הבלוג של סמדר דקל נעים

דינא דמלכותא

אשה ישראלית ויהודיה. מגשרת, עורכת דין ועורכת טקסים. מחתנת, מגרשת וחוזר חלילה. בלוג על משפט ותרבות, דין וטקס. על זוגיות ומשפחה. יהדות ודמוקרטיה. על הגשרים של החיים.

עדכונים:

פוסטים: 52

עוקבים: 25

החל מפברואר 2012

נורית ואני הכרנו מאחורי וילון בבית יולדות כשאני ילדתי בשמחה את ביתי השלישית והיא ילדה בעצב את בנה הבכור. חוויית הדיכאון אחרי לידה של נורית הצמיחה תערוכת אמנות ועשיה מעוררת השראה בנושא. קבלו את נורית טל-טנא – אוצרת אמנות ומרצה אודות “אי-מהות”-דכאון אחרי לידה.

08/02/2017

יום הולדתי ה 36 התחיל בחצות וחמש דקות עם צירים קלים שהלכו והתגברו ככל שעברו השעות של הלילה. בבוקר יצאנו לבית החולים ללדת את בתנו השלישית. בשש וחצי בערב, בחול המועד פסח, ילדתי את תמר, תינוקת גדולה ויפה. הגעתי לחדר במחלקת יולדת ביום הולדת של עצמי, שמחה רגועה מרוצה. נפרדתי מהנעים, סגרנו תיאומים לילדים ולפגישנו מחר בבוקר. ובחדר, זוג צעיר, ילדים ממש. לחוצים. מבולבלים משהו. הוא מתכננן ללכת אבל לא הולך, עוד משפט, עוד שאלה, עוד פתיחה של התיק. הלך. נשארנו שתי נשים בחדר. אני האמא הוותיקה והיא הצעירה שילדה אתמול את בנה הבכור. היא אומרת לי “אני מקווה שאת לא מביאה לכאן את התינוקת שלך בלילה, כי אני חייבת לישון”. “אל דאגה יקירה, גם אני חייבת לישון, יהיה לך שקט ממני”. שמתי אטמי אוזניים (מומלץ) ושקעתי לשינה טובה טובה עד מתישהו לפנות בוקר עת התעוררתי בבהלה גמורה כשהאחות מנענעת אותי קומי, קומי, קומי. מודדת לי לחץ דם. יוצאת האחות ואני שומעת בכי חרישי קטן ואומלל מבעד לוילון. הצעירה שרצתה כלכך לישון – ערה. ערה ובוכה.

וכך התחילה שיחת לילה של שתי אמהות אחרי לידה, דרך וילון. לא רואות זו את זו. היה ברור שמשהו לא טוב עובר עליה. שהיא לא מוכנה לחזור הביתה עם התינוק שלה. שהיא בסרט. שזה כנראה דיכאון. וזה טבעי. שאולי כדאי שתדבר עם פיסכולוגית במחלקה, שצריך לטפל באמא. בבוקר, הבאתי את התינוקת שלי, המשפחה שלי הגיעה. היה במחלקה חם לתפארת ואני ברחתי משם למלונית, כי שם היה נעים.

 נפרדתי מנורית היפה והעצובה. איחלתי לה מזל והצלחה ונתתי לה כרטיס ביקור שלי אם תרצה להיות בקשר. כעבור שנתיים קיבלתי מייל מנורית שהזמינה אותי לתערוכה מהפכנית שהיא אצרה – “אי-מהות”. (היא מספרת עליה בהרחבה כאן בהמשך וגם מובאות תמונות של יצירות שהשתתפו בתערוכה).

אני גאה ושמחה ומתרגשת, לארח כאן בבלוג את נורית טל-טנא, לכבוד הפרוייקט של סלונה על דיכאון לאחר לידה. כי לידה, כמו כל מעבר משמעותי בחיים, מעוררת מגוון רחב של תחושות, מחשבות ורגשות. גם דיכאון. זה לא סוד. זו לא בושה. אפשר, וצריך להשמיע את הקול הזה למען כל היולדות באשר הן.

קבלו את נורית:

נורית טל-טנא – אוצרת אמנות ומרצה אודות "אי-מהות"- דכאון אחרי לידה.

נורית טל-טנא – אוצרת אמנות ומרצה אודות “אי-מהות”- דכאון אחרי לידה.

 במחלקת יולדות בין חדרים צפופים, שוכבות נשים עם ואגינות מדממות, תפורות. ולב מעורבל ברגשות ופחדים. נשים שזה עתה נפערה להם האדמה בין הרגליים. מזל טוב את אמא. ומכאן והלאה שום דבר לא יהיה כפי שהיה… רק אל תחשבי שיש עכשיו זמן לעבד את חווית הלידה. עכשיו שאת הכי כמהה לשינה ומנוחה, את חייבת להיות בפול פאוור וקדימה לתפקד, להניק לחתל, לערסל ובו בזמן לארגן את הגוף החדש שלך שכל כך כמהה לקצת מנוחה, פתאום מסתבר שכל ספרי וסרטוני ההכנה לקראת העולל לא באמת הכינו אותך לרגע הממשי והמורכב הזה… לאחר שעות של חבלי לידה וטרנספורמציה עצמית, בעצב יצאו ממך חיים ממשים. חיים שזקוקים לך כדי להמשיך לשרוד, חיים שיצרת, חיים שברירים…

דכאון אחרי לידה? על זה לא מרבים לדבר, את ילדת, אמא מאושרת. וכן יש נשים שלא זוכות לאושר הזה. ולמה את לא שמחה. את צריכה להודות על מה שיש לך, וחס וחלילה שלא תעזי לומר בקול שאת לא באמת מאושרת. הרי כל כך חיכית לו.  אבל תכלס עכשיו את לא מרגישה כלום לחבילה הזו. בסתרי מחשבותייך יש רגעים בהם היית רוצה שהוא אפילו יעלם, שאת תעלמי ושהחיים הקודמים ישובו אליך, כמו גם השינה והשלווה וכמו גם הגוף היפה שהיה לך.

ואת שסחבת תשעה חודשי לידה או עשרה (במקרה שלי) או שילדת אותם פגים, לפני המועד, והיה נדמה לך שהקושי מאחוריך. אימת החיים החדשים עם תינוק משתקת ומאיימת עליך. ואת מבינה שאת אמא. אבל מה לעזאזל את אמורה לעשות עכשיו?     רגע אחרי שילדת, בין אם בלידה טבעית, קיסרית או שהגוף פשוט משותק עדיין מאפידורל, וכל שאת מבקשת הוא להצליח במשימת הטלת השתן לפני שיחברו אותך לקטטר… שם בתוך כל הכאוס של העייפות, ההורמונים, הכאב וההתרגשות, ואחרי שהבעל הלך לו לנוח, כי הוא הגבר שלך מאד עייף הוא הרי סחב אתך את כל חודשי הלידה, הוא הרי זקוק למנוחה ולארוחה ולאיזה אמבטיה טובה אם אפשר גם איזו בירה. ואת? את אם כל חי, אמא אדמה, אמא טבע, את אמורה להבין ולדעת מה לעשות. את הרי אמא. לא?

אבל אין לך מושג, והחרדה גוברת, ואת רועדת קרועה מבפנים ומבחוץ. והתינוק הורוד המתוק צריך אותך…

אן בן אור, בהתהוות, שמן על בד, 2007

אן בן אור, בהתהוות, שמן על בד, 2007

וכך למעשה התחיל הסיפור שלי בפסח של שנת 2009  עם לידת בני הבכור. שם במחלקת היולדות לאחר 28 שעות של תהליך לידה, זמן לילה במחלקה, ובין הסאונד של יבבת תינוקות ואמהות מתלחשות וקולות של סירנות האמבולנסים המתחלפים,  מבעד לוילון אני שומעת אישה שזה הרגע נכנסה שהיא מלווה בבעלה, היא נותנת לו הוראות תפעול לילדים שבבית, והם נפרדים זה מזו בנשיקה ולילה טוב,  ואני תוהה ומקנאה על השלווה של שניהם ובפרט על צלילות הדעת שלה היולדת הטריה…. שיחה נשית אינטימית ומרגיעה. שיחה ללא פנים ושם.

בוקר, אני גמורה מלילה של חרדה ללא שינה, והיא האישה שמאחורי הוילון קמה לה נכנסת למקלחת ויוצאת משם שהיא מציפה את החדר האומלל בריחות נעימים שמפו ביתי, קרמים פינוקים וחלוק ביתי שהביאה לעצמה האישה של הלילה. והיא מיד נגשת לתינוקת שלה אוחזת בה מחבקת מערסלת, אולי גם מניקה, הכל כ”כ קל אצלה.  ואני מקנאה בה על אותה קלילות שיש בה קלילות של נפש ובטחון מה עליה לעשות. ואני “צריכה” לגשת לתינוק שלי ואני רועדת, מוקפת אימה ובוכה בוכה…           האישה מהלילה מציגה את עצמה, בוקר טוב שמי סמדר דקל נעים… כן כן, אני אומרת בליבי בהחלט נעים, נעים מאד אצלך, אצלי הרבה פחות אין לי מושג מה אני עושה עכשיו,  בהמשך אותו יום שאני במצב צבירה של סמרטוט רצפה גמור אחרי שעות של ניסיונות הנקה, היא כבר מסתובבת לה במסדרונות  עם בעלה והילדים שהגיעו לביקור בחולצה לבנה ומכנסיים… והנה עוד יום הם כבר משתחררים למשפחה המורחבת היפה שלהם, ואני משתחררת לגיהנום מתמשך שעם הזמן הלך וקיבל לו שם  ”דכאון אחרי לידה”.

מי אני? עד אותו רגע -  אוצרת אמנות בת 34, כוסית או לפחות מרגישה כך, בעל חתיך, תואר שני בתולדות האמנות, פיזוזים בבתי קפה וגלריות, הישגי הצטיינויות שונים ואופנה אחרונה מתוקתקת.

הרצאות על אמנות, בדיחות שנונות, חצאית מיני ונעל עקב שתואמת לארנק, שום דבר מאלה לא הכין אותי לחרדה העצומה ששטפה אותי עם בואו של הילד שלי לאוויר העולם. אני, שעברתי מכשולים וקשיים בחיי, שחתרתי תמיד להצטיינות, הגעתי לא מוכנה לתפקיד האמהות, ואולי לא ידעתי כיצד להתכונן אליו…

להריון נכנסתי חודשיים לאחר החתונה, למעשה שמונה חודשים לאחר ההכרות עם בן זוגי. מיחסים זוגיים של גילוי, תשוקה, ורומנטיקה של זוג צעיר, נכנסתי להשתוללות הורמונאלית וטרנספורמציה צורנית שהסתיימה בלידה.

נשארתי בבית חולים ארבעה ימים, כיוון שקיוויתי שמישהו יסייע לי בהנקה ובעצות ושאצא עם איזה ידע. הרעש, המהומה וחילופי המיטות בבית חולים לא אפשרו שינה, אך קיוויתי שיועצת ההנקה תוכל למצוא זמן לסייע לי, אלא שהיא היתה צריכה להתמודד עם גדודי אמהות שהתחלפו ולא היה לה באמת זמן…

ארבעה ימים לאחר שכיבה בבית חולים, הגענו למלונית. אופס… אני על תקן פמלה אנדרסון, יש לי אבטיחים מוצקים, גודש בשד וחום גבוה. לא היה לי מושג שזה מה שקורה כשלא מצליחים להניק. אני רצה בין הנקות, פדיות קרות בישבן, כרוב בחזייה ואופטלגין, ובעלי, שהיה רפתן בקיבוץ, מוציא את משנתו וסוחט לי את שדי האבן שלי. עכשיו הוא נזכר לומר לי שזה מה שקורה לפרה שלא מצליחה להניק, ושזה קרה ברפת כמה פעמים…

אנו במלונית, אבל זה יותר דומה לגיהינום. אני, שכל כך קיוויתי קצת לשינה, לא מקבלת את השינה המיוחלת. במקום זה, הטלפון מצלצל בחדר כל שעתיים, האחות מהתינוקייה קוראת לי להניק את התינוק, אני רצה סהרורית בטרנינג מהחדר שלנו לחדר התינוקות, לנסות שוב ושוב להניק את התינוק.

אני סחוטה מעייפות אחרי לידה מתישה, חמישה ימים ללא שינה. חום גבוה, גוף מפורק, שדיים מדממים, פשוט קרועה, אבל חייבת להמשיך לתפקד. בזמן הזה בין זוגי מתזז ל”שילב” לשאול עריסה, ול”יד שרה” לשאול משאבת חלב, משחה לפטמות, משחה לתחת, אלוהים זוכר, כל כך הרבה עניינים. אחרי יומיים במלונית חוזרים הביתה. ברית מילה – חותכים את הקצה של התינוק שלי והוא צורח מכאבים בעשרים וארבע שעות אחר כך. בן זוגי שהכיר אותי אישה מצטיינת, מלאת שמחת חיים סומך על כוחותיי, ושב לעבודתו.

אני בבית עם התינוק, הידיים שלי רועדות, אין  לי מושג איך מתפקדים עם התינוק. הוא בוכה וצורח, יש לו גזים או משהו אחר. אני מנענעת אותו, מחבקת, שרה לו, מחייכת אליו שלא ירגיש שאני עצובה. אני עייפה ורעבה והגוף דואב. אני מלאת חרדה לצאת איתו החוצה והכל נראה לי מפחיד ומסורבל, אין לי כוח להוריד את העגלה ואת התינוק במדרגות, אין מעלית וכל הגוף שלי מרגיש מפורק.

אני פוחדת ליפול איתו, מרגישה חולשה עצומה ברגליים ובכל הגוף. אני לבד בבית. אני שמה דיסק ומתנגנת לה מנגינה לפעוטות, מנגינה שאמורה להרגיע, אבל ככל שאני שומעת אותה, אני נכנסת לבכי שאינו נגמר… אני מחכה לשעה חמש וחצי בערב. והחל מהשעה חמש וחצי בערב אני סופרת את הדקות שעוברות בשעון הדיגיטלי. העיניים שלי על השעון  חמש ושלושים וחמש דקות, חמש שלושים ושבע, חמש שלושים ושמונה, וכל דקה היא נצח, אני מחכה לבעלי שישוב מהעבודה.

הילד על השדיים שלי, אני עוצמת עיניים ומתפללת לא להתעלף עליו.

שירה ריכטר, לדחוף/Push, צילום, 2002

שירה ריכטר, לדחוף/Push, צילום, 2002

בן זוגי נכנס, הוא שואל למה אני לא מחייכת? ואומר שלא נחמד להיכנס לבית שאני באנרגיה כזו.

הערב יורד. עוד לילה של הנקות כל שעתיים ובכי, אני נכנסת למיטה, והמיטה מתחילה להתרטב מאגלי זיעה, המיטה רטובה לגמרי, מהחלב שמטפטף מהפטמות הנפוחות שלי, מהזעה של ההורמונים שלאחר לידה ומזיעת החרדה. מחר אזמין שוב את יועצת ההנקה. לא אכלתי נכון, הגרון שלי יבש, הלב דופק ואני מתפללת.

בעקבות ובזכות הגיהנום שחוויתי – דכאון אחרי לידה, נוצר פרויקט “אי-מהות”, תערוכה באוצרותי שהתלווה לה מחקר בנושא, בהתייחסות לדימוי הוויזואלי בתולדות האמנות, ולנושא המושתק. לאחר תקופת הצגת התערוכה, התערוכה תורגמה להרצאה ומצגת. ההרצאה כוללת סיפור אישי, שמסופר בהרבה הומור וכאב (דיכאון אחרי לידה עם בני הבכור, וחווית דיכאון נוסף שלוש שנים לאחר מכן, כאשר ילדתי את בתי). התייחסות לגורמי סיכון שכיחים להופעת הדיכאון. סימני זיהוי, איתור, סיוע וטיפול. דרכי טיפול ודרכים יישימות להקטנת האפשרויות להתפרצות הדכאון ומידע נוסף (במהלך ההריון השלישי שלי ולאחר הלידה, חקרתי ויישמתי אפשרויות להימנע דכאון נוסף, ולשמחתי כך היה). תוך העלאת גישות שונות קליניות, פמיניסטיות ואחרות.

איילת השחר כהן, חיבוקים ונישוקים, הדפס דיגיטאלי, 2000

איילת השחר כהן, חיבוקים ונישוקים, הדפס דיגיטאלי, 2000

להרצאה מתלוות מצגת של יצירות אמנות מתולדות האמנות העוסקות בנושא מהיבטים שונים. כ 50 עבודות שונות והקרנת סרט וידאו וסאונד (מוסיקה) המציגים  את התגלגלות דימוי “האם והתינוק” לאורך תולדות האמנות תוך העלאת שאלות. כגון: מדוע לאורך ההיסטוריה של האמנות לא מופיעים אזכורים ויזואליים ל “דכאון אחרי לידה”? ישנם אזכורים של אם ותינוק, סנטימנטליים של אם מגוננת ואוהבת, מכסה ומניקה, האזכורים משתנים בהתאם לתרבויות ותקופות. אך מעל הכל יש טאבו של שתיקה בנוגע לאזכור ויזואלי של דיכאון אחרי לידה, נושא זה אינו מוצג! ישנם ייצוגים רבים לדיכאונות ותחלואי גוף ונפש שונים, אך “דיכאון אחרי לידה”, מושתק וכמעט אינו מיוצג.

יעל יודקביק, דיוקן עצמי עם גולגולת, צילום צבע, 2006

יעל יודקביק, דיוקן עצמי עם גולגולת, צילום צבע, 2006

ההרצאה הועברה עד כה במקומות שונים ברחבי הארץ ובפני קהלים מגוונים דוגמת: מפגשי אמהות  ובני זוגן, הריוניות, אחיות “טיפת חלב” של מחוז דרום, חיפה והצפון – ביוזמת “משרד הבריאות”, מרכזי דולות, קורסי הכנה למלוות לאחר לידה, קופ”ח מאוחדת במסגרת יום עיון לעובדות סוציאליות, בי”ח “בני ציון” – חיפה – מול הסגל הרפואי.

 המצגת הוצגה בכנסת, במסגרת הצעה לאיתור אמהות לעתיד העשויות לסבול מדיכאון אחר לידה.

לפני חודשיים וחצי ילדתי את ילדי השלישי, הפעם הכנתי את עצמי במקסימום שידעתי על מנת לצמצם את האפשרות לחוות שוב דכאון אחרי לידה, אני מאושרת לשתף שהפעם החוויה אחרת.

סמדר, את שומעת? הפעם היתה זו חוויה אחרת…

אני רואה שליחות לסייע ולהוציא החוצה את ה”סוד המלוכלך של האמהות”, אשמח להעביר את ההרצאה גם אצלכם

נורית טל-טנא  – אוצרת אמנות ומרצה אודות “אי-מהות”-דכאון אחרי לידה

 054-4764794 מייל :  [email protected]

לינק לאתר המקצועי שלי:  www.nurit-tal-tenne.com

להלן ראיון שלי בנושא ב”ערב חדש” : https://www.youtube.com/watch?v=-2HpQ7rNWuU

עוד מהבלוג של סמדר דקל נעים

תצוגה מקדימה

מלכותא בדרך

יצאתי למסע שבת מלכה ב VOLVO עם שתיים חברות, אחיות אהובות שלי. טלוש ממוש, הלא היא טל פריבנר, חברה של חצי חיים. בתקופה הסטודנטיאלית, כשאצלנו במקרר היה דיאט קולה ותותים, תבעה טלוש את המונח "חברת השפע" הפרטי שלנו. בהמשך יצרה...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

שוות אבל פחות. יום האשה 2016

יום האשה הבינלאומי – 8 במרץ 2016 כ"ח אדר א' תשע"ו. שמתי לב שהשנה יום האשה הוא ב כ"ח באדר. וחשבתי על המילה הזאת "כח". על כח בכלל, ועל כח נשי בפרט. יש משהו בחיבור של היום הזה, עם...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

רוח ים במכמורת. חַדְרִי הֶחָדָשׁ

הנעים שלי חוגג יום הולדת בחורף. תמיד באיזור של ט"ו בשבט ופורים, יום המשפחה וולנטיינס.  הוא חורף. אני אביב. הוא אוויר. אני אש. במיוחד בימי הולדת אנחנו משדרים על תדרים שונים. אני – תנו לי את כל החברות והחברים שלי, להזמין, לארח,...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה