הנשמות הטובות ואני

נמאס לי מהנשמות הטובות!!!

בדרך כלל אני מאד אוהבת את אותם אנשים טובים,

שמקרינים החוצה רק רצון לעזור והרבה חום ואהבה.

שמתענינים באחרים בצורה כנה כי באמת אכפת להם.

פעם, חשבתי  לעצמי, שגם אני יכולה להכנס לקבוצה הזו.

אז זהו, שטעיתי.

אני לא אוכל להיות בקבוצה הזו יותר, אף פעם…

כי אחת התכונות שנרכשת אצלי עכשיו  היא תכונה שאצל הנשמות הטובות נעדרת כמעט לחלוטין,

אני מדברת על “רגישות” …

הנשמות הטובות מסתבבות סביבי בכל מקום אליו אני הולכת..

הן נמצאות במקומות העבודה שלי…

בחדר המדרגות בבנין מגורי…

בפינת הרחוב ביום החופשי היחיד שלי..

הן מגיעות אלי הביתה בשיחות טלפון ידידותיות…

ואני יודעת שכולן באמת עם לב טוב.

ולכולם באמת אכפת.

וכולם מרחמים, ורוצים לתת עיצות ולהציע פתרונות.

ידעתם  כמה אנשים סביבי לומדים יעוץ נישואין ומוכנים לעשות עלי את הסטאז’???

אחרים  יודעים מהאח של הדוד של הגיס של האישה איך כדי ורצוי להתנהג ב”מצב המיוחד שלי” (ככה הם מתנסחים, בעדינות שלא לפגוע, חלילה)

“להציל את הבית הזה”- הופכת להיות סיסמה של יותר מדי הרבה אנשים .

והם מקסימים, אבל מתחשק לי  לנתק להם את הטלפון, לטרוק את הדלת בפניהם

ולהסתובב לצד השני של הרחוב כשאני רואה אותם מולי.

ולפעמים,  אני מודה, זה בדיוק מה שאני עושה…

וכשיש לי מעט יותר סבלנות אני מקשיבה בחצי אוזן, מחייכת  בחצי פה, ומהנהנת במקומות הנכונים

מיום ליום הסבלנות אוזלת,

ואני צריכה את מה שעוד יש במלאי למטרות חשובות יותר .

הפסקתי להיות זמינה כל הזמן…מי צריך את זה?!

אין לי כח, רצון ויכולת להתמודד עם המשפט “אז מה חדש?” “משהו מתקדם?”

“כן, מתקדם” אני עונה “שתי פסיעות אחורה ופסיעה אחת קדימה…”

ושותקת

לא רוצה שיקחו אותי בתור פרויקט החסד השכונתי, או אפילו האישי…

אני מנסה ורוב הזמן מצליחה להסתדר בכוחות עצמי…

מחליטה החלטות ולא בורחת מאחריות בכל צעד אחורה וקדימה.

אבל, כמו שאומר  פרנק סינטרה,

my friends,I`ll say it clear, I `ll  state my case in which i`m certain

רוצה לבחור לבד את הבחירות שלי..

ביחד או לחוד/  השתדלות או הרמת ידיים/ שלום בית או גט.

לא בגלל שאני בטוחה שאני צודקת, בכלל לא.

יכול להיות שאני טועה, ובגדול.

יכול להיות  שאני בוחרת בפניה הלא נכונה בעליל עבורי.

אבל, זו בחירה שלי ואני זו שאתמודד עם מה שיבוא.

אין מה לעשות,

הדרך היחידה לעשות את זה היא

I did it my way…

הלואי ויכולתי לצלם את הפוסט הזה ולחלק אותו לאנשים שונים מעגלי השייכות השונים שלי.

בינתיים אני אסתפק  בשיר המדהים הזה…

וכשמישהו יתחיל שוב לדבר,

אני אתרכז במילים המרגשות והאמיתיות כ”כ האלה:

Regrets I had a few,

,but then again too few to mention

.I did what I had to do

and saw it through without execmption

והנה קישור  לשיר

http://www.youtube.com/watch?v=6E2hYDIFDIU