הבלוג של דנה מויסון

danamois

תעתועה אפלה

עדכונים:

פוסטים: 44

החל מיולי 2014

 

 

בתים וגעגוע

ארבעה בתים וגעגוע / אשכול נבו

בדרך כלל אין לי בעיה לכתוב סקירה על ספר; ברגע שאני עוברת את העמוד האחרון וכריכתו האחורית של הספר סוגרת על הסיפור שהרגע קראתי, דעתי מתגבשת והמילים כמו זורמותת מעצמן אל הדף החלק. אבל הפעם חלפו כמה ימים טובים עד שהתיישבתי לכתוב, ואני לא בטוחה שאני יכולה להצביע מדוע זה היה כך. אולי מפני שמוטיב ה”מציצנות” של הספר, שמגלה לנו מה מתרחש בין קירותיהם של בתי השכנים, גרם לי לרצות לשמור על פרטיותן של הדמויות. ואולי זה דווקא בשל הסגנון הריאליסטי, שמייצר רגעים כל-כך אותנטיים ואמיתיים בספר, שעשוי לגרום לנו לשכוח שמדובר בעלילה מחושבת היטב. או משום שלעתים היה כתוב בחרוזים כמו שיר-סיפור מתמשך (מה, שאני מודה, פחות אהבתי).

נועה ועמיר, סטודנטים צעירים ומאוהבים מעל לכל הראש, עוברים לגור בישוב קטן לא הרחק מירושלים. הם גרים בשכנות לבעלי הבית, משה וסימה, נשואים פלוס שניים, כשכל מה שמפריד בין הקנים שלהם הוא קיר משותף ואשנב קטן לדוד המשותף. חייהם של הזוגות מתערבבים כמו הקולות, המנגינות והריחות שעוברים דרך הקיר הדקיק. אל המערבולת מצטרפים שני סיפורים נוספים, של ילד צעיר, בן למשפחה שכולה שאיבדה את בנה הבכור במלחמה, ושל פועל ערבי, העובד על שיפוץ בית חדש ובד בבד מגלה את בית ילדותו הישן. כל הסיפורים הללו, נפרדים ומנותקים לכאורה, נשזרים לכדי מקשה אחת והופכים להיות חלק בלתי נפרד זה מזה.

מה שאני אהבתי בסיפור הוא לאו דווקא העלילה, שאינה רבת תפניות או הפתעות, אלא היכולת של נבו לתאר את הרגעים הקטנים, הכל-כך אמיתיים, שמהדקים או מרופפים את הלולאות של הקשרים שלנו עם האנשים שאנחנו אוהבים. “רגעים שנועה אוהבת שהיא נועהואמיר” מלאים בתיאורים מדויקים ושובי לב של אהבה יומיומית, מוחשית, נוכחית – עד שלעתים נדמה לנו כאילו כתבו אותם עלינו. משפטים כגון “לדבר איתו לפני השינה, כשרק המילים מאירות.” או “להשלים לו משפטים חסר להם סוף. ולטעות.” גרמו לי להגניב חיוך של הבנה. כיף לקרוא ספר כזה.

ואסיים עם הציטוט האהוב עלי מהספר, על אהבה וקושי, שהפציע אי שם לקראת הסיום: “וחוץ מזה, אנחנו בשלב הטיוטה. מותר לנו לטעות ולתקן עוד המון פעמים.” בתור סופרת, לא יכולתי שלא להזדהות ;)

עוד מהבלוג של דנה מויסון

Thumbnail

מלכוד 22

המצב הביטחוני הזכיר לי את התקופה בה קראתי את "מלכוד 22". כבר אז תהיתי לעצמי מדוע במקום כה יפה כמו האי פיאנוזה, בני האדם מתעסקים רק במה שרע ומכוער... בדומה למצבנו כיום, גן עדן...

תגובות

פורסם לפני 6 years
Thumbnail

מספרת הסיפורים / ג'ודי פיקו

אזהרה: אם אתם בעיצומה של דיאטה – אל תקראו את הספר הזה. כי כל מה שהקריאה בו תגרום לכם לרצות לעשות זה לאכול לחם וחמאה, לחמניות מתוקות עם פיתולי שוקולד וקינמון, חלה קלועה שהרגע יצאה מהתנור לכבוד שישי, מאפים מתוקים עם מעט ריבה...

כמעיין המתגבר / איין ראנד

מה עוד אפשר להגיד על הספר הזה שכבר לא אמרו? מוזר שכה רבות ההמלצות ששמעתי עליו אך מעולם לא ידעתי מהו למעשה גרעין העלילה – הנוסב סביב הקשר שבין עולם האדריכלות לעולם העיתונאות בעיר ניו-יורק – ואולי זאת מפני שהעלילה מתגמדת...