”…

ואז, ככה בלי הקדמה, מוקה שלי, הבכורה שלי, המוארת, במלוא גובהה, יופיה וחריפותה אומרת לי את הדבר הבא -
“מאז שנכנסת לפוליטיקה (בדגש ארסי), את מערבת אותי בעניינים שלא קשורים אלי”.

הופה! הרגע הזה שאני רואה את האסרטיביות והאימפולסיביות שלי דרכה. שקט. מבטים. הרמת גבה (אחת, אני טובה בזה…), חצי חיוך וצחוק שמתחיל ממני ומדביק את שלושת כדורי הגלידה המתוקים שלי . סגרנו את ניהול המשבר, הגדרנו מחדש, כל אחד התחייב להתאמץ לשפר משהו, סוף טוב, הרוב טוב.

יישוב סכסוכי פנים עם הנעימים מסב לי נחת, כי יוצא שם היופי של נפשותיהם, ואלו הרגעים שבהם אני רואה עד כמה לימודי יישוב סכסוכים משתלמים לי בחיי היום יום…

אבל מה, נשארתי תקועה עם השאלה – “למה לי פוליטיקה עכשיו?”

מאיפה בא לה ה”נכנסת לפוליטיקה” הזה? לא נכנסתי לשום פוליטיקה. סתם מעורבת. ומוצאת את עצמי מתגוננת על ההאשמה הזאת.

כי בעיניה של מוקה, ולא רק בעיניה, בעיני שלי ושל רבים וטובים אחרים, פוליטיקה זה סוג של קללה. זה פיכסה. מאיפה היא הביאה את זה ולמה ככה? אני מתנתקת מעצמי וחושבת אותה: כולה בת 11. והמילה הזאת “פוליטיקה”, נשמעת, בינינו, קצת כמו מחלה.

עולם לא ברור ולא מוגדר של המון אנשים שמדברים ומדברים, נוזפים מתווכחים ומאשימים אחד את השני. ובשנה שעברה היתה המחאה עם אוהלים ברוטשילד, ושלמה ארצי שר “עוד נגיע נגיע נגיע לארץ חדשה”. ועכשיו עמודים של עננים וגשם של טילים. והסיפור הזה של הבחירות. ואמא הביאה שלטים מועידת מפלגת העבודה “מחליפים את השלטון”.ומה זה הביברמן הזה? ולמה זה כזה אסון? (וביברמן הוא בכלל רופא משפחה שלנו). וסבתא מוטרדת, “מה יהיה פה”. ואמא כל הזמן אומרת שיש תקווה. ויאיר לפיד שהיינו קוראים אותו, פתאום הולך גם הוא לשם, לפוליטיקה. ושלי יחימוביץ, ההיא שעשו עליה את “חלי” בארץ נהדרת, היא גם רצה, בינתיים מאולפן לאולפן. וביום הבחירות לפריימריז אמא לקחה אותה לקלפי להרגיש אוירה. “מה בוחרים?” “מה זה מפלגה?” “מה זה רשימה?” “איך מדרגים?” “רגע, מה זה מנדטים? זה קשור למנדט הבריטי?…”

אז הסיפור הזה של פוליטיקה לא ממש נראה לה, למוקה, לא ממש ברור. והיא, כיאה לגילה, מתחילה לירות את האישיות שלה החוצה, בחיצים מכווני-אם, וזורקת לי את הפוליטיקה הזאת בפרצוף.

פלאשבק לימי התיכון – מועצת תלמידים עירונית ואני יושבת בכיסא של אלי לנדאו יום שלם ועאלק מנהלת את העיר. פלאשבק לקורס קצינות – אני מרותקת אחרי שנשפטתי על התחצפות למ”פית סביב איזה עניין של זכויות. פלאשבק ללימודי המשפטים, לפרקליטות, ולכל מה שעשיתי משם ועד הלום. פוליטיקה לא מעניינת אותי. אבל צדק, הו, איתו יש לי עסק, רודפת אותו טוב, (גם כשלא ממש צריך).

ואני מנסחת לה תשובה – “לא נכנסתי לפוליטיקה, אבל אני מתעסקת בעניינים פוליטיים”. כי במדינה שלנו כמעט הכל פוליטי. ואני, מה לעשות, מתעסקת…, ובכל פעם שאני יוצאת לערוך טקס נישואין של זוג שלא רוצה או לא יכול להינשא כדין במדינה הזאת, אני יודעת שאני בדרך לעשות מעשה פוליטי. אבל אני מודה, שלאחרונה אולי קצת נסחפתי, כי משהו במערכת הבחירות הנוכחית הדליק אותי. עד עכשיו.

חשבתי שזו מערכת בחירות אחרת. הרגשתי את זה. התלהבתי. מערכת בחירות של להיות או לחדול. של הדמורקטיה הישראלית לאן?  של סוגיות חברתיות שנשכחו על רצפת חדר העריכה משך שנים. של דיבור על שלום. של דת ומדינה. של אנחנו מול העולם, של אנחנו בינינו לבין עצמנו.

ויותר מהכל – מערכת בחירות נשית, שנראית אחרת, נשמעת אחרת ומרגישה מאד מאד אחרת מהפיכסה שהכרנו עד כה. זה התחיל יפה – עם “כלכלה הוגנת”, “צדק חברתי”, “אופק מדיני”,  ”מנהיגות נשית”,  מושגים שמשכו אותי להקשבה והתעניינות. לא עוד “קמו עלינו לכלותנו”, ו”הקם להרגך השכם להורגו” עם בריסטול של פצצה מסרטים מצויירים, ושלטי חוצות עם צילומים של פטריות עשן כתומות. בחירות אמיתיות על עניינים אמיתיים.

ואני האמנתי שהנשים, המנהיגות, יצליחו לחולל משהו חדש. פוליטיקה “אחרת” כדברי שלי, פוליטיקה “נקיה” כדברי ציפי.  ראיתי מה קורה במפלגת העבודה, בועידה האידיולוגית, בועידת המפלגה, בהצטרפות בלתי פוסקת של פנים חדשות, ופשוט נשאבתי פנימה. הרגשתי שממחישים לי את מה שלמדתי בתיכון בשיעורי אזרחות. שממש ככה עושים דמוקרטיה.

החלום ושברו.

ואז באה ציפי, הקימה תנועה נקודה, ותוך יומיים דילג אליה עמיר פרץ שניה לפני סגירת הרשימות, כשהוא מאשים את שלי בכך וכך, והיא אותו בכל מיני מילים ארוכות…

וככה, כל התקוות התנצפו לי בפרצוף. לא “נקיה”, ולא “אחרת” ולא נעליים. יותר פוליטיקה פיכסה מזה כבר לא יכול להיות. מזועזעת ומוטרדת אני מחפשת את האור. אני רואה את הסלט שנהיה במרכז, ופתאום יש לי הרגשה של “יותר מידי נשים במטבח”. איך? איך הן לא השכילו להתרומם מעל הרפש? למה? אי אפשר להשאיר אתכן רגע לבד? מה עם השיח? מה עם שיתוף הפעולה? מה עם אינטרסים משותפים? מה נקי ומה אחר? כנראה שפוליטיקה זה פוליטיקה, והיא, כמו פוליטיקאים, לא משתנה.

גרפיקה - מרינה סוריס ל "הֲוָיָה" - טקס ישראלי

ועדיין, ברוח החג, אני שומרת על פירורי האופטימיות, שמחה על הא/נשים החדשים והחדשות שייכנסו לבית הנבחרים שלנו בכנסת הבאה, מקווה שהשיח הנשי ישתלט על האגואים ושאולי אולי בינואר יקרה איזה נס.

בנאיביות של תיכוניסטית אני מדמיינת את הנשים הכלכך מוצלחות שם בזירה מתכנסות “לערב בנות”, כל אחת מביאה משהו, מנהלות “שיחה קשה”, מסעירות מוחות ומוצאות דרך לגרש יחד את החושך ולצחוק שלובות זרועות כל הדרך לשולחן הממשלה. בחלומי יש חבורה מצויינת של א/נשים שמגרשים את החושך ומביאים לנו אור. אם היו מוותרים על השליטה ועל האגו אני בטוחה שהיינו בדרך לשם, לשלטון שפוי. עם שלי שנותנת עבודה, ציפי שמניעה, זהבה שמריצה, ויאיר שיוצר עתיד. בינתיים, כל אחד הוא אור קטן וכולם יחד סתם…

ואני, אני לא נכנסת לשום פוליטיקה. לי יש את הנעים ואת שלושת כדורי הגלידה שלי. הם רבים ומשלימים, ואנחנו מדליקים נרות ומגרשים את החושך, לפחות לבינתיים.

חג חנוכה שמח

עוד מהבלוג של סמדר דקל נעים

תצוגה מקדימה

מלכותא בדרך

יצאתי למסע שבת מלכה ב VOLVO עם שתיים חברות, אחיות אהובות שלי. טלוש ממוש, הלא היא טל פריבנר, חברה של חצי חיים. בתקופה הסטודנטיאלית, כשאצלנו במקרר היה דיאט קולה ותותים, תבעה טלוש את המונח "חברת השפע" הפרטי שלנו. בהמשך יצרה...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

שוות אבל פחות. יום האשה 2016

יום האשה הבינלאומי – 8 במרץ 2016 כ"ח אדר א' תשע"ו. שמתי לב שהשנה יום האשה הוא ב כ"ח באדר. וחשבתי על המילה הזאת "כח". על כח בכלל, ועל כח נשי בפרט. יש משהו בחיבור של היום הזה, עם...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

רוח ים במכמורת. חַדְרִי הֶחָדָשׁ

הנעים שלי חוגג יום הולדת בחורף. תמיד באיזור של ט"ו בשבט ופורים, יום המשפחה וולנטיינס.  הוא חורף. אני אביב. הוא אוויר. אני אש. במיוחד בימי הולדת אנחנו משדרים על תדרים שונים. אני – תנו לי את כל החברות והחברים שלי, להזמין, לארח,...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה