הבלוג של daniroz

daniroz

עדכונים:

פוסטים: 15

החל מיולי 2019

09/11/2019

היום שלי בעבודה היה טקטי ומהיר, טסתי ממשימה למשימה, ערנית כמו שועל ניגשתי לכולן להגיד מה נשמע ו גוד טו סי יו. אני כבר שוחה בזה, סוף סוף למדתי לדבר את הסביבה. שרתי והרקדתי ריקודים מצוינים ובאלגנטיות רבה הגשתי את כלי הנגינה המשקשקים ולא דרכתי על אף אחד בדרך. ניענעתי עגלות פלסטיק לצלילי המוסיקה בצורות הספרה שמונה. עגולה ומפותלת שרק לא תפגע באף אחד. תקתקתי סרוויס מדהים וכמעט ולא שכחתי דבר. כל יציאה מהחדר הייתה אירוע אסטרטגי שדרש הצדקה, כי אני הרי נותנת שירות.

מחוץ לחדר התרחש אירוע אחר, שרים ורוקדים עם הידיים למעלה, לפנים ולאחור, סולו מרגש מלוה בגיטרה בלבד, ומלווה במצלמת וידאו כבדה רודף אחרי הרוקדים, צלם חייכן המחפש רגעים.

כל שבוע זה קורה, הם כולם שרים את אותם השירים השמחים שאני זוכרת מילדותי. אני רוצה לשיר אותם גם. אני לא מצליחה לזמזם אפילו. בגרסה הנוכחית שלהם הקצב קצת השתנה והמבטים אקסטטיים, או רוויי קפאין. המבוגרים שרו בעליצות, כמו אסירים. הם יוצאים לעבודה בבוקר, חלקם התעוררו כבר באמצע הלילה, הם לובשים את החיוך המשוגע ביותר שלהם. בשעות עבודתי, כשאני בוחרת לחייך אותו גם כן, זה עושה לי כאבים בשרירי הלסת.

והיה שיר שכולו ציפייה, נבנה ונבנה ואז נסגר בקול גדול. הקצב נבנה בצורה פנטסטית, ודווקא אז המילים הכזיבו והעציבו אותי. כנראה שמפני שהם, השרים, שרו בשפה שלא הבינו, ואז הכוונה האמיתית בורחת מהשיר, כמו אוויר מתוך בלון. אולי חלקם הבינו את כוונתו הכללית של השיר, אך לא את מילותיו המעורסלות זו עם זו בתוכי משכבר הימים. מילותיהם נורו במן חגיגיות מאולצת. עליצותם גרמה לי להרגיש שמעכשיו מילות השיר שרות על יציאה לקרב, כי הן נשמעו לי בשירתם כאלה חד משמעיות. הן קראו קוראות לפעולה בהולה, על חשבון הדרך הארוכה ארוכה שבעצם היו אמורות ללכת בה. בילדותי חשבתי שזו אלגוריה על דרך ארוכה ארוכה. ועכשיו הכל היה כל כך מיידי. הזדהיתי איתם, ברגעי העבודה חסרי הפשר שלי, שבו לרגעים אני מחכה למישהו שיגיע מהצד ויצחק עליי ברגעים הנוראיים האלה. אני מרגישה אפילו את רגע היציאה מן החדר בודק אותי מכל הכיוונים, מה אחליט לעשות בו? האם אקפוץ לשירותים? האם אברח מהחיוכים או שאצטרף? מאין אביא את כל האספקה שאבדה לי? זה הרגע לקבוע ולפעול מיידית.

זה קרה באופן כל כך פתאומי, כמו סערה. שתיקתי הפכה להיות מצמיתה, והרעשים היו רשים מנשוא. מילות השיר שאהבתי לשיר, היכן הן? כי האנשים האלה שרים אותו אחרת, והשיר כבר לא שייך לי עכשיו?

בילדותי לא אהבתי את השיר הזה, אבל הוא תמיד היה בשבילי מעין הילה של גאווה בשבילי, כמו כובע יהיר כזה של צדיקי אמת. אני הסתרתי אותו בתוך בתיק שלי והולכת בדרך הרעה, ושוכחת שאני כזאת, צדיקת אמת. כי אני לא אוהבת לחייך. ואולי עכשיו, כשאני מאזינה לשיר הזה, אני חוזרת בי מדרכיי. אילולא הייתי, הייתי נזכרת בשיר בגעגועים. אך אני נזכרת, וחובשת אותו כי זה הכובע שלי ואני קיבלתי אותו עוד מזמן, ואני באמת צדיקה כזאת. אז נעלמתי מכאן והלכתי לכל הרוחות, כדרך הטבע שלי. ועכשיו חזרתי, כי אני לא רוצה לראות דבר מה אחר.  כולם עכשיו חובשים את הכובע שלי, ואני רוצה לחזור להרגיש מיוחדת כמו שהייתי אז. אני מחפשת את מה שהבטיחו לי שאקבל עם הזמן, עם השיר, ויתאימו לכובע שלי ואבלוט על פני כולם, שיראו שאני צדיקת האמת. והם ביחד ינסכו בי כבוד, ואיהפך לחיה קדמונית חזקה ועוצמתית, כמו התנין שהייתי. כן דווקא תנין.

כמו היצור הקדום הלכתי על גחוני והצצתי מן המים. צמתי כשהתאים ובשאר הזמן זללתי הכל מהכל. יש לי חושים מיוחדים שמסוגלים להרגיש כל לחץ ותנודה במים. ואף אחד לא ראה אותי, גם לא באור השמש כשיצאתי להתאוורר ולהתחמם. לצלול יכולתי לצלול רק לפרקי זמן קצרים. שרדתי עד היום את כל התקופות הגיאולוגיות שעברו, ושיחרתי לטרף ושחיתי באיטיות ואז זינקתי בפתאומיות ופערתי את פי. לכן כל מי שראה אותי לא זכה לספר על זה. ביליתי, עם תנינים כמוני וראינו בעצמנו תנינים. אך כשהגעתי לקרקעית העזובה, אחרי שיצאתי כמדי יום ביומו, פתאום נעלמתי ולא ראיתי כלום.לא הייתי כאן. ולא שמעתי כלום. חושיי המוטרפים לא הרגישו כלום. לא היה שם כלום. אפילו. הלכתי והלכתי וחיפשתי דרך לעלות למעלה בחזרה. הרגשתי את אפר הקרקעית כמו אבק המתפשט תחת רגליי ועוטף אותי ברכות. לא הרגשתי אפילו אם הוא קר או חם. לא ידעתי איפה אני. חושך על פני תהום. ושם המקום הזה היה נקרא עולם, על דרך ההיעלמות. ושם כבר לא הייתי כל כך בטוח שאני באמת תנין. אם כל הזמן הזה היה בכלל, ואם הייתי בו אני, או שרק דמיינתי.

וכך קרה שאף אחד, עד היום, לא יודע שהייתי תנין. זה היה רק בדמיון שלי. הוא היטל בי. עורי לא קשה כמו שלו, והוא מרגיש הכל. הדמיון שלי את התנין שיקע אותי בתוך הזהות של היצור שהייתי. לאן שנדדתי לקחתי אותו איתי, עד שבקרקעית שחררתי אותו ממני ואולי הוא מסתובב במערכת הביוב לפעמים. כל הדרמה שלי בנויה עליו: הישרדותי לאורך כל השנים, השקט והרגישות שלי. היצור העתיק שהייתי היה פחדן, נהג להסתתר והיה צר מחשבה, רק כי חשב שהוא תנין.

מילות השיר היו מוכרות לי, ולא הייתי תנין אז חבשתי את הכובע כמו כולם. הלו”ז היה קשוח, וחיוכי היה קשה רק מהקפאין. בתוכי הייתי רכה כי חגגתי את רגע היציאה מהחדר שניצלתי לשירה ורענון שרירי הפנים.  מילות השיר החזרתיות התארכו והתפתלו ופערתי את פה לפיהוק גדול.

אחרי שהיום הסתיים, סידרתי וניקיתי את כל הבלאגן נפלה עליי סלסלה מעוצבת וכבדה עם ידיות מחומר קשה. זה לא סלנג, זו לא מטלה שנפלה עליי אלא סלסלה אמיתית, על הראש שלי. חזק. ממנה צללו מטה עליי כפיות מתאבדות, על השיער ומתחת לבגדים. כפיות פלסטיק ריקות. אספתי את כולן לאט לאט, בודקת אם בראשי גדלה חבורה, או נשארה כפית.

 

עוד מהבלוג של daniroz

תצוגה מקדימה

איך מצאנו דירה בארצות הברית

היום בחרתי לנוח. יש לי יום חופש. התחלתי את היום בשיחה עם הפסיכולוג. היכולות הורבליות שלי לא פעלו אחרי קפה אחד. ישבתי מול שולחן האוכל, מולי המחשב והפסיכולוג בשיחת סקייפ. המצלמה רואה מאחוריי סכמה כללית של תכולת ביתי, כל מה...

תגובות

פורסם לפני 3 months

אירוע בחירות

כל הרגשות והציפיות שלנו התנקזו ליום הבחירות. לא בחרנו להיות מחוץ לארץ ביום המיוחד והחגיגי הזה. כל עם ישראל חגג בקלפיות את הויכוחים וההאשמות, הוא הכוח של ביחד של עם ישראל המתנצח. אנחנו בעיר הזאתי שלנו גם כן התנצחנו על...

תגובות

פורסם לפני 3 months

אידיאולוגמה

התלמידה הדתייה שלי אומרת "שנה טובה" כבר 60 שנה לכל מכריה. שרה שירים שמחים. כותבת על כרטיסיות. אבל עד אז, היא לא ידעה ששנה היא היא פרק זמן שאורכו מבוסס על זמן ההקפה של כדור הארץ סביב השמש, והוא משמש כאלמנט בתאריך ברוב...

תגובות

פורסם לפני 2 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה