הבלוג של דניאלה פורת פנסו

daniellarp

מאמנת אישית וזוגית בשיטת סאטיה, יזמית, מנחה סדנאות, מלמדת ניהול קארמי ומורה לחיים. גרה ביפתח, אי שם על הגבול הלבנוני, אשת משפחה, אוהבת אדם וחי, בודהיסטית בתפישת עולמי ובדרך חיי.

עדכונים:

פוסטים: 48

החל מפברואר 2014

השבוע, יצא בני האהוב לגיבוש לקראת שיבוצו בצבא המולדת. שבוע שלם בלי קשר, בלי לדעת מה קורה ועם הרבה מתח לגבי התוצאות.

שלא כהרגלי, בהתקרב מועד הגיבוש, שמתי לב שאני לוקחת את כל העניין קשה. לא ידעתי את נפשי ממערבולת הרגשות שהציפה אותי: דאגה, מתח, אמפתיה, סבל, כאב. מה קורה לי, שאלתי את עצמי. אני, האמא הכי רגועה בעולם, הכי לא מתרגשת, פתאום הדמעות עומדות להן על סיפן של העיניים ומאיימות לצאת החוצה. ולא יכולתי לדבר, לא לשתף וגם לא לבכות. כי אני לא ממש בוכה כבר 20 שנה, כי אני לא מספרת לאף אחד כשזה באמת כואב – רק אחר כך, כשנרגעת… ואיך זה?

גדלתי במשפחה מופלאה, שהכתירה אותי בגיל די צעיר למלכה. בת בכורה, יחידה, שאחריה 3 בנים זכרים מוצלחים, בני מלכים גם הם. אבל מלכה יש רק אחת – כזו שיודעת, כזו שיכולה הכל, כזו ששומרת על פרופורציות, שלא מתרגשת, לא ממש דואגת ולא נופלת מכלום…

בורכתי והכל טוב ויפה, חוץ מתג המחיר. ותמיד יש תג מחיר, רבותיי.

במקרה שלי מדובר בשמירה ובדחיסה של כאב, חולשה, דאגה, כעס וכיוצא באלה רגשות שפשוט לא “עוברים” אצלי כלגיטימיים. אתם מכירים את זה שפח האשפה מלא ומתעצלים להוציא אותו, אז דוחסים חזק חזק, אפילו עם הרגל לפעמים? אז זה בדיוק זה. במהלך חיי פיתחתי דפוס מפותח ומתוחכם של דחיסה ואיפסון במקום שאי אפשר לגעת בו.

במקביל, באותה רמה של אומנות, פיתחתי גם דפוס של הרחקה. ומה זאת הרחקה? הומור, ציניות, יכולת ניתוח מעולה, כושר התבטאות בכתב ובעל פה, תפקוד מהשכל ולא “מהבטן”, ועוד כיוצא באלה תכונות. הייתי צוחקת בחיבה על חברותיי, שהיו אימהות “היסטריות” ו”אובר פרוטקטיב” לטעמי, לועגת לאישי היקר שדאג מכל פיפס של הילדים, הייתי אמיצה, רגועה ומרגיעה, ובעיקר מאוד בודדה עם כאביי שלי.

כשאנחנו דוחסים ומרחיקים, אנחנו עושים את זה למטרה אחת בלבד: לא להרגיש את הכאב, לא לפגוש את השדים הנוראיים האלה בנשמתנו.

ולאנשים יש שיטות רבות ומגוונות על מנת לא לשבת באותו חדר עם השדים שלהם:

יש כאלה שהולכות לקנות בגדים, נעליים, תיקים  ותכשיטים

יש כאלה שנוסעות לחו”ל להתאוורר (ולקנות בגדים, נעליים, תיקים ותכשיטים)

יש כאלה שמתפנקים (מסאז’, צימר, פסטה עם שמנת)

יש כאלה שכל הזמן עושים משהו, נמצאים בתנועה מתמדת. עושים, בונים, מתקנים, רצים רצים רצים.

יש כאלה ששותים, מעשנים, צורכים סמים, רק כדי לא להרגיש ולא להיות.

ואני שואלת: האם זה שאנחנו מתרחקים ממשהו – הוא מפסיק להתקיים?

והתשובה היא כמובן “לא”. ואני יודעת את זה גם מניסיוני וגם מהיותי מאמנת אישית שנוכחת לשדים של לקוחותיה מדי יום.

בספרה “כשהדברים מתפרקים” (ספר חובה למי שעדיין לא קרא), אומרת פמה צ’ודרון משפט מאוד פשוט לגבי תחושת הכאב: “Stay where you are“.

כשכואב לך, כשאת מפחדת, כשאת כועסת, תישארי – אל תלכי.

אבל למה לא ללכת? למה להיות עם הקושי, למה לשבת באותו חדר עם השדים הנוראיים של נשמתי? למה לדבר עליהם בכלל?

פשוט כי זאת הדרך היחידה לגרש אותם!

 הדרך היחידה לפרק את המבנים הרגשיים הקשים שלנו, היא להישאר איתם ולתת להם להיות. הדרך היחידה בשבילי לגרש את שדי הדאגה והכאב היא פשוט להכיר בכך שהם קיימים אצלי, ואפילו שאני הכי חזקה והכי יכולה בעולם, גם אני דואגת לבן שלי וגם הלב שלי דואב מגעגועים שלא מרפים.

ואתמול, כשנפל לי האסימון, החלטתי לוותר על ההרחקה ועל הדחיסה ואמרתי בקול רם שאני דואגת ושקשה לי ואז הדמעות פרצו והרטיבו לי את הפנים. וביקשתי מהאיש שלי חיבוק ולא עזבתי אותו איזה 10 דקות. ובתי היפה והרגישה חיבקה אותי חזק. והכל בסדר. העולם לא התמוטט וגם לא אני. והשדים הנוראיים הפכו לשדונים קטנים שיושבים לי עדיין על מפתח הלב, אבל עכשיו הם לוחשים ולא צועקים כמו קודם. ובטח שלא מנהלים אותי…

אז אל תלכו. תישארו היכן שאתם. והירפאו.

SitStayHeal-jojobaswitness

 

עוד מהבלוג של דניאלה פורת פנסו

תצוגה מקדימה

מה עושים כשהיא לא רוצה ללכת לבית ספר יותר?

לפני חצי שנה היא אמרה לי: "אמא, החלטתי שאני לא רוצה להמשיך ללמוד בשנה הבאה". הילדה, אז בת 15 וחצי, תלמידת כיתה י' במגמת אומנות בבית הספר האיזורי. והיא לא רוצה ללמוד! "זה לא מתאים לי, הלחץ הזה של הבגרויות, לא מתאים לי ההמוניות...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

קוראים לי דניאלה ואני אכלנית כפייתית

שלום, קוראים לי דניאלה ואני אכלנית כפייתית. עכשיו אתם צריכים להגיד: "אנחנו אוהבים אותך דניאלה".  אז תודה לכם על האהבה, תודה על כל מה שנוכח בחיי, תודה על כל המתנות שקיבלתי ואני מקבלת מדי יום. תודה גם על ההתמכרות שמלווה אותי...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

בכל יום שעובר, אני אוהבת אותך יותר

כשהמתקשרת אמרה לי שכבר נפגשנו בחיים אחרים, זה לא הפתיע אותי. זה היה לי די ברור. רק זה יכול להסביר את המפגש שלנו, שלכאורה היה מקרי לחלוטין ועם קורטוב של "בלתי אפשרי". נפגשנו בירושלים בבית מלון קטן ומט לנפול. אני הייתי...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה