הבלוג של דניאלה פורת פנסו

daniellarp

מאמנת אישית וזוגית בשיטת סאטיה, יזמית, מנחה סדנאות, מלמדת ניהול קארמי ומורה לחיים. גרה ביפתח, אי שם על הגבול הלבנוני, אשת משפחה, אוהבת אדם וחי, בודהיסטית בתפישת עולמי ובדרך חיי.

עדכונים:

פוסטים: 48

החל מפברואר 2014

גם אחרי 41 שנה, מה שאני זוכרת מהמלחמה קשור בתחושות הגוף: מראה המיגים הסוריים מעל הברושים, ריח הטחב במקלט, העלטה המוחלטת, חום גופם של חבריי ואת השירים מהסרט “שני קונילמל”.

02/10/2014

ב-6 באוקטובר 1973 הייתי כמעט בת 7 וכיאה לקיבוצניקית טובה, ביליתי באותה שעת צהריים חמה בבריכת השחיה המקסימה שלנו בכפר בלום.

אני זוכרת אותם – את המיגים הסוריים –  טסים במהירות מעל שורת הברושים שתחמה את שטח הבריכה. לא ידעתי שהם מטוסי אוייב, אבל בגלל שאחר כך דובר בהם כל כך הרבה, חזרתי אל התמונה הזו בדמיוני פעמים רבות.

בריכה וברושיםהבריכה והברושים (התמונה באדיבות ארכיון כפר בלום)

המבוגרים האיצו בנו לצאת מהבריכה ולהגיע הביתה ודי מהר, אבא שמע את הסיסמא שלו ברדיו, ואנחנו ירדנו אל מעמקי האדמה לשלושה שבועות כמעט רצופים.

בקיבוץ של פעם, כל קבוצת גיל היתה במקלט משלה, כך שאני ביליתי את רוב ימות המלחמה יחד עם בני גילי, עם המטפלות והמדריכים שלנו. אחי, ידין, שיום קודם מלאו לו שלוש שנים, היה עם חבריו במקלט של ילדי הגן, ואמא שלי המסכנה, שרק ילדה את אחי עפרי חודשיים קודם, שהתה איתו במקלט התינוקות, וכשיכלה, תיזזה בין המקלטים שלי ושל ידין כדי לחבק, לנשק, להרגיש ולעודד. מדהים, לא? היום, כשאני אמא בעצמי, זה נראה לי כמציאות בלתי אפשרית, אבל כך זה היה…

כמובן שאני לא כל כך זוכרת את אמא שלי באותה תקופה ובטח לא את אבא. אני זוכרת את הילדים, אני זוכרת את המקלט הטחוב שנראה כמו קסרקטין צבאי – מסדרון צר שבשני צידיו מיטות על שתי קומות (אני ישנתי למעלה וכל פעם שהתעוררתי בבוקר, הראש שלי נחבט קלות בתקרה הנמוכה). אני זוכרת שקראתי ספרים בלי סוף, קראתי כמי שרוצה להיות במקום אחר, רק לא שם.  אני זוכרת את דודתי תמר, שהיתה עם חבורת הילדים שלנו כל המלחמה,  שסיפרה לנו סיפורים ואף לקחה אותנו כשהיה אפשר, לביתה, לראות סרטים בשחור לבן בטלויזיה. הסרט של מייק בורשטיין “שני קונילמל” תמיד מזכיר לי את המלחמה.

אני זוכרת את הלילות בהם הלכנו בעלטה גמורה (שנקראה בשם “האפלה”) לאכול בחדר האוכל, שחלונותיו נצבעו שחור. לא ראיתי כלום, אבל חשתי את ידיהם וגופם של הילדים האחרים לידי. הלכנו בשקט וחשבנו על כל שמזל שאנחנו בחושך ושהסורים לא יכולים לראות אותנו…

אני זוכרת שאבא של עדי, חברת הילדות שלי, נהרג ושלא ידעתי מה לומר לה ואיך להיות לידה.

שנים אחר כך, גם אחרי שהורידו את כל המקלטים הישנים והטחובים, כל פעם שאני עוברת ליד המקום שבו היה המקלט (שהיום הוא חניה מרווחת בינות לבתי הילדים הפורחים של כפר בלום), הריח הזה עולה באפי.

שנים אחר כך, כאישה בוגרת שרואה את יום כיפור כיום משמעותי מאוד מבחינה רוחנית ושמנצלת אותו ואת הימים שקודמים לו, לחשבון נפש אמיתי ולהתבוננות מעמיקה על חיי, עדיין מה שעולה לי ברגע שנאמר צמד המילים “יום” ו”כיפור”, הוא ריח הטחב, העלטה ולחישות חבריי בלילות.

העוצמה של הזיכרונות והאופן שבה אני זוכרת את המלחמה ההיא, מחזקת את ההבנה שלי שהגוף זוכר הכל: פחד, כיווץ, ריחות, מוזיקה, מגע, עונג. גם אם שכחתי בדיוק מה היה, מי אמר למי ואיך, הגוף שלי תמיד יודע; ולכן כשאני רוצה לברר משהו עם עצמי, אני מגבירה את תשומת הלב שלי לטייפריקורדר המדהים הזה שנקרא גוף, ובדרך כלל אני מוצאת את התשובה. אני מוצאת מה מתעורר לו מן העבר ומפעיל את הגוף שלי כרגע.

מזמינה אתכם להיות קשובים וערים לתחושות הגוף שלכם. זה מעשיר את חוויית החיים, מעורר אותנו ומקרב אותנו לעצמנו.

ולקראת יום הכיפורים מבקשת סליחה ומחילה מכל מי שפגעתי בו, גם אם לא במזיד, ומאחלת כתיבה וחתימה טובה בספר החיים ובחיים בכלל.

שמים מכווץ

עוד מהבלוג של דניאלה פורת פנסו

תצוגה מקדימה

מה עושים כשהיא לא רוצה ללכת לבית ספר יותר?

לפני חצי שנה היא אמרה לי: "אמא, החלטתי שאני לא רוצה להמשיך ללמוד בשנה הבאה". הילדה, אז בת 15 וחצי, תלמידת כיתה י' במגמת אומנות בבית הספר האיזורי. והיא לא רוצה ללמוד! "זה לא מתאים לי, הלחץ הזה של הבגרויות, לא מתאים לי ההמוניות...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

קוראים לי דניאלה ואני אכלנית כפייתית

שלום, קוראים לי דניאלה ואני אכלנית כפייתית. עכשיו אתם צריכים להגיד: "אנחנו אוהבים אותך דניאלה".  אז תודה לכם על האהבה, תודה על כל מה שנוכח בחיי, תודה על כל המתנות שקיבלתי ואני מקבלת מדי יום. תודה גם על ההתמכרות שמלווה אותי...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

בכל יום שעובר, אני אוהבת אותך יותר

כשהמתקשרת אמרה לי שכבר נפגשנו בחיים אחרים, זה לא הפתיע אותי. זה היה לי די ברור. רק זה יכול להסביר את המפגש שלנו, שלכאורה היה מקרי לחלוטין ועם קורטוב של "בלתי אפשרי". נפגשנו בירושלים בבית מלון קטן ומט לנפול. אני הייתי...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה