הבלוג של fainy

defying gravity

חרדית, פעילה חברתית , אשה ואמא מאושרת, עדיין מתמודדת עם הכל אבל עם חיוך יותר גדול

עדכונים:

פוסטים: 51

החל מינואר 2011

לפני כמה ימים, פירסמה  כותבת בשם ציפי הורוביץ בויינט מכתב  לביתה- הילדה אותה לא הצליחה לאהוב עם לידתה. במכתב היא מספרת בכאב רב, על חווית אמהות צעירה ולא בשלה, שהשאירה אותה עם סימני שאלה ורגשות רחמים עזים כלפי נשים צעירות שיולדות לפני שהן מוכנות בהשפעת לחץ חברתי.

כאב לי לקרוא את המכתב, הוא נגע בי בהרבה מקומות, ופגש אותי בנקודות קיצון שגם אני הכרתי , על עצמי  ועל נשים שסביבי , בחברה שלי.

אני מנצלת את הבלוג שלי, לפנות לציפי , ולכל שאר  הנשים המקסימות שאני מכירה ולא מכירה. שמזדהות עם  התחושות וחוסר האונים שתוארו שם.

זה נכון, שבחדר הלידה לא מפזרים אבקת קסמים שגורמת לנו לאהוב באופן אוטומטי את הילד הזה, או הילדה הזו שעד לפני שניה היתה הגורם לכאבי תופת. (אפידורל או לא אפידורל…זה בד”כ כואב. או לפני , או אחרי, או בשניהם)
זה  כל כך נכון  שאנו מצפות מעצמנו להרגיש את זה מיד,

בהחלט נכון שבחברה החרדית שלי ושלך, ציפי, יש מקום להאדרה עצומה של התפקוד האמהי. אנחנו נמדדות לפי הילדים. ומרגישות את הלחץ החברתי  הזה כל הזמן.
לכן,דבר ראשון, תרשי לי לחבק אותך, חיבוק אמיתי ככל שיכול להיות חיבוק וירטואלי. לומר לך שאת, כמו אלפי נשים אחרות גדולה מהחיים. אמיצה ומתמודדת, מנסה ונופלת,  צפה ועולה מחדש ומסיקה מסקנות. מי כמוני יודעת ש”חורים שחורים” בחיים יכולים לשאוב אותנו פנימה, ולגרום לנו לטבוע בשקט, כשכולם טוענים ש”זה יעבור”  ו”יהיה בסדר”.
לפנות ולספר לך ולכל מי שקורא את הפוסט הזה. שזה לא חייב להראות כך. באמת שלא.
אין  כל סיבה או מקור ביהדות שאומר שאשה שומרת תורה ומצוות חייבת לסבול בחייה, או תוך  כדי גידול ילדיה. אין מישהו שמכריח אותנו  בצווי אלוקי ללדת כל שנה,  להתעלם מהצרכים הבסיסים הראשונים שלנו, ולהתעלם מהאישיות שלנו בדרך לגידול המשפחה והילדים.
בחברה שלנו הרי יש מקום לגדילה ולנטילת אחריות. מי כמוך וכמוני יודעות עם כמה דברים האשה החרדית   מסוגלת, מתמודדת ומורגלת לעשות יום יום. “עקרת הבית”  בכנוי  ועיקר הבית-בסיס כל תפקוד משפחתי בפועל. ולכן חייב במקביל להיות מקום להעצמה ולמודעות עצמית של כל אחת שנמצאת שם.

משום מה, נוצר בלבול מסוים.מישהו (או “מישהם” ) הכניסו אותנו, את כל הנשים בחברה החרדית לביצה העכורה הזו ששמה “צפיות חברתיות מאשה חרדית ” אותה אשה, היא דמות סטריאוטיפית דמיונית לחלוטין שמתפקדת באופן מושלם בכל המישורים האפשריים:

היא מגדלת את שמונה/עשרה הילדים שלה בצורה ראויה להערצה, תוך כדי שהיא עובדת מחוץ לבית במשרה מכניסה. בין לבין היא גם מתקדמת בהכשרתה המקצועית, ומכניסה מכונת כביסה. תוך כדי שהיא בהריון שישי, היא מסוגלת להכין עוגות  מדהימות למסיבת החומש של בן החמש, לתפור חצאית יפיפיה למסיבת בת המצוה של  המתבגרת. ולמצוא זמן איכות עם בן הזוג, כשהוא חוזר מלימודיו ב”כולל” מרוצה ושמח בחלקו.
אותה דמות “אשת החיל” כמו שמכנים אותה, אף פעם לא חולה, אף פעם לא עצובה, ואף פעם , אבל אף פעם לא מדברת על זה שקשה לה.  (רק מלכתוב את זה קבלתי סחרחורת…)

אני מנצלת את הפוסט שלי כאן, כמו שאני מנצלת כל במה אפשרית שיש לי כדי לומר בקול גדול שבנשיפה אחת קלה על אותה “אשת חיל” היא מתנפצת לאלפי רסיסי אשליה.

זו פיקציה, אני חוזרת ואומרת  בכל הזדמנות, לאותן נשים צעירות, כלות  מתוקות עם ניצוץ  מאוהב בעיניים. אמהות צעירות עם מבט קצת עייף, ונשים בשלות עם ילדים בכל הגילאים. (כולן חרדיות למהדרין, אגב ) אין  מציאות חיים כזו. ולא אמורה להיות  ציפיה להגיע למקום המושלם הזה.

אנחנו שבויות במעגל הזה  שיצרנו בכוחות עצמינו. בהשוואות חברתיות מגוכחות על מספר ילדים,מספר  עוגות , מספר האפסים בתלוש המשכורת ומספר השנים שבן הזוג נשאר ב”כוילל” לפני שהתפרקנו לחלוטין, רגע לפני האחרון (אם בכלל) והודנו  ש”זה” גדול עלינו.

בתור נערות  ובחורות צעירות סיפרו לנו סיפורים יפים: סיפורי אגדות  של החברה החרדית. נכון, המוטיבים באגדות של החברה שלנו קצת שונים מהמוטיבים באגדות של החברה הכללית. אבל הן עדיין אגדות.

למי שגדל בחברה החרדית, האגדות האלה מתוקות. הן נהדרות כחומר לפנטזיות שלנו על חיים מושלמים. אבל כל אחת ואחת חייבת לבחון את סיפור האגדה האישי שלה ואת התאמתה לאגדות של  ”אחרי שהיא הצליחה להכניס את הבת האחרונה לסמינר הנחשב,  את הילדים לחיידר, ואת בעלה כר”מ בישיבה החשובה, הם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה”

כולנו מחויבות להתייצב מול המציאות ולשאול את  עצמינו- איפה המקום האמיתי שלנו בחיים, ולא בפנטזיה.  עד כמה אנחנו באמת מסוגלות אם בכלל “להמית” את עצמינו באוהלה של תורה?  האם אנחנו באמת מתאימות להיות אמהות צעירות להרבה ילדים? האם אנחנו מסוגלות פיזית ונפשית לשאת את כל העול על הכתפיים שלנו? ואם התשובה לאחת מהשאלות האלה היא שלילית, זו האחריות שלנו לקחת הרבה אויר, לנשוף חזק, ולפוצץ את הבועה הדימיונית שניפחנו  בלילות בהם חלמנו על החיים שנחיה.

לכל אחת ואחת יש את הרגע שלה, שבו היא חייבת לפוצץ את הבועה ולהתחיל לבנות את חייה, וחיי משפחתה לפני מה שבאמת מתאים לה ולהם. בלי להתחשב בכלל ב”מה יגידו”  הקולקטיבי של פרלמנט הנשים המקובלות שתופסות את הספסל הכי טוב בגינת השעשועים השכונתית.

כשהרגע הזה מגיע, אנחנו חייבות לדבר אותו,לשקף אותו, ולשתף בו את  כל מי שיקר לנו, ושאנחנו יקרים לו. להיות אלו שמדברות בשביל עצמנו אצל הרבנים, בין המשפחה, ומול כל מי שרק מנסה לקרוא תיגר על זכותנו להחליט בתוך המערכת המשפחתית שלנו., אנחנו לא צריכות לחכות שמישהו  יעשה את זה עבורנו. זו זכותנו וחובתנו  לעמוד  על הזכות שלנו לחיים של עשיה חיובית  והתקדמות אישית ומשפחתית בצורה  שמתאימה לנו.

השינוי הזה צריך להתחיל אצלנו. כי היחידות שתוכלנה להוציא את הנשים החרדיות מהבורות האלה- אלה הנשים החרדיות בעצמן.

לא מספיק לכתוב על זה פוסטים ולפרסם אותם. צריך לדבר על זה בקול רם, בכל מקום: בהסעה לעבודה, בגינה הציבורית, בטלפונים הארוכים בזמן קיפול הכביסה או הגיהוץ שלא נגמר..

כשאנחנו נתחיל לשנות את הגישה שלנו כלפי עצמינו. כשננמיך ציפיות הזויות ונכיר ביכולות האמיתיות שלנו, אני בטוחה שבחברה שלנו תהיינה פחות אמהות  שתכתבנה מכתבים כמו שלך, ציפי.
והרבה יותר אמהות מודעות , שיכולות להכיל את עצמן, ומתוך כך את כל שאר הסובבים אותם.

-בכל  ליל שבת , בחברה שלנו  שרים  את הפיוט “אשת חיל”  מתוך כבוד ל”סופרוומן” החרדית , האשה האידיאלית והמושלמת.

אם ניישם את  רק  את “פיה פתחה בחכמה” זו תהיה התחלה מצוינת .
השיר הבא מוקדש לך, ציפי, מכל הלב.

עוד מהבלוג של fainy

קווי המהדרין, יעל ואני...

הסיפור האישי שלי , כפרודה חרדית בעולם בתי הדין, בתי המשפט , חד הוריות ואקסים  יגמר מתישהו, אני יודעת. דברים תמיד מסתיימים בצורה זו או אחרת, אבל יש סיפור נוסף, גדול יותר ומשמעותי לא פחות שאני מהוה חלק ממנו. במוצאי שבת האחרון...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

אל תצביעי- תשפיעי

אני לא מצביעה השנה בבחירות. אני יודעת שיש עוד כמה  מאות נשים שבדומה לי  פשוט  תדרנה רגליהן מהקלפיות. המפלגה שהיתה אמורה ליצג אותי  לא  עושה את מלאכתה נאמנה,  נכון לעכשיו.  היא אבדה את הקול שלי בעובדה שלקחה אותי ואת...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

החתונה שלעולם לא תהיה לי

כשעונת החתונות מתחממת אני מתחילה לקבל הזמנות. רובן מכלות צעירות ומאושרות.  הן מותשות מהמרוץ אחרי החופה, מחכות בהתרגשות ליום הגדול. מספרות על אולם, צלם, ו"עליו". קשה להן להתרכז בלימודים, בעבודה. הן כותבות לי מגילות ארוכות...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה