הבלוג של daniroz

daniroz

עדכונים:

פוסטים: 15

החל מיולי 2019

אף אחד לא מדבר על גזע ואתניות. כי הזהות היא הדבר החדש. אף אחד לא מדבר על גזע ואתניות יותר. אף אחד לא מדבר עליה יותר ממני. אפשר להגיד שאני רואה הרבה דרך נקודת המבט הזו. אלה הזרמים התת קרקעיים של המחשבה הכי מופרכת. אני אוהבת לעקוב אחרי כל הדברים גם יחד, כך אחד בדרך שלו ובקצב שלו ולראות את מפת המיקומים שלהם. כל דבר תופס מיקום אחר. אך אני רואה זאת תמיד ביחס לאחרים, גם תופעות מקוטבות שייכות לאותו הדבר בעצם. אם זאת לא השוואה זה פחות כיף. בישראל ככל שזה שונה כך יותר כיף להשוות. היתרונות של השוואה כזו היא שרואים נקודות דמיון דווקא בקרב הדברים שנראים הכי שונים.

אבל אין הדבר דומה בארצות הברית. אין נקודות דמיון. אין מפת מיקומים. שום דבר לא שייך לשום דבר.

בישראל מפת המיקומים כל כך מיוחדת כי אפילו האתניות משנה את גווניה בכל איזור בישראל, בהתאם לדברים השונים שקרובים דווקא אחד אל השני, בשל הקרבה הפיזית. למשל הערים והקיבוצים והמושבים שנמצאים לידם צפופים כל כך קרוב. זרועים ביד נדיבה בלי שום היגיון בתוך הסבך העירוני, מתעקשים על אופיים הייחודי. בין נתניה והרצליה, ובדרך לרעננה היו זרועים שם יותר מעשרה: בית יהושע, כפר נטר, תל יצחק, אודים, יקום, געש, שפיים, וכמו כן גם בצרה, בני ציון וחרוצים. וסביב כפר סבא והלאה עד לקו הירוק: אלישמע, כפר מל”ל, ירקונה, רמות השבים. יצאתי עם בחורים משדה ורבורג למסיבות בקיבוץ רמת הכובש. קיבוץ אייל יחד עם כוכב יאיר וצור יגאל היו המרוחקים ביותר, אבל לא מספיק רחוק כדי להתחמק מעיני הנץ שלי.

צפופים צפופים פגשתי את כולם כשאכלתי פיצה. ביניהם היו פרושים “השדות” דרכם הלכנו והרוח שלהם הכתה בנו ונטמעה בנו. הערים היו נמצאות שם סתם כך. לא מתביישות בגודלן ומקיימות בתוכן עולם שלם של זיכרונות. היה נדיר להיתקל בהן במהלך ההליכה בשדות, לעומת המושבים והקיבוצים שקפצו מכל כיוון. במשך כל שנות קיומה של ישראל היו יחסים בין המושבים ובקיבוצים לבין הערים. יחסים של העסקה וצריכה, של בילויים וקנאות. אנשי הערים הרגישו מקופחים לעומת אנשי הקיבוצים והמושבים, אבל תמיד נשארו קרוב קרוב אליהם. בגלל שהיו כולם צפופים צפופים ראו אותם לעתים כל כך קרובות, שנוצרו נקודות דמיון. הקרבה הגיאוגרפית יצרה גאווה איזורית משותפת של איזור השרון שיכלו להרגיש במקומות הבילוי.

זה נשמע כאילו אני מדברת על תקופה אידילית בשנות השישים אולי, אבל אני מדברת על היום. כמה היה כיף לפגוש בעיר את החברה שבאה עם האוטו של הקיבוץ. לכמה שעות היינו יוצרות אידיליה איזורית וחוגגות את השייכות שלנו. הייתי מכירה לה את החברים שלי מהעיר, שקצת חששו ממנה אך מיד התחבבו עליה. שיחקנו את משחק הפיצוחים, בו מחפשים אנשים משותפים שמקשרים בינינו. כמו בחוק הדתיים השלובים, גם באיזור השרון יש כאלה שכולם מכירים, והם מחברים את כולם. חיברנו נקודות ביחד כשבאתי אליה למושב ועד היום מכירים אותי שם. חיבקתי את הנקודות בשתי ידיי, ראיתי היכן הן מתחברות.

ולמה החילוניות האדוקה מופיעה בקיבוצים ובמושבים, ואיך היא זולגת לערים מסביב? ואיך דווקא בתחומים אחרים אנשי העיר כל כך מתקדמים ואנשי הקיבוץ והמושב נשארים מאחור. למשל בעניין התרבות והמוסיקה. מקובל לחשוב שאין תרבות בישראל, אם כי היא מפעפעת ורוחשת בעיר, גם אם זו כפר סבא. לעומתם, אנשי הקיבוץ והמושב המאוהבים מתבוססים בבידוד תרבותי של אבות אבותיהם, ממנו הם ניזונים ומחפשים בו גוונים חדשים. ולא מוצאים. ומי שמצאו והלכו לתרבות העיר היו לסרחים.

לפעמים הייתי הולכת דרך השדות, ראיתי בהם גידולים וחקלאים, מטיסי טיסנים. היו חורבות ישנות שהעסיקו אותי בנסיעותיי והבטחתי לעצמי לבקר אותן בטיוליי. ביקרתי אותן במסעות ארוכים ומצמיאים, שהסתיימו בחשש לקראת החשיכה. המקום הזה היה שלי, כמו הגינה של חצר ביתי. מרבדים מישוריים צחיחים, שלעולם לא הכזיבו. אנחנו חברה חילונית מוחלטת, כוחות עליונים יש רק לצה”ל, ומצאתי רגעים של הארה להשתכשך בהם במרבדי השרון. הייתה למשל בקתה בודדת וחורבות של תשתיות. ובזכות הביקור בה לכמה שעות הרגשתי את ארץ ישראל תופסת את מקומה בלבי שרועה ומתפתלת. היא פעפעה בי והרקידה בי ריקוד נעים ושקט, כדי שאכניס אותה להתיישב בתוכי.

השבילים בשדות והרוח הם חברים שלי, איתם קפטתי גמבות אדומות ואוכלת. אחרי כמה דקות הליכה פתאום שמתי לב שנכנסתי לרחוב של עוד מושב, ובכניסה אליו תחנת דלק ו-yellow. הייתי בצומת.

רגע ההתוודעות היה חוזר אליי כמו השתקפות שניבטת מולי במראה – האם אותו הרגע שלי עם ארץ ישראל היה תעתוע והצומת היא המציאות? כי המדרכות הסלולות והשוליים המסותתים והרכבים בנוסעים מכל כיוון הראו לי שהייתי רק דרך למקום אחר. הצומת היא לא נקודה בכלל. לא הייתי בשום מקום שהוא, כי אין שם כלום מלבד תחנת דלק ועוד מושב. ואם זה היה תעתוע, אז איפה ישראל שראיתי?

הדעות המקוטבות של האנשים נוגעות לקונפליקטים של כאן ועכשיו. בסיטואציה הנוכחית היו בית שמאי ובית הלל, מאיימים האחד על השני ולא רוצים להגיע להסכמה. תבחר צד. אף על פי שהדמיון בין נקודות ההתיישבות היו כה רבות, רבים עמדו על השוני כמנסים לגדור אותו, להתקין גשר חוצץ בכוונה תחילה, ואז אי אפשר לחבר את הנקודות. לא ידעתי ממש מאיזה כיוון של הצומת באתי, היו שדות חקלאיים משני עברי ה-yellow ובתים. אבל היו שדות, והיו פלפלים, והיה עשב ליד בתי אחד מהמושבים שפה באיזור.

הצומת לא עומדת בפני עצמה כדרך למקום אחר, כשם שאין הדעות אינן ניצבות בפני עצמן בדרך למימוש איזה אידאל. הנקודות במפה וגם הדעות מתחברות כי הן קרובות, ומי שילך דרך השדות יווכח. רוח השדות שורה על הבאים מן העיר ומן הקיבוץ ומן המושב. כולנו מרגישים אותה בדרך. היא הופכת אותנו לסוכני הזיכרון שלה. השדות מזכירים לנו את האיזוריות שאינה פרי יצירתנו אלא של הרוח. הבקתות הנטושות והגרפיטי הם סימנים עבור כל ההולכים בה שהגיעו לצומת ונאלמו. אמרו להם שהם מדברים דברים רוחניים. והצומת היא כזאת חד משמעית, רק מכוונת אותנו בדרך לאנה ולאנה. כל מי שהולך בשדות רואה את הצומת מן הצד ונוכח לגלות פרספקטיבה אחרת שלה, כחלק מדרך ההליכה, כחלק מהנוף. היא ראויה להיות גם חלק מהאיזוריות שלנו, והיא לא חוצצת, אלא מפגישה.

תפקידה הראשוני היה לחבר בין כבישים, אך אפשר לראות בה נקודת ציון בדרך של ההולכים רגלית שעוצרים לקנות פחית שתייה קלה. אלה  שלא נוסעים במכונית וצועדים לאורך השוליים הצרים. הם קריפיים ומסוכנים. הצומת היא גם נקודת מעבר, של הפונים ממנה שמאלה וימינה, למקום המיוחד “שלהם”. כי השדות משני הצדדים הם פרי הרוח, אבל ההתיישבויות משני הצדדים אורגות בתוכן פקעת של אהבה ואיבה. דעות רבות יש להן האחת על השנייה, הן לא מסכימות על דבר. ומי שידרוך ברחובה של השנייה יהיה בוגד, לא פחות. הצומת, בשבילן, הוא מקום המפגש הבלתי נמנע. בתוך מפת המיקומים הזאת, הצומת היא מקום מכיל של דיאלוג שבו אפשר להיות מבלי לדרוך על אדמה של מישהו אחר, לכן מתקיימות בהן הפגנות.

הצומת היא המקום הראשון אליו שפגשתי בו בחשש בהליכתי הראשונה מן הבית. קראתי לה בשמה הרשמי בגיל שמונה והתגאיתי בידיעתי על ביתי. מעבר לצומת פגשתי בכל מי ששונה ממני, הכי שונה שאפשר. ולאט לאט גיליתי שאנחנו לא כל כך שונים, אנחנו כועסים אחד על השני רק כי אנחנו כל כך קרובים ורבנו בגלל זה.

מאז אני משווה בינינו, אני ואתה.

עוד מהבלוג של daniroz

תצוגה מקדימה

איך מצאנו דירה בארצות הברית

היום בחרתי לנוח. יש לי יום חופש. התחלתי את היום בשיחה עם הפסיכולוג. היכולות הורבליות שלי לא פעלו אחרי קפה אחד. ישבתי מול שולחן האוכל, מולי המחשב והפסיכולוג בשיחת סקייפ. המצלמה רואה מאחוריי סכמה כללית של תכולת ביתי, כל מה...

תגובות

פורסם לפני 4 months

אירוע בחירות

כל הרגשות והציפיות שלנו התנקזו ליום הבחירות. לא בחרנו להיות מחוץ לארץ ביום המיוחד והחגיגי הזה. כל עם ישראל חגג בקלפיות את הויכוחים וההאשמות, הוא הכוח של ביחד של עם ישראל המתנצח. אנחנו בעיר הזאתי שלנו גם כן התנצחנו על...

תגובות

פורסם לפני 3 months

אידיאולוגמה

התלמידה הדתייה שלי אומרת "שנה טובה" כבר 60 שנה לכל מכריה. שרה שירים שמחים. כותבת על כרטיסיות. אבל עד אז, היא לא ידעה ששנה היא היא פרק זמן שאורכו מבוסס על זמן ההקפה של כדור הארץ סביב השמש, והוא משמש כאלמנט בתאריך ברוב...

תגובות

פורסם לפני 2 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה