Saloona

עוד כשהייתי קטנה ורכה בשנים, כבר אז ידעתי שבסביבה מסתובבים המון גברברים, שעיניהם משוטטות ותרות אחרי נערות נאות מראה, בעלות שיער ארוך, כאלו שהאור מרצד בעיניהן ומבט שובב נישקף מהן. מעולם לא חשבתי שאני ניכללת בין אותן מאושרות. ראיתי עצמי כצעירה פיקחית, בעלת חוש הומור ולשון מושחזת, נחמדה ועליזה כזו, שדבר אינו מטריד את מנוחתה. תמיד היו לי המון חברים ואף פעם לא חשתי עצמי בודדה, מודרת, מנותקת או לא-מקובלת, כפי שנהוג היה לכנותן בימים ההם. עם כל זאת, לא עלה בדעתי שמישהו רציני, בוגר ממני בשנים רבות, חכם ומנוסה, איש אשכולות אמיתי יימצא בי עניין. עניין אמרתי?… איש אחד, בדיוק כזה כשתיארתי, נפל לתוך האהבה, צלילה מיידית ועמוקה, היישר אל תוך הבריכה הריקה ממים. ראשו כמעט התנפץ במיפגש הבלתי-צפוי עם הקרקעית הלא-ידידותית שקידמה אותו בלעג וללא כל אמפאתיה למצבו העגום… את האיש ההוא לא אשכח לעולם. האיש ההוא ממש אהב אותי. אהבה טהורה, אפלטונית. אהבה שלא היה לה שום סיכוי להיתממש.

מאז שאני זוכרת את עצמי, דודה ויקטוריה היתה חלק מחיי. אחותו של אבי ז"ל, שתיבדל לחיים ארוכים, היא אישה גדולה, תרתי משמע. קולה רם-משהו וצחוקה מיתגלגל כאפונים מהור ההר אל הקרקע המוצקה שמתחתיו. תמיד עליזה ומחייכת, מסבירת פנים ובעל חוש הומור. בילדותי, נישלחתי מדי חופשת הקיץ לתל-אביב, מקום מגוריה, ליד כיכר מלכי ישראל, כיכר רבין דהיום. ויקטוריה, או כפי שניקראה בפי כל, ויקי, היתה עמלנית מאין כמותה. הנה היא אופה את הביסקוצ’יקוס הטעימים שלה והנה היא מכינה בורקס . סורגת ורוקמת, מתנדבת בויצו, באקי"ם, חברתה של סוניה פרס ז"ל, מעריכה את כולם ומוערכת על-ידם. אישה גדולה שאין להתעלם ממנה. את טעמם של הכריכים שהכינה בטרם צאתנו לחוף הים, לעולם לא אשכח. "תאכלי, תאכלי, תיראי כמה את רזה" היתה מאיצה בי לאכול עוד אחד ועוד אחד נוסף "שלא יגידו בירושלים שלא האכלתי אותך", היתה מצחקקת. ואוהבת דודה ויקטוריה את המתים ממש כמו את החיים. אינה שוכחת אף יום זיכרון, ורצה הגורל שמכל משפחתה – למעט ילדיה, נכדיה וניניה נותרה היא היחידה מכל משפחתה. הוריה, אחיה ואחיותיה, בעלה, גיסותיה וכל הניספחים לכל אלה, כולם מצאו את מנוחתם בבתי הקברות השונים. לא אישה כויקטוריה תישכח את ימי האזכרה של כל אחד מהם. "השבוע זו האזכרה של אימי ובעוד שבועיים אזכרתו של בעלי ובחודש הבא ימלאו 16 שנה לפטירתו של אחי", בזאת ממלאת ויקטוריה את חייה. בביקורים תכופים בבתי הקברות,כדי שחלילה לא יחשבו יקיריה כי נישכחו מליבה. את הפוסט הזה אני מקדישה לדודה ויקטוריה באהבה רבה ובהערכה גדולה.

ניתמזל מזלי ואני שייכת לאותו חוג די-מצומצם, כך אני למדה, של נשים שהצליחו "לעשות זאת", ללא עזרתו של בעלה. פוסט זה ניכתב למען אותן נשים מוכשרות, שוות ואיכותיות ביותר, החוששות להעז ולפרוץ את המחסום הפסיכולוגי, לנפץ את תיקרת הזכוכית ולקחת במו ידייהן את אשר איש לא ייתן להן כמחווה של רצון טוב… האמינו בעצמכן יותר. שעטו קדימה והוכיחו לעצמכן ולכל הספקנים, כי אפשר גם אחרת. רווקות, נשואות, גרושות ואלמנות, מצבכן המשפחתי או גילכן אינו אמור להוות מכשול. ובהשראתן של הסופרת יהודית רותם שכתבה את הספר "מתי תבוא אלי?" ושרון מגנזי שכתבה פוסט מצויין על הספר – אצטט מתוכו את המישפט היפה והנכון ואסב אותו מלשון זכר ללשון נקבה: "מי שניחנה בכוח רצון ומזל, יש בידה להגיה את סיפורה ולכתוב בעצמה או סופו"…

תנו להם לצ’אנס, לגברים הגרושים. לא כולם מחפשים רק את מה שאתן חושבות. ישנם גם כאלה שממש משתוקקים לזוגיות חדשה. חסרה לה הקירבה האמיתית שהייתה להם בעבר. רוצים לחלוק חוויות נעימות וצרות מכבידות. מבקשים לעצמם כתף להישען עליה ומציעים את שלהם. לא כולם מסתובבים במה שמכונה "שוק הבשר". ישנם גם אחרים. הנה סיפור קצר על אחד מהם.

רק לאחרונה פגשתי לראשונה בחיי, אדם המוגדר "חולה נפש". בעיני אחרים הוא ניקרא "משוגע". מהיכרות בת שנתיים עם האיש – הנה אני אומרת כאן ועכשיו – חולה הנפש שלי הוא אדם יקר, חרוץ, שופע רגשות וטוב-לב מאין-כמותו. הלוואי והייתי פוגשת יותר אנשים נורמאליים, נורמאטיביים , שרק חלק מתכונותיו הניפלאות, היו מנת חלקם שלהם. הסטיגמות שהחברה מדביקה לו לאדם, בשל "מוזרותו", אסור שיהיה להן מקום בחיינו. לא זו בלבד, אלא ששומה אלינו לקרבם אלינו ולאמצם אל ליבנו. המציאות מוכיחה לנו כל יום מחדש שאין לדעת מה ילד יום. אדם קם בבוקר ואינו יודע כיצד יסתיים יומו. שווה להקדיש דקה אחת למחשבה – מה היה קורה אם אני הייתי מוצא עצמי במצב חדש, כימעט בלתי-אפשרי . מה היה עולה בגורלי אם החברה היתה מקיאה אותי מקירבה. זהו פוסט שבא ללמד עד כמה יכול אדם אחד לסייע לאחר ולצאת נישכר מהיכרותו עם "חולה נפש".

בחודשים האחרונים, כאשר הקשיים בחיי הולכים ונערמים להם, כאשר תעצומות הנפש שהיו חלק בלתי-ניפרד מישותי, אינן מצליחות להחזיקני כבעבר הלא-כל-כך רחוק, אני מוצאת עצמי מתגעגעת יותר ויותר אל אימי המנוחה, אשר הלכה לעולמה בראש השנה, לפני 6 שנים, בתוך זרועותי ממש. אימי, זיכרה לברכה, היתה שונה ממני בתכלית השוני. נחבאת אל הכלים, ביישנית-משהו, עדינה בהילכותיה וצנועה בדרישותיה ומציפיותיה מהחיים. תמיד הסתפקה במה שהיה, לא חלמה על קריירה מקצועית ומצאה את סיפוקה בגידול שלושה ילדים ובטיפול מסור באבינו. מעולם לא שמעתי שביקשה לעצמה דבר-מה, שהיה לה חלום כלשהו, אישה אופיינית לבנות דורה, עקרת בית ומתנדבת בויצ"ו. אז למה דווקא עכשיו, ממרומי גילי, אני חשה כל-כך בחסרונה? לא עובר יום שאינני חושבת עליה. אני מביטה סביבי ומגלה נשים צעירות ממני שהתייתמו מהורייהן בגיל צעיר יותר. והן אינן מתגעגעות. הן ממשיכות בחייהן, כמוני, אך ללא געגועים. ללא ריגשי חרטה על דברים שהיו אמורים להיאמר ולא נאמרו, או על דברים שנאמרו בעידנא דריתחא, ללא כוונה. מסיבה לגמרי לא-ברורה, אני מרגישה קירבה גדולה ביותר לאסי לוי, אותה אינני מכירה אישית, אך אבלה שלה על אובדן אימה, כה נגע לליבי, עד שאני מרגישה צורך להקדיש פוסט זה לאסי. משום מה, ניראה לי כי היא תיטיב להבינני ולהזדהות עימי.

בשבוע שעבר, מאס גלעד פרידלנסקי בחייו ושם להם קץ. איש מבין הקרובים אליו לא ידע את הסיבה למעשהו ולא שיער שמצבו הנפשי של גלעד חמור עד כדי כך שיטול את חייו במו ידיו. גלעד, שכבש את המירקע בתכנית "שלוש" באישיותו המיוחדת, הצטייר בעיני כגבר לעניין, רגיש, פתוח, משתוקק להעניק ולחלוק את חייו עם אישה שתיבנה עימו את המשפחה אותה השתוקק להקים. כל ניסיון להבין את מניעיו יהא בחזקת ניחוש לא-מושכל שאין לו כל ערך. אם אחיו לא הצליח להבין את מניעיו, מי אנחנו שנרד לסוף דעתו ולסיבה האמיתית שהביאה אותה להחלטה כי חייו אינם שווים יותר לחיותם. אחיו של גלעד סיפר על דיכאון שהיה שרוי בו בשלושת השבועות האחרונים של חייו. "המוות המיותר של גלעד" – היתה כותרת הכתבה שעסקה בהתאבדותו של גלעד. יסלחו לי כל חבריו ויקיריו – לדעתי מותו לא היה מיותר. גלעד העדיף את המוות על-פני החיים. מי אנחנו שנחליט כי מותו היה מיותר? הגבר הצעיר, מלח הארץ, לא היה חולה נפש ולא סבל מדיכאון קליני. הוא היה מפוכח לחלוטין כאשר גמלה בליבו ההחלטה. הוא עשה את המעשה שגאל אותו מהסבל שהיה נתון בו בשבועות האחרונים של חייו. לא לנו להחליט אם עשה את המעשה הנכון, ובוודאי שאין לאיש את הזכות לקבוע כי מותו היה מיותר.

היום כבר חשבתי שהנה, עומד להתפוצץ לי וריד בצוואר. כמעט הושטתי יד לקופסת הסיגריות אותה העפתי מעיני לפני 20 יום. חשבתי שאני עומדת לצרוח מרוב עצבים. מה קורה לנו כאן? מאיפה באה עלינו השאננות האיומה הזו שאוכלת אצלנו כל חלקה טובה? פתאום אני מגלה, כל יום מחדש, כיצד צרות מכות שנוחתות עלינו, מתקבלות אצלנו כאילו היו באמת גזירות משמיים שאין דרך להתגונן בפניהן ואין אלא לקבלן כמות שהן. ואני זועקת – לא כך הוא הדבר! הכל בידינו. צאו כבר מהשאננות המעצבנת הזו ועשו מעשה. משהו. לא חשוב מה. רק אל תשבו בנחת, תצקצקו בלשון ותמשיכו ללהג כאילו הכל בסדר. הכל מאד לא בסדר. והיום אציין כאן תופעה אחת, מקוממת ברמות-על, כל -כך מקוממת שאינני עומדת לחסוך במילים קשות כדי למגרה. את התופעה ואת מי שעומד מאחורי "התחקיר העיתונאי" (ממש תחקיר עיתונאי…) שמציג לציבור תמונה איומה ונוראה, אך נימנע מלנקוב בשמות אותם המקומות שם נתגלו המחדלים התברואתיים המסכנים את בריאותם וחייהם של הבאים בשערם. עיתונות חוקרת במיטבה (בלשון סגי נהור, כמובן).

זה לא שלא איכפת לי מה חושבים עלי. דווקא איכפת לי מאד. הייתי שמחה לדעת שכל חברותי מיזדהות איתי ומאמינות בי, אך אני, בגילי המתקדם, יודעת שאין דבר כזה. תמיד יימצאו הבודדות שיטילו ספק בדברי, באמירותי ובאמת האישית שלי. פעם, לפני שנים רבות, גם אני הייתי כזו. ספקנית מושבעת. כל דבר שלא הצלחתי לעשותו בעצמי – היטלתי ספק בכוחן של אחרות לעשותו. לאחרונה, גמלה בליבי החלטה להיגמל מעישון. כמי שלא נגעה בסיגריה לפירקי זמן ממושכים (שנה וחצי בכל פעם) שלוש פעמים תמימות בחייה, ידעתי שלא יהיה קל לעמוד בהחלטה ולקיים את ההבטחה שהבטחתי לעצמי. בזיכרוני עדיין צרובים רגעים קשים של כמעט-אובדן-שליטה בשל הצורך הארור ההוא למנת הניקוטין הכאילו-מרגיעה. ביום שישי שעבר מלאו שבועיים להחלטתי להיגמל מהעישון ואני שמחה וגאה לבשר לכל מי שרוצה לשמוע, כי לא זו בלבד שלא נגעתי בסיגריה, גם הכמיהה לעשן כאילו נחלשה, נירגעה, דהתה-משהו. כל מי שניסתה להיגמל מעישון, יודעת היטב עד כמה קשה הדבר בשניים-שלושה הימים הראשונים. ומי שהצליחה "לשרוד" ללא עישון במשך למעלה משבועיים – הסבירות שתחזור לסורה, קטנה מאד. בפוסט הקודם רק הצהרתי על כוונתי מבלי להתחייב. היום אני מוכנה להתחייב. ואם אני יכולה, מה מונע בעדכן?

אני חייבת לבוא חשבון. חייבת להוציא את כל המרירות והתיסכול שהצטברו אצלי בשל אדם אחד, גבר כבן גילי, איש גבוה ויפה תואר, עיניים ירוקות-תכולות, איש מורם מעם. איש הדורש את הכבוד המגיע לו מתוקף תפקידו – אך אינו סבור כי כבוד מגיע גם לצדדים העומדים מולו, המייחלים למוצא פיו ולפסיקתו הסופית. האיש הזה, שופט בישראל, משחק אותה "ראש קטן". מה בוער לו? יש לו את כל הזמן שבעולם. כי מי שהחליט שאינו רוצה להחליט – זו דרכו. למשוך את הזמן עוד ועוד, בתיקווה שאולי הכלב ימות או הפריץ ימות והוא לא ייאלץ להפעיל את התאים האפורים במוחו וייזכר לדיראון עולם כשופט שהחליט לא להחליט. כשהיה צעיר – מישהו כנראה לחש באוזנו, כי גם לא להחליט זו החלטה. ומזה שלוש וחצי שנים הוא דבק בהחלטתו שלא להחליט. ולא חשובות בעיניו כלל תוצאות מעשהו הפסול. בעיני זוהי שערורייה. אין מילה אחרת שתיטיב לתאר את מעשהו הנלוז. ואני, כמי שרואה עצמי ניפגעת אנושות מדרך התנהלותו, אין לי אלא להעלות על הכתב את דעתי על השופט חסר היושרה המיקצועית המתבקשת, אדם שאינו עושה עבודתו נאמנה. ניתן היה לצפות ליותר משופט בישראל, סגן נשיא בכיר בבית משפט השלום בירושלים. השופט שהבין כי חלומו להיתמנות לנשיא בית בית משפט השלום , אין לו סיכוי להגשימו וגם החלום על מינויו לשופט בבית המשפט המחוזי – אף הוא נמוג, נגוז לו, כמו שאר חלומותיו שלא התגשמו מעולם, נוהג על-פי אמות מידה חדשות שקבע לעצמו – ואיש אינו פוצה פה ומוחה.

כבר למעלה משלוש שנים, מחזיק השופט הבכיר בדעתו כי אין לו לשם מה להתאמץ. לדעתי, אם לשפוט על-פי החלטותיו המוזרות בלשון המעטה והבלתי-סבירות בעליל, האיש אינו קורא כלל את המוגש לו. כל בקשה המוצגת בפניו, נדחית על-ידו והמועד לדיון חדש ניקבע, ללא בושה, ללא הצדקה כלשהי, מחודש ינואר לחודש ספטמבר. 9 חודשים בין דיון לדיון. השופט הבכיר ממתין בחוסר סבלנות בולט למועד פרישתו לגימלאות. ועד שיגיע היום הניכסף, הוא פשוט מיתנהל בעצלתיים, מגלה אפאטיות מוחלטת לנאמר וניכתב והנה עברו-חלפו להם עוד כמה חודשים, מבלי שנידרש להתאמץ, לגלות אחריות ולהחליט.

כמה נורא, אני חושבת לעצמי, שאדם במעמדו הגיע למצב בו לא איכפת לו כלל מה מתרחש באולם הדיונים שלו. הוא יושב על כיסאו הרם, בגלימתו השחורה וחולצתו הלבנה, דמות סמכותית ומכובדת שאין מאחוריה דבר. שיעמום. לדעתי השופט הבכיר משועמם. הוא כבר מכיר את כל הטיעונים הניטענים על-ידי עורכי-הדין, איש אינו מחדש לו דבר והוא משועמם. אין לו יותר עניין במתרחש באולם הדיונים שלו. שיעברו-ינקפו החודשים שנותרו לו עד ליום הפרישה.

עורכי הדין שניצבים מולו אינם מאמינים למישמע אוזנייהם. בקשותייהם להצגת ראיות חדשות, נידחות על הסף, בניגוד למקובל, ללא כל הסבר. נידחים וזהו. כאילו אין מדובר כאן בדיני נפשות. כאילו כבוד השופט אינו מכיר את הביטוי "עינוי דין". וכאשר אני רואה את דרך התנהלותו של כבוד השופט הבכיר, אינני יכולה להימנע מלערוך את ההשוואה בינו לבין עמיתו באותו בית משפט, השופט המנוח מוריס בן-עטר, אשר לא יכול היה לשאת בלחץ ובנטל העצום שנילוו לתפקידו – ושם קץ לחייו. שופט בעל מצפון שהבין כי בשל כשל מערכת המשפט ועומס התיקים בטיפולו – לא ראה אפשרות ליתן לציבור את השירות שהיה ראוי לו. הוא בחר שלא להמשיך בחייו והותיר את חבריו השופטים המומים. אחד הצדיקים הבודדים בסדום שטובת הכלל היתה מול עיניו, לא טובתו האישית.

ואם כבוד השופט הבכיר מחפש לו כבוד – שיתחיל לעבוד!

מכירות את הנשים הללו, שלא חשוב מה תעשי למענן, לעולם לא תצליחי לרצותן? הן תמיד תימצאנה משהו, לא חשוב מה, שלא ייראה להן. בגלל אותו משהו קטן, תיבחרנה להיעלב ולנתק קשר. המצחיק הוא שהן גם ממתינות להתנצלות. מחכות שנבקש סליחה. על מה בדיוק? על זה שהן חיות בסרט ומאמינות שהן הדבר הטהור ביותר שחי עלי אדמות? שהעוול שניגרם להן הוא גדול וכבד מדי מכדי לשאתו? מדהים עד כמה זיכרונן של אלו קצר הוא. לא רק קצר. גם סלקטיבי. כל אלו הממתינות לבקשת סליחה ומחילה ממני – המשכנה לחכות עד קץ הימים. כי לי אין על מה להתנצל. עשיתי למענכן מעל ומעבר לכל ציפיותיכן. חיו את חייכן והניחו לי לחיות את חיי.

מתביישת. מה-זה-מתביישת? הכי מתביישת שאפשר. מחזיקה מעצמי מישהי שהיא גם משהו, ממש מודל לחיקוי – נחרצת ונחושה, חזקה והגיונית, אם אין ברירה, נכנסת חזק בקירות (גבס), בעלת מודעות-עצמית, משהו-משהו. ישרה כמו סרגל, לא מעגלת פינות, קוראת לפרד פרד (דגושה, דגושה!) ולסמרטוט סמרטוט. לא נעים להודות, כבר ביום ראשון על הבוקר, אך מסתבר שאני סמרטוט לא קטן. אני, שיודעת לעלות על בריקאדות – אני שמכריזה בריש-גלי שלא אניח לאף גבר לנצח אותי, אני-אני, שיפחה נירצעת של הסיגריות. כבר שיבחתי והיללתי וקילסתי ואמרתי על עצמי מספיק דברים טובים, אז הנה עוד אחד – מעולם ולעולם , לא בהכחשה. לא מחפשת צידוקים לגועל-נפש הזה, כי אין כל הצדקה למינהג המגונה הזה, ואני – כבר אמרתי – אישה הגיונית.

אז החלטתי שאם אני כזו אישה חיובית ואיכותית, אני לא מוכנה יותר להיות גם מעשנת , גם רזונת וגם מגעילונת. זהו.

להלן התפתחות התהליך הקשה שאני בוחרת לעבור – גמילה מעישון. ומאחר ואני כבר שומעת את צקצוקי הלשון של כל הספקניות, הריני להודיעכן בזאת כי כבר עשיתי זאת בעבר, שלוש פעמים, בכל פעם הפסקתי לעשן לשנה וחצי – רק כדי להוכיח לעצמי ולאחרים כי הדבר אפשרי. רק בכוח הרצון, שחייב להיות חזק כפלדה וחד כיהלום. ללא סדנאות, בלי ניקורט-שמיקורט. החלטתי וזהו. תלשתי לעצמי את השיער, הייתי שפוכה לגמרי, חשתי שהנה-הנה מתקרב קיצו של העולם, וראה זה פלא, עולם כמינהגו נוהג. אז מדוע המשכתי אחרי שהפסקתי, תוהות? אה, כי חשבתי, בטעות, כי אני ממש אוהבת לעשן. היוום אני יודעת טוב יותר.

אם היו אומרים לי לפני שנה שארכוש לי חברות חדשות, הייתי מגחכת. איפה בדיוק אני אמורה להכירן? בבתי הקפה, שאני מדירה רגלי מהם? במסעדות שאני בקושי פוקדת, או בפתיחות חגיגיות של תערוכות ומיצגים? והנה קרה לי דבר ניפלא. מתוככי ביתי, אני מנהלת דיאלוגים מעניינים עם נשים מופלאות, האחת יותר מרעותה. וטוב לי עם החברות החדשות שלי, טוב לי יותר מאשר היה לי אי-פעם עם חברות ילדותי, שחיי כבר אינם שזורים בחייהן. נתמזל מזלי שזכיתי לחיות בעידן הטכנולוגיה הכל-כך מתקדמת וצרור תודות לסלונה שפתחה בפני עולם חדש.

בימים האחרונים מצאתי עצמי נפעמת מעוצמת הרגשות השליליים שהצליחו לעורר אצלי שתי החוזרות בתשובה, הצדיקות המהוללות אשר עשו לנו חסד ויצאו את בית האח הגדול בקול תרועה רמה, כאילו הן שזכו במיליון. לעומת הצביעות הבלתי-נסבלת של ברי וזיוה, שפתן העילגת והתנהגותן המתחסדת, בתוספת אימרי השפר של הש"סניק הצדיק, אלי ישי, שר הפנים,אין אלא להצדיע לדתיים כלבבי, שני זוגות שהם ההיפוך המוחלט של שלושת הדתיים שהוזכרו כאן.

מעניין לדעת, באמת מעניין, כמה מהפעולות הנעשות על-ידי נשים, כמעט על בסיס יומיומי, כלולות בסדר היום, השבועי ואפילו החודשי, אצל הגברים.

מקומם כל-כך שאלה, המזלזלים בתכונותינו, המולדות והנילמדות, מפגינים בגלוי את עליונותם לעומתנו, הקטנות, החלושות והתלויות בהם בכל דבר ועניין. על פיהם יישק דבר, הם אלה היודעים הכל, הם-הם מתנת האל שניתנה לנשים , כי בלעדייהם, אנה אנו באות? "הדרת הנשים" שמרבים לעסוק בה, מוטב שתתחלף בסיסמה היותר חשובה ומתאימה לכל הגברים – "והדרת פני האישה שאיתך"! כי גם אם כל אחד מהם ייזכה לחיות 10 מחזורי חיים – אף גבר לא יגיע לרמת עשייתה של אף אישה, עשייה שאין שכר בצידה. וכשמדובר ברגשותיה של אישה – אכן מתבקשת השאלה: "איפה אנחנו ואיפה הם?"

בחודשים האחרונים ניקלעתי למצב בריאותי קשה. עבודות מהסוג שיצרתי בעבר הלא-רחוק, עבודות שהחזירו את האופטימיות לחיי , שהעסיקו אותי שעות ארוכות בכל יום ואשר גרמו לי לסיפוק ולתחושת גאווה, אין באפשרותי להמשיך וליצור אותן.
עבודת היצירה פתחה בפני אופקים חדשים והניחה לדמיוני להפליג למחוזות רחוקים. התגאיתי בעובדה שאוצר תערוכת היחיד שלי שהוצגה בגלריה העירונית בירושלים, כינה אותי "מרסל דישון של המאה ה-21″ ואני בכלל לא היתכוונתי… מצאתי חלקי מכוניות מפוייחים ומכוסים בשמן מנוע, ובעיני רוחי כבר ראיתי את המוצר המוגמר, נקי, מצוחצח, צבוע ובעל אישיות משלו. משהחריף מצבי הבריאותי, התקשיתי "לטפל" בחלקי המנוע שדרשו עבודת ניקוי ממושכת ורצינית, נשיאתם של האובייקטים ממקום מקום הפכה מיום ליום לקשה יותר ויותר עד שנאלצתי להפסיק את העיסוק בברזל הכבד ומצאתי חומר חדש לעסוק בו. עצוב לי ומר לי שבימים אלה אני מושבתת מעבודת היצירה. אצבעות ידי קפואות ומאובנות ואין לי אלא להתבונן בעבודותי השונות המפוזרות בכל חדרי ביתי, ללטפן ולהתרפק על ימי העשייה המבורכת. ויודעת אני כי ימים אלה לא יאחרו לשוב אל חיי. אופטימית חסרת-תקנה…

כל חיי הבוגרים זכורים לי כמסכת ארוכה של נתינה אין-סופית, לאלה הקרובים אלי ולכל החלכאים והנידכאים שניקרו בדרכי. אלטרואיזם הפכה למילה גסה בעיני, כיום, כאשר נפל אצלי האסימון והבנתי שכל העולם ואישתו מנצלים את טוב ליבי ואין להם אפילו מילת תודה אחת להעניק לי אחרי שחילצתי אותם ממצבים קשים ופעלתי עבורם ללא ליאות, כדי לפתור את בעיותייהם. מעולם לא הצלחתי להבין את אחותי הצעירה, דליה, שהיתה מכריזה בריש-גלי ובגאווה מרובה – "קודם כל אני, אחר-כך הילדים, הבעל וכל האחרים". אגואיזם בהתגלמותו, סברתי לתומי. היום, אני חכמה יותר ויודעת כי דליה אכן צדקה בגישתה הבריאה. כל עוד אינך דורכת על אחרים – לגיטימי בעיני שתדאגי קודם כל לעצמך. כי אם את לא תעשי זאת, איש לא יעשה זאת במקומך וילדייך ובעלך וכל האחרים – הם שיצאו חסרים. בליבי פנימה אני מבינה שעלי לדאוג לעצמי קודם כל, הבעייה היא שעדיין לא הצלחתי להפנים את התובנה הזו ואני ממשיכה בשלי, אלטרואיסטית ללא-תקנה, מתוסכלת בכל פעם מחדש כאשר המציאות טופחת על פני המשתאות מעוצמת החוצפה שמגלים כלפי כל אלה שזכו לתמיכתי הבלתי-מסוייגת. הלוואי ואצליח להשתחרר מהמועקה הכבדה של החיים בצל האלטרואיזם ואוכל להכריז כבר – לא עוד!!!

בכל שנה, בחג האורים, צפים ועולים בי זכרונות עגומים מילדותי, זכרונות שהיו חבויים בתת-הכרתי, עד אשר טיפל בי הוליסט ידוע, שי בן-נון, לפני כ-16 שנים, כאשר ביקשתי לברר לעצמי מדוע חליתי בפיברומיאלגיה, הידועה בשמה המקוצר אף.אם. אני נהגתי לכנות אותה בשם הפחות מחמיא – אף.אם.אמו… בקיצור, כבר בטיפול הראשון גילה לי שי כי בילדותי, כבת בכורה לאחי ואחותי, נידרשתי לגלות אחריות גדולה ולעיתים, כדי להתחמק מעונש (עונש? נו,נו,נו!) נאלצתי לשקר. אירוע כזה אירע לי בחנוכה. מדהים כיצד מוחי הדחיק אירוע זה במשך עשרות שנים, עד אשר בעזרתו של שי ועזרתם של הורי, מנוחתם עדן, הוא צץ ועלה בשנייה אחת. מאז הוא אינו מרפה ממני ובכל עת שמגיע זמן הדלקת הנרות, הוא שב אלי , צובט את ליבי ומזיל דמעות מעיני. מנפלאות דרך פעולתו של המוח.

תתבייש לך אייל שני, גורף הון מהשתתפות בפרסומות, כשופט במאסטר שף וטוען כי כל משכורתו מסתכמת ב-6,000 ש"ח. נדמה לך שכולנו מטומטמים? אוי, כמה שאתה טועה! יפה עשתה כבוד השופטת ורדה אלשייך שחשפה אותך ואת שקריך והציגה אותך במערומיך, ככלי ריק. סלבריטאים, היזהרו בדבריכם ובמעשיכם, כי לא לעולם חוסן.

אני, דידי יזרעאלי, ילידת ירושלים ודור 19 בארץ (1510, בת למשפחת מיוחס, מצאצאי אנוסי ספרד), חולה מאז 1995 בפיברומיאלגיה בדרגת חומרה קשה ביותר (ובעוד 3 מחלות כרוניות…) בעלת נכות רפואית בשיעור 94%, מי שהיתה טרם מחלתה
עיתונאית (כל העיר, חדשות), אשת יחסי ציבור ובעלת משרד עצמאי לייעוץ תקשורת שהתמחתה במאבקים ציבוריים וטיפול בהנהלה במצבי משבר. מתגוררת בגפי, עם כלבי צ’ופי, בביתי שלי במבשרת ציון, מיטלטלת מדי יום בין תקווה לייאוש תהומי, אך שורדת, חיה ולעיתים אף בועטת. את הבלוג הזה אני כותבת על-פי עצתה של חגית ביליה, חברתי בפייסבוק, שסברה כי יש בפי דברים שטוב היה לו השמעתי אותם ברבים. המסר אותו אעביר במהלך השבועות הקרובים הינו פשוט – העוצמות ותעצומות הנפש נמצאות אצל כולנו. צריך רק להאמין בהן ולמצוא אותן בתוך הסבל והייאוש שתוקף אותנו מדי פעם. האמינו בעצמכם ובכוחות הטמונים בכם ותגיעו למקומות חדשים ורחוקים-משהו. זוהי הבטחה. את השורות הבאות כתבתי באחת השבתות, לפני כ-10 שנים,לאחר התקף של כאבים בלתי ניסבלים שגם כדורי המורפיום לא יכלו להם. עכשיו לקרוא – ואין צורך לרחם!

שלום, ברוכים הבאים לבלוגים של סלונה. שיהיה הרבה בהצלחה, ויש לנו גם כמה טיפים בעמוד הראשי של הבלוגים (הקישור הכי שמאלי בסרגל הניווט).