הבלוג של daniroz

daniroz

עדכונים:

פוסטים: 15

החל מיולי 2019

05/09/2019

מי אני? אני תשומת לב. דורשת צומי. אעשה הכל בשביל למשוך אתכם אליי.

אני תשומת לב חדה, לפרטים הקטנים, בודקת הכל שלושים פעם, כמו שען דייקן.

אני תשומת לב חמה, כמו אחותה דרישת השלום, רואה כל אחד ואחד, מעניקה.

אני תשומת לב בהולה, פתאום שמה לב ומסיקה מסקנות בהולות.

אני תשומת לב שאולה, מוציאה אגרסיות על צעצועי ריפוי בעיסוק.

אני חוסר תשומת לב, שכחן, מעופף.

אני חוסר תשומת לב, חי את החיים, הכדור הוא עגול.

אני חוסר תשומת לב בסטלה, רואה דברים שרק אני רואה.

אני חוסר תשומת לב לכאן ועכשיו, מודאג מהעתיד.

 

בלי תשומת לב קרו כל הדברים הכי טובים בחיים שלי. מי צריך רפלקציה כשיש אינטואיציה. היא יודעת באמת ולא שואלת את עצמי שאלות קנטרניות.

הרפלקציה היא כמו בדיקה שמריצים. אף פעם לא ערכתי רשימת בעד ונגד. כי מנין נדע מה ילד יום. אני בוחרת לעשות בכל רגע את מה שנראה לי לנכון. זה תדר קיום של נוכחות ברגע, זה נשמע כמו קלישאה, כי כי יש כאן קישור לעולם הרוחניות. לנשום לתוך התחושות ולתת להן למלא אותך. אבל זה לא, כי זה פשוט פיוטי. זה מופיע דווקא אצל היצורים הפשוטים ביותר, כמו ילד רך ואיש דשן ועצל. כמו בהייה. לא מרוכז בכלום, וחווה את כל מה שמסביבי. במצב כזה אפשר לשיר יפה במקלחת, ולרקוד וליהנות מזה. כך אני בוחרת שמלות וגם גברים. כך בחרתי לעבור לארצות הברית.

חוויית המפגש של זוגות רבים היא כזו – היקסמות הדדית. פלא של כימיה ונקודות נפגשות. מבטים נפגשים וזיכרונות נוצרים. ככה מייצרים אגדות. אז למה זוהי “חוסר תשומת לב”, ביטוי שלילי כזה?

מולן, ברגעי האינטואיציה אנחנו משתמשים במילים, היקסמות, היקשרות, התפעמות. מה הפשר שלהן? ולמה האינסטינקטים הבסיסיים האלה הפכו למצרך נדיר כל-כך. האמנם הם נדירים?

 

היה היה איש גדול,  כל כך גדול כשהוא פרש או ידיו ואת רגליו, הרגיש גדול מדי. כמו כדור הוא התגלגל עם כל איבריו, מחפש מקום להניח את עצמו. הוא הסתכל על חבריו ומכריו וראה אותם קטנים קטנים ניצבים מולו.

אין דבר בעולם שאהב יותר מעוגת שוקולד ותותים. ואז לשכב במיטה ולהתכדרר. הוא דימה את עצמו לגודזיל, והרגיש כמו חתול. יום יום היה נוסע לעבודתו מחוץ בתוך קופסת המתכת שלו, היא לוחצת את עצמה אליו, והוא אליה. מתבקעים אחד אל תוך השני ומטרטרים רעשי נסיעה. המצת והכפכפים, ניצבים נמסים בחללי הרכב, שקטים. אם לא היה מסתכל החוצה הרגיש דחייה מרביצת החפצים. האישי והאישיות ניבטו לו מכל כתם על הריפוד, מצטער על קיומו. במקרים אחרים נסע באוטובוס, כשהתכניות לא כללו נסיעות ליעדים נוספים באותו היום.

באוטובוס היה יותר טוב מאשר בתוך הרכב. זה היה כלי גדול, כל כך גדול שלא הרגיש אשם כלפיו על שנשא אותו. הוא ישב בכיסא שישבו בו עוד רבים והסתכל על האלמונים. עולים ויורדים, מחייכים אליו לפעמים כשתפסו את מבטו, כל אחד מניע את גופו בדרך שלו באגביות. הוא הסתכל בהם ושיער, את מה הוא הכי פחות מכיר. היו רבים שמבטם וריחם הסגירו מאין באו. היו שידע לאן הם נוסעים עם עגלת קניות ריקה. האיש הגדול תהה מי מהם הוא זה שהכי דומה לחיה, לא אנושי כזה, חסר רגשות. אותו אחד ומיוחד ביום שייחשד ככזה, יהווה דיוקן אב טיפוס שלו לכלליות בלתי ספציפית של קיום. ודווקא זה גרם לו להרגיש חיבור.

אין דבר שיזהה את אותו אב טיפוס, לא מראה ולא סגנון התנועה, רק התחושה. הוא הרגיש רכות שדמתה לאהבה. זה היה כמו טריק של קסם. הוא לא הרגיש את עצמו מולו, כפי שבדרך כלל היה מודד את הפערים והמרחקים בצירים אינספור, אלא את אותה חיה במלוא החייתיות. זו הייתה הזרות האמיתית, הוא בעצמיותו וגודלו נעלמו כי הכל ארעי, כמו אורח לאושפיזין. הנסיעה באוטובוס הייתה לעתים חוויה מצויינת עד כדי התפעמות כמו בג’ונגל. גן חיות לא מאפשר להכיר את החיות לעומק, הג’ונגל דווקא כן. כל אחד היה יחיד ומיוחד, מבטים מצטלבים לעתים קרובות, גם עם החיה הכי מגעילה בשכונה, מתוך סקרנות מקרית. והיא הופכת להיות חברתו לרגע לרגע. נחה עליו קלילות והזמן עבר מהר מהר. האלמונים עולים ויורדים בלי התראה, ואחרי שכבר נקשר אל אחד מיוחד, שיכל להיות רואה חשבון או חנווני, נכרך אחר אחת אחרת כל כך שלא דמתה לכלום. לא הצליח לדעת עליה דבר.

החיה לא יודעת את שמו, ולא את כינויו, ולא את אחיו ואחותו. הצלצול המוכר של שמו הזכיר לו את כל מה שהוא, וכל זכרונותיו ופחדיו וחפציו. צליל מאוס כל כך, אבל לא נורא כמו מראה אותיות שמו הכתובות בכניסה לביתו, על חפציו, בכל מסמך ומייל שהיו מיועדים אליו. הפשטות שבאי ידיעת שמו רוקנה אותו מעומס ודחיסות של המחשבה הקנטרנית, מרחיבה את לבו. אלה מבטים חטופים, בלי שום כוונה ספציפית, נקרא לזה מציצנות. אותה הצצה, הרגיעה אותו ואפשרה לו לישון בלילות. לא סתם הוא חיפש חיות ולא בני אדם, כי אלה היו אהובות עליו במיוחד.

הוא שאל את עצמו יום אחד, האם מותר לאכול ולשתות באוטובוס. ובכלל, מה מותר ומה אסור? כדאי להתנהג יפה. צריך לפנות מקום למבוגרים ונשים בהיריון. אבל מה עוד חוץ מזה? חוסר תשומת הלב הובילה אותו להיות משוחרר באוטובוס, אפילו יותר מאשר ברכב. הוא לטש מבטים, אכל תפוזים, דיבר עם אנשים מדי פעם, ביקש שקט מהמרעישים. כל אלה היו מנוגדים לחלוטין לאישיותו. אפילו הציץ לספרים ושאל לפשר מבטא זר. זה היה הבילוי שבו נהנה יותר מכל.

פעם כשהיה חייל הרכבת נתקעה, הסיבה הוציאה אותו מכליו, על חוסר היעילות, כמה זה פוגע לו בתכניות, אבל יותר מכל היה רעב. אוכל היה הנקודה הרגישה שלו. וכשהיה רעב לא הצליח להשתלט על עצמו כמו ילד. הוא כעס והתרוצץ, מחפש מוצא. ואז שאלו האנונימיים ברכבת מה קרה? פשוט מאוד אמר שהוא רעב. הוא התנצל על חוסר הסבלנות, כמו עם חבריו, פשוט אמר את שעל לבו. בלי משים קיבל לידיו כריך אלמוני ובורקסים ואכל בשקיקה. הרכבת השמיעה הוא לא התבייש ולא הרגיש צורך לפתוח בשיחה, פשוט אמר תודה רבה. האלמונים באלמוניותם היו טובים יותר מכל הקרובים אליו. אף על פי שזה לא תמיד היה נוח, ויכל היה לנסוע ברכבו נסע בתחבורה ציבורית. הוא יצא מוקדם יותר ולקח בחשבון את העיכובים. בשבילו לא היו חוקים בתחבורה הציבורית, חוץ מלצאת מוקדם כדי לקחת בחשבון את העיכובים.

מיד כשירד מן האוטובוס שכח מכל מה שקרה שם. היחיד ומיוחד כל כך אליו נקשר התעופף כאילו לא היה, האיש הגדול חזר להתמקד בענייניו הטבעיים. אמא שלו הייתה מודאגת, אחותו  הייתה מודאגת. אליה התקדם ועלה בדרכו מהאוטובוס שלו. התחנה הייתה מוארת והדרך מולו הייתה נוצצת מגשם שהיה או מהאור, הצומת התרחקה והוא עלה במדרגות על גשר הליכה לקראת הכניסה לעיר. הליכה מרוממת רוח, כאילו הולך לקרות משהו כשיגיע לבית הוריו, מה כבר יכול לקרות? יום רודף יום. חנוונים מוכי שמש בצד הדרך, תחנת דלק, אספלט. הוא מיהר אל המכולת, לקנח בגבינת קרש בלחם. כמה אהב את המכולת, עוד תחנה אחת של התענגות והתרפקות לפני הפגישה. קודם כל אמר בוקר טוב לחנווני, זו הייתה החובה. אם לא היה, היה משלם בבוא העת על התנהגותו החצופה. גם אם זה לא היה מרוצה מכך, היה מתהלך בין השורות ונשם את האוויר המעורבל. מה הוא עירבל? את כל המזרח התיכון עם עץ, חלודה ושמרים. בעמדת הלחם ביקש חצי לחם שחור, בוחן את הלהב שמגרש את הפיתקה, רצה גם להתקלף מהמדבקה.

ביקש לו ללחם רק עוד 150 גרם של גבינת קרש. זהו זה. את החנווני דווקא הכיר כמר סקלי, מרכיב משקפיים ונראה מרוכז כמו נשר, מישיר מבט בוחן שלא משאיר בו רגע של פרטיות. למרות החישוב הפשוט היה מוציא דף חלק ועיפרון. אילולא ידע שזה יימשך זמן רב כל כך היה משלשל איזה מטבע לקופת קק”ל. משועמם הסתכל על כל המכשירים מאחורי החנווני, כל כך הרבה משקל על כתפיו המסכנות. הוא פלט אנחות רגזניות אל אשתו והרגעים החמים מהבילים וסבלנותו של האיש הגדול פקעה. למה היה צריך את זה, מצפה לו יום ארוך עם אמו אז למה לקחת על עצמו המלמולים ההונגריים של מר סקלי עכשיו, ולאן? הוא רקע ברגליו ואסף את הלחם והגבינה. כמה פסיעות מן המכולת תקע את אצבעותיו בתוך הלחם בצדו הפתוח לאוויר, פער בו כיס יפה והכניס את הגבינה. בעמידה ללא היסוס נגס בכריך, שהיה מצויין. הוא התבייש בהרגלו לאכול לפני פגישה. לפני ביקורו בבית ההורים ואחותו, או חבריו, היה מקנח בואפל ספורט, לעתים היה מוסיף לסנדוויץ אפילו דג מלוח, וגם באוטובוס שלף מסטיק בזוקה. כך בזבז את כספו כמו איש עשיר ופזרן. פעם תירס חם עצר אותו באמצע הרחוב כמו חבר קרוב ממש.

עכשיו היה קרוב אל הבית ולא היה עוד זמן לבזבז, הרחוב השוקק בלע אותו והוא חיבב את זה. הוא חיקה את הליכתם התכליתית של האנשים ברחוב, הציץ בתשומת לב אוהבת בכל מכר שפגש. עבר על פני דוכן התורמוס, שהיה נדיר לאיזור ואהוב עליו במיוחד. אם הביקור יהיה מעציב ומדכדך יעבור בו ויקנח בכמה. את האנשים בנתניה הוא הכיר, אם כי דרך רק עיניו שלו, כי מעולם לא נסע באוטובוס בתוך העיר. הוא הכיר את החנוונים ואת השכנים, אבל הוא לא גדל בה, והגיע לבקר את משפחתו פעם בשבוע לסידורים משפחתיים. ישיבות ארוכות שעסקו בעניינים הרגילים, הפרנסה, המלחמה, החברים והוא. עליו דיברו מעט, אבל בכל פעם היה חושב שהנה זה הרגע האחרון בחייו בו הוא יושב עם הוריו ויספוג עוד עלבונות. לא יבוא שוב לבקר, ישכח מכולם ויחפש עתיד במקום אחר. כשהיה חושב זאת היה מזכיר להורים שאם ימשיכו כך, הוא לא יקשיב להם בכלל ויקנה אופנוע. אופנוע היה הגרוע מכל עבור אמו. כאיש גדול, אהב אופנועים, ואף הזדמן לו לרכב על אחד פעם פעם. נסיעה מדהימה, האוויר משתולל מכל הכיוונים וקצב הנסיעה הופך אותה ליותר נעימה. גם בבחורות שמסתכלות אף פעם לא מזיק.

הוריו גרו ממש בלב העיר, כמו ליברלים אמיתיים בלב המסחר והפעילות, אמו הייתה תופרת עבור הטריקוטאז’, אבל קיבלה גם עוד קליינטים מהצד. היא אהבה את הפרנסה כמו את ילדיה על אף שהשתכרה כרבע מבעלה. עבור כל השאר, זה בכלל לא היה מקצוע, אבל היא אהבה לדייק, ושמרה את כל הדוגמאות היפות שתפרה, ושזרה וארגה. לצערה, הן נשארו בבית של בנה הגדול, כי בבית החדש לא היה מספיק מקום, אף על פי שלדעתו היה די והותר. אמו התבגרה וכבר לא ערכה חוגי בית או ימים מיוחדים אחרים וגם טענה הזמנים האלה עברו, היום קונים בגדים בחנות והרבה. אין בגדים מיוחדים ואין אירועים מיוחדים. בביתו שמר אפילו שטיח קטן שארגה, לא יודע מאין הגיע או מתי. למי אכפת בכלל. על השטיח נראית נערה צעירה הולכת בשדות ומחזיקה שמשיה. היא הזכירה לו את המקומות שאינם ישראל, בהם הולכים עם שמשיה. הוא בעצמו היה שמח לשמשיה, כי היה משתזף יתר על המידה, עורו הוכתם בשמש עד שנפל והתקשה. אמא שלו לעומתו הייתה מאדימה מחום ומקור, מכעס לעתים. גם שערה היה אדמדם. הביטוי מזג חם היה לשון המעטה לגביה.

 

 

 

 

יש את הרגע הזה שנשבר ונקרש בתוך החוויה, ומתחילה המודעות. קשה לי יותר להביע רגשות אז. יש תחושה של  דחוס יותר

 

עוד מהבלוג של daniroz

תצוגה מקדימה

איך מצאנו דירה בארצות הברית

היום בחרתי לנוח. יש לי יום חופש. התחלתי את היום בשיחה עם הפסיכולוג. היכולות הורבליות שלי לא פעלו אחרי קפה אחד. ישבתי מול שולחן האוכל, מולי המחשב והפסיכולוג בשיחת סקייפ. המצלמה רואה מאחוריי סכמה כללית של תכולת ביתי, כל מה...

תגובות

פורסם לפני 3 months

בלוג וידוייה של רווקה

הכרתי פעם בחורים אחרים, שהשמש זרחה מישבנם והלכו וישבו כפופים. סיפורים רבים היו להם. לספר לי. הייתי פוגשת אותם בדרך כלל תוך כדי תנועה. ליתר דיוק בכלי תחבורה. נחמדים מאוד, בתוך כל בליל האנשים חסרי החן, הם מצאו חן...

תגובות

פורסם לפני 3 months

בלוג סתווי

חיש עבר לו הקיץ והנה רוחות המנשבות עתיד. קצת עתיד לנחמה. הביאו לי עתיד בבקשה. על מעקה המרפסת שלי מנשבות שלוש חולצות לבנות, מתייבשות על מגבת לבנה. כי היום יום כיפור. הקיץ היה תקופה קשה, ישבתי בבית. יצאתי מהבית כדי ללמד...

תגובות

פורסם לפני 2 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה