הבלוג של Liya Dayagi

ציפורים מסתובבות

עדכונים:

פוסטים: 14

החל ממאי 2010

בעוד יומיים אני נוסעת, לא קרוב ולא רחוק, לפגישת מחזור.

שם נורא מצחיק נתנו לזה. פגישת מחזור, כאילו כל הנשים והפרשותיהן הולכות לשבת ולדון במצב הביציות.

אבל אין שם אחר, אז ככה קראתי לזה. פגישת מחזור.

לפני עשרים שנים, וקצת יותר, למשך תקופה קצרה, חייתי במסגרת אחרת. מחוץ לבית. או שזה היה הבית, כי לא היה בית נורמלי בשום מקום אחר. חייתי בחברת נוער, בקיבוץ בשרון.

חברת נוער היא מושג ארכאי, ואלו מביניכם שנולדו אחרי שנות השבעים בודאי לא מכירים אותו, או שאולי אתם חובבי היסטוריה ותע”י.  חברות הנוער הן יוזמה של עליית הנוער שהייתה אחראית על הבאת נוער עולים לישראל ובהמשך שילובו בתוך קיבוצים, עבודה, חינוך, סוציאליזם וכל הקשקוש…

בשנות השמונים המאוחרות, כשעברתי לקיבוץ, חברת הנוער היתה למעשה: “קבוצת ילדים, לא יותר מ-30, שחייה מתנהלים בתנאי פנימייה בתוך הקיבוץ”. זאת ההגדרה שלי בכל מקרה.

ביום שהגעתי לשם, בת 14, ילדה תמה וצעירה, אבל עם פוטנציאל מופרעות גדולה שהתברר כבר בשעות הראשונות, חברתי לג’וד (קיצור של…) ומיד הפכנו להיות הגרסא הנשית של סמי וסוסו. הכל עשינו, באמת, הכל. אני יודעת שזה נשמע פתטי, כאילו היינו בקליפורניה בסיקסטיז, אבל תאמינו לי אנשים, מבחינתנו, זה היה הסרט שלנו, ובאמת עשינו הכל. והיה כיף. וגם לא.

האמת, היה עצוב, עצוב מאוד, כל החבורה הזאת, עשרים ומשהו ח’ברה, שאני מכירה את סיפור החיים שלהם טוב טוב, את הסיבה להתגלגלותם לקבוצה הזאת, כולנו ילדים עם מחסור: מחסור באהבה, מחסור באחריות, מחסור בכסף, מחסור במרחב, מחסור בהבנה, רק מחסור היה לנו ואחד את השני.

ליד החדרים שלנו עמד טלפון ציבורי, זה היה הטלפון שלנו, וכשמישהו דיבר עם המשפחה שלו, אז כולם שמעו.  כולם ידעו למי כואב, מי רב עם אמא או אבא, למי אין כסף לבוא הביתה, למי אין לאן ללכת…

בגלל זה היינו צריכים להתעסק בדברים אחרים, חלומות, אשליות, וודקה, סיגריות.

הקבוצה התפרקה בגלל סיבות שונות כשהייתי בי”ב, אני כבר חזרתי לגור עם ההורים, ושמרתי על קשר עם שניים-שלושה אנשים מהקבוצה.

ועכשיו פגישת מחזור.

כבר שנה שאנחנו עסוקים באיתור אנשים בפייסבוק וכו’, מתרגשים, מוצאים, מתרגשים, בוחנים תמונות, מתרגשים, פרצופים של משפחה וילדים, סטטוסים..

בהתחלה, כשרק התחלנו את החיפושים, היו לי המון היסוסים, היו אנשים שפחדתי למצוא, היו אנשים שהתביישתי לפגוש, היו אנשים שרציתי להתנצל בפניהם, וכאלה שקיויתי שיתנצלו בפני. הזמן עבר, התהליך כמעט הושלם, ולאט לאט הבנתי שכל זה בכלל לא חשוב.

עברו עשרים שנה, והאנשים האלו, אולי הם לא החברים הכי טובים שלי, לא מתקשרים ביומולדת, לא היו בחתונה ובאימוץ הילדים, לא נותנים עצות לפני החלטות חשובות, לא, הם לא תמיד שם, אבל הם כולם, בלי יוצא מן הכלל, המשפחה האבודה שלי.

אמא שלי תמיד אומרת את המשפט הפולני: “משפחה לא בוחרים”. נכון, באמת לא בוחרים. גם אני לא בחרתי לפגוש דווקא את קבוצת האנשים הזאת, אבל כך זה קרה, וזה מה שהיה. ולמדנו להסתדר ולאהוב, ולכבד אחד את השני, לפעמים מיד, ולפעמים אחרי שנים, עשרים שנה.

ועכשיו, אנחנו נפגשים.

קשה לי לנשום כשאני חושבת על זה, אני מאוד נרגשת. אני הולכת לפגוש את המשפחה שלי.

“אחרי עשרים שנה
שוב אינני ילד
תמו נעורי
שיבה זרקה במלך
רק את עודך עימי
איתך שוב אל עצמי
אני חוזר. ”

מוקדש באהבה גדולה לכל חברי קבוצת “מעיין”, געש.

עוד מהבלוג של Liya Dayagi

תצוגה מקדימה

השירור של מתוקי

לפני כמה ימים חגגתי יומולדת בהילולה רגועה יחסית, והאמת, זה התאים לי. קצת חברות, קצת בעל, קצת משפחה מורחבת, קצת עבודה. כולם התייחסו והיה נעים ומחמם. אבל דבר אחד, משמעותי ביותר, קרה...

תגובות

פורסם לפני 9 years

ביי ביי צצי...

אין לי מושג למה דווקא היום. שום דבר מיוחד לא קרה היום, שום דבר שהכין אותנו לפרידה המשמעותית הזאת מהמוצץ. שמי לייה, אמא של נועם, בן 4 וחצי. ילד מאומץ באהבה מזה כשנתיים פלוס. היום נפרד מהצצי שלו. אחר הצהריים סיכמנו נועם ואני...

תגובות

פורסם לפני 9 years
תצוגה מקדימה

"מעבדות לחירות" או "הגיגים על מעבר לבית חלומותיי"

בת ים. רחוב יוספטל. רחוב ש"י עגנון ועוד אחד. קיבוץ בית אורן. גבעתיים. רמת גן. הרצליה. רחוב אחד העם. רחוב י"ל ברוך. רחוב ארלוזורוב. קיבוץ געש. פנימיית אלוני יצחק. כפר נטר. רעננה. רחוב הגליל. הרצליה. נווה עמל. נתניה. גבעת האירוסים....

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה