עשרת המכות שלי

ברוח   חג הפסח..וברוח ההגדה, מצאתי לי זמן פנוי לדקה אחת או שניים.

בהגדה של פסח אנו מוצאים את עשרת המכות שבהם הכה אלוקים את פרעה ומצרים כדי שישלחו את ישראל מארצם.

גם אני, מסתבר עוברת את עשר המכות שלי בדרך לגאולה הפרטית.

וכך הן מתחילות:

דם- נזכרת איך ללא בושה נשפך דמי ברחובות…שמי הפך  לסנסציה  קהילתית בקנה מידה ארצי…

ועם כל נתון חדש שהוצא מפרטיות ביתי האינטימית לרחובות השכונה… הרגשתי כיצד טיפות קטנטנות של דם צטפטפות להן בקלות ומותירות שובל בדרך בה הלכתי.

צפרדע- לבלוע צפרדע, ועוד אחת, ועוד אחת, ולשתוק…. ולחשוב שאם אשתוק ולא אגיב הצפרדעים המקרקרות יעלמו.

אז זהו, שטעיתי…במקום להעלם הם פשוט המשיכו לגדול ולקרקר בקול גדול עוד יותר. אז חשבתי לתומי שאם אתפוס את הצפרדע הגדולה ביותר וארגיע אותה, אז כל השאר ישתתקו. חשבתי….מסתבר שרק היה להן עוד נושא להוסיף לרשימה.

כינים- התחושה הזו  של מילים שמגרדות ומציקות , שנמצאות תמיד בכל מקום ובכל פינה, לאן שלא אלך…

ערוב-ערבוביה של חיות רעות, של מילים קשות ושל אנשים רעים (כן, גיליתי שיש כאלו בעולם שלנו)  שכל מהותם הוא לגרום סבל לאחרים

לפגוע ולקבל מזה טובת הנאה. ולפעמים החיות האלה מתלבשות יפה, ובטעם מצוין. אבל מתחת להכל- יש חיה רעה ולא בן אנוש.

דבר- הדיבורים שדיברתי, ההסברים שסיפקתי, התירוצים, האמיתות והשקרים איתם למדתי להתעסק מקרוב.

שחין- שעות על גבי שעות בו ביליתי בגרוד מתמיד של פצעי הלב ששתת דם בעקבות בגידה לא מובנת …שעות על שעות בהן דשתי וחקרתי ותמהתי ודמעתי.

ברד- אבנים גדולות עם מים ואש שהקישו בחוזקה על קירות ביתי השליו…הצליחו להעיר אותי מתרדמת התמימות הילדותית שלי וגרמו לי להרכין את ראשי בפניהן.

ארבה- ירוק  ועצום, אוכל ומאכל  כל חלקה טובה… כך הגיעו יסורי המצפון אל חלקת לבבי וניסו , לא בלי הצלחה, לאכול שם את הכל.

חושך- הלילות הבודדים עם החושך מחוץ ומפנים. הלילות שבהם לא הדלקתי את האור כי ממילא היה לי כבר חשוך ועצוב וקר מבפנים.

והאחרונה- והכואבת ביותר- מכת בכורות- פגעה בילדים שלי. הבכורה וגם כל השאר..שגרמה לתא המשפחתי הבטוח שלהם להתערער, שלמדה אותם להגיד בטבעיות מכאיבה “החדר של אמא” במקום “החדר של אבא ואמא”, שגרמה להם להבין לבד שמה שהיה כבר לא יהיה עוד ולכעוס על זה בלי לדעת להביע אפילו.

ואחרי כל המכות,ההשפלות, כאבי הלב  והדמעות-

אני יודעת שיגיע הזמן ויבוא היום שבו גם אני אצא ממצרים. מהגלות שלי, לגאולה הפרטית…

והנה שיר שאני בטוחה שנכתב במיוחד בשבילי

כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם – אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה
אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.