הבלוג של דניאלה פורת פנסו

daniellarp

מאמנת אישית וזוגית בשיטת סאטיה, יזמית, מנחה סדנאות, מלמדת ניהול קארמי ומורה לחיים. גרה ביפתח, אי שם על הגבול הלבנוני, אשת משפחה, אוהבת אדם וחי, בודהיסטית בתפישת עולמי ובדרך חיי.

עדכונים:

פוסטים: 48

החל מפברואר 2014

אני כבר לא מנהלת משאבי אנוש בחוליות יותר מחודש, אבל רינת, האישה המבורכת שהחליפה אותי בתפקיד, התעקשה שאצטרף לטיול ליום האישה  - יחד עם כל הנשים של חוליות. הטיול היה לזיכרון יעקב, בנימינה וגבעת עדה. נשמע מבטיח, לא?

חשבתי שזו תהיה הזדמנות נהדרת לראות שוב את חברותיי לעבודה מזה מספר שנים, לצחוק, לדבר, להחליף חוויות. ידעתי שיהיה נחמד.

מה שלא ידעתי זה שתיקרה על דרכי ההזדמנות לפגוש שוב, והפעם מזווית אחרת, שתי נשים מופלאות, שאת סיפורן רובנו מכירים ושהפעם עוררו בי דווקא מחשבות  על חופש, על ויתור על אחיזות, על להניח… פשוט להניח. ואיך כל זאת?

ליד שער ביתם של האהרונסונים בזיכרון יעקב עמדנו סביב למדריכה והקשבנו לסיפור על העלמות אהרונסון, הנשים הדומיננטיות והמפורסמות של זיכרון…

וחשבתי על שרה אהרונסון. בחורה  שנולדה לחיי כפר לא קלים, שאמה נפטרה בגיל צעיר והותירה אותה לטפל במשפחתה כשעוד היתה נערה מתבגרת. שרה אהרונסון, שנולדה לחברה שמרנית, אך היתה נפש חופשיה, מטילה ספק, לוחמת צדק ומורדת לא קטנה. אותה שרה שדווקא במציאות הכי כובלת ומגבילה, כשנתפסה ונאסרה על ידי הטורקים, החליטה להרפות מאחיזתה בחיים שכה אהבה וליטול אותם במו ידיה. דמיינתי לי את אותו רגע שבו היא אחזה באקדח הקטן שהצפינה בחדר המקלחת והצמידה אותו לראשה… זה היה הרגע הכי חופשי, הכי נטול היצמדות, הכי משחרר שלה. והכוונה שלי היא, חלילה, לא להאדיר את אותו אקט של לקיחת חיים, אלא דווקא להדגיש את החירות הכל כך צרופה של שרה, גיבורת ניל”י,  באותו רגע מר ונמהר.

שרה אהרונסון

ואז חשבתי על אחותה רבקה. על הדבקות, על ההתעקשות שלה להמתין. חשבתי על רבקה שלא הרפתה, שלא הניחה וחיכתה עד סוף ימיה לאבשלום. שגרה באותה מושבה, באותו בית ואולי ישנה באותו חדר שינה, ושחיה כדי לספר את הסיפור, כדי לשמר את המכתבים המצהיבים, את האהבה שלא מומשה, נאחזת ונאחזת. אני בספק אם חוויית החיים שלה היתה נינוחה וחופשיה, אבל אולי לה זה היה פחות חשוב מלי. 

ואז חשבתי עלי ועל כמה חשוב לי להיות אישה חופשיה, נינוחה ורגועה. משוחררת מתלות באדם ובהרגל, חופשיה מדפוסים שלא מקדמים אותי, בת חורין לעשות כל מעשה מתוך בחירה ולא מתוך חובה/התמכרות/אין ברירה. ושאלתי את עצמי ממה אני מרפה, למה אני מניחה? ודווקא מצאתי כמה דברים, שהעלו חיוך על פני.

קודם כל, היום הזה עם חבורת הנשים הקסומה הזו של חוליות, שרק לפני חודשיים אני הייתי הבכירה שבהן, זאת שמארגנת, נותנת מענה, זאת שמקשרת בינן לבין המנהלים, מסייעת פה, שמה גבולות שם, וכדומה. היום הזה היה יום העצמאות אחד גדול. הבטתי ברינת, שדיברה עם המדריכה ועם הנהג ועם רב המלצרים במסעדה, שאמרה לכולם מה עושים עכשיו ומה אחר כך. הבטתי בה בהערצה (כי היא באמת מדהימה והכל התנהל בצורה מדוייקת ונינוחה כל כך), עם עקצוץ קטן בלב שזאת כבר לא אני שם במרכז העניינים, ובעיקר בהרבה רוגע ותחושת שחרור. וידעתי שהנחתי למקום הזה. הנחתי למרכזיות, למעמד, לשליטה. וזה מאחוריי בלי געגוע, בלי כאב ובלי המתנה שזה ישוב מתי שהוא.

בחודש האחרון הנחתי גם למשוואה של כסף = ערך. חודש מרץ 2014 הוא החודש הראשון מאז שפגשתי את האיש האהוב שלי, שבו לא הבאתי חצי מההכנסה החודשית של המשפחה. ואני מדברת פה על 20 שנה! וכמה שיחות היו לי על זה בראש, כמה דפוסי מחשבה מיותרים של “אם אני לא מביאה כסף, אז מה הערך שלי?” ועוד כיוצא באלה ש”אישה כמוני, עצמאית וחזקה חייבת להביא את חלקה” ועוד… וקצת בכיתי, וקצת קיטרתי והרבה נלחצתי, עד שיום אחד, פשוט אמרתי די, אני מניחה. עכשיו אני לומדת, מעמיקה בנושאים הקרובים לליבי  ונותנת לזמן לעשות את שלו. המתאמנים יגיעו, העבודה תגיע והערך שלי בזה שאני פשוט נוכחת בבית, לא יסולא בפז.

ואז הגעתי הביתה וסיפרתי על כל המחשבות והחוויות לאישה הכי חכמה שאני מכירה והיא שאלה אותי שתי שאלות מפתח:

“אמא”, היא אמרה, איך אני אדע מה זאת היאחזות? ומה רע בזה כל כך?” (כך יעלי, בתי בת ה-15 שתמיד מאירה את עולמי ומאתגרת את מחשבתי).

אז יעלי, גם לך וגם לכל מי שקורא שורות אלו:

1. אנחנו יודעים שאנחנו נאחזים במשהו, כשזה גורם לנו להימנע, כשאנחנו לא נינוחים מול מה שאנחנו נאחזים בו, או בגללו.

2. זה רע כי זה כובל אותנו ומקבע אותנו, מנהל אותנו, שואב אנרגיה ומונע מאיתנו להיות חופשיים.

ודוגמא קטנה שבוודאי מוכרת לכולם: אתם מכירים את האנשים שתמיד כועסים על הממשלה/על המועצה האיזורית/העיריה/ההנהלה/ הקיבוץ? אלה אנשים שנאחזים בכעס, בהיעלבות, בקורבנות. וזה לא מקדם, זה רק משאיר אותם באותו מקום, וחבל.

מאחלת לכולם, לקראת חג החירות שתדעו להרפות ולשחרר כעס, קנאה, קורבנות, עלבון, תלות והשתוקקות. הרשימה הזו היא מספיקה. תתחילו מזה…

(ותודה לנשות חוליות האהובות, לשרה, לרבקה וליעלי, שלימדו אותי שיעור נוסף בחירות).

בנות חוליות זכרון 2                            בנות חוליות זכרון 4

 

עוד מהבלוג של דניאלה פורת פנסו

תצוגה מקדימה

מה עושים כשהיא לא רוצה ללכת לבית ספר יותר?

לפני חצי שנה היא אמרה לי: "אמא, החלטתי שאני לא רוצה להמשיך ללמוד בשנה הבאה". הילדה, אז בת 15 וחצי, תלמידת כיתה י' במגמת אומנות בבית הספר האיזורי. והיא לא רוצה ללמוד! "זה לא מתאים לי, הלחץ הזה של הבגרויות, לא מתאים לי ההמוניות...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

קוראים לי דניאלה ואני אכלנית כפייתית

שלום, קוראים לי דניאלה ואני אכלנית כפייתית. עכשיו אתם צריכים להגיד: "אנחנו אוהבים אותך דניאלה".  אז תודה לכם על האהבה, תודה על כל מה שנוכח בחיי, תודה על כל המתנות שקיבלתי ואני מקבלת מדי יום. תודה גם על ההתמכרות שמלווה אותי...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

בכל יום שעובר, אני אוהבת אותך יותר

כשהמתקשרת אמרה לי שכבר נפגשנו בחיים אחרים, זה לא הפתיע אותי. זה היה לי די ברור. רק זה יכול להסביר את המפגש שלנו, שלכאורה היה מקרי לחלוטין ועם קורטוב של "בלתי אפשרי". נפגשנו בירושלים בבית מלון קטן ומט לנפול. אני הייתי...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה