‫Saloona‬

‫בנק לאומי שם סוף לאפליה‬

‫דנה גילרמן‬ — Wed, 15 Feb 2012 15:35:23 +0000

טכניקה מעורבת, 6000 שקל. מתוך "האמנות הסודית"

לפעמים מפתיע ומשמח לגלות שמאבקים תקשורתיים גורמים לשינוי. הפעם מדובר במאבק שקיימתי (ביחד עם אמנים נוספים) בשנה שעברה במדור "משיחת יתר" בכלכליסט על גיל המשתתפים והמשתתפות בתערוכת "האמנות הסודית" של בנק לאומי, שתיפתח הערב 15.2 בפעם השישית בבית מאני בתל אביב (יהודה הלוי 34) ותימשך עד ה-21.2.

מדובר בתערוכה שנתית שמבוססת על פורמט אמנותי הלקוח מה -Royal Academy of London. מוצגות בה מידי שנה מעל 200 יצירות שונות מתחומי הציור, פיסול, צילום ווידאו ארט, השייכות לאמנים ותיקים ומפורסמים בשילוב אמנים צעירים, רובם סטודנטים הלומדים עיצוב ואמנות. העבודות עצמן מוצגות ללא חתימת היוצר והכוונה העומדת מאחורי זה היא שהקהל יוכל לרכוש את היצירה שאהב על פי שיקולים של מראה וטעם אישי, ללא השפעת שמו של האמן שיצר אותה.

לכאורה זהו פרויקט נחמד שנותן צ’אנס לאמנים אנונימיים להציג את עבודתם ומאפשר לצופים לשלם מחירים נוחים ואולי לזכות בעבודה של אמן חשוב. עד כאן טוב ויפה אך מה הייתה הבעיה? אותה בעיה שמלווה היום את מרבית העובדים במשק שעברו את גיל ה-40. בנק לאומי ייעד את הפנייה רק לאמנים צעירים. ההגדרה היתה "אמנים בתחילת הדרך" אך הורשו להגיש הצעות רק אמנים שלא עברו את גיל 35.

"המיזם הוגדר ככזה שמיועד לקדם אמנים צעירים בתחילת דרכם”, נמסר אז מבנק לאומי בתגובה לשאלתי לגבי הגיל. זאת למרות שאמן בתחילת דרכו, שסיים עתה את לימודיו בכל מוסד אקדמי, יכול להיות גם בן שישים. אני מכירה כמה אמנים מצוינים שבתחילת דרכם האמנותית לא היו מתקבלים לתערוכת "אמנות סודית", רובם ככולם מעל גיל 40. מיותר לציין שההגבלה הזו הולידה מירמור רב שהתעצם עם השנים.

עתה מסתבר שהמלחמה לביטול אפליית הגיל הצליחה ועל כך מגיע לבנק ציון לשבח. השנה פתח הבנק את ההרשמה ללא מגבלת גיל. השבוע קיבלתי לפחות שתי הזמנות מאמניות שאני מכירה שעברו את גיל ה-40 ואולי אף את החמישים: שי זכאי ורוני בן ארי. אפליה על בסיס גיל קיימת באתרים נוספים בשדה האמנות: באופן רשמי בפרסים המיועדים לאמנים בתחילת הדרך, שם יש הגבלה גילאית, ובאופן סמוי באי קבלתם של אמנים מבוגרים לגלריות, גם אם יצירתם איכותית וראויה.

במאמר "גיל" מזכיר פרופ’ חיים חזן שהמשמעות של הגיל היא תולדה תרבותית ולא חוק טבע. חזן מציין כי משתמשים בתכונות של הגיל כמכשיר הבניה מרכזי בארגון הסדר החברתי ובקביעת ההסדרים המכוננים אותו. על פי חזן הגיל הפך לפרקטיקה המייצרת ומתחזקת חלוקות ממיינות המשקפות מבני כוח ושליטה. "מעמדם הכביכול נטראלי של מספרים והכניעות בפניהם מציבים אותם כעובדות שהן מעבר לעולם האישי-חברתי ואף האנושי", הוא כותב. "זה מעניק לשימוש בגיל כפרקטיקת מיון והקצאה עוצמה על חברתית”.

חזן מציין כי "היעדרו של מושג מפתח לציון אפליה גילית מדיר אפליה כזו מהמרחב הציבורי ועוקד באיבם נסיונות ליזום פעולה פוליטת כהתארגנות על בסיס מחאה גילית או אף לקדם ביקורת תרבותית שתיתן ביטוי לאי הנחת משימוש במיון הגילי".

ובכן, קולות המחאה נגד תקנון "אמנות סודית" הצליחו מעל למשוער או כפי שכתב אחד ממשתתפי קהילת "עסקי אמנות" בדה מרקר: "תודה לכל האמנים שנענו והביעו מחאתם בפני הבנק, זהו עוד ניצחון קטן על האפליה!!!”.

תצלום, 8000 שקל. מתוך "האמנות הסודית"

‫נייר יקר ערך‬

‫דנה גילרמן‬ — Mon, 30 Jan 2012 19:38:40 +0000

הקונים הישראלים פחות אוהבים עבודות על נייר. זו עובדה ידועה. הם מעדיפים שמן על בד. ולא רק בגלל היוקרה שמתלווה למצע ולחומר, נייר מרתיע אותם. החל מהפשטות של החומר ועד לחשדנות הגדולה כלפי עמידותו. נייר רגיש יותר, למשל לאור, ומתכלה מהר יותר אם לא מתייחסים אליו בעדינות רבה. אני מכירה אספנית אחת שחלק גדול מהעבודות התלויות בביתה הן מנייר וזו הסיבה שהמזגן דולק תדיר והתריסים סגורים.

אני חייבת להתוודות שאני מחסידי העבודות על נייר ואספני הנייר הבודדים שאני מכירה הם החביבים עלי: יש בהם משהו צנוע ועמוק, הם מבינים את העבודה, נקשרים אליה, כמעט נוצרת מערכת יחסים אינטימית ורומנטית בינה לבינם. עבודות על נייר בדרך כלל קטנות ולעתים הן על גבול הסקיצה. יש בהן משהו פיוטי ורגיש, חכם וצנוע, הן נושאות משהו מנשמתו של האמן, וגם החומר עצמו מחובר לחיים. הוא מציב את עצמו ללא העמדת פנים, ללא הצורך לומר: אני כאן, תראו אותי. יש בו עדינות ושבריריות במובן הקיומי, האנושי, של החיים. הוא נושא את עקבות הזמן, קצת כמו פנים, גוף ועור, ויש משהו מקסים ומכמיר לב בחריטות הזמן ובעקבותיו, הן בגוף והן בחומר.

מהמקום הזה חלק ב’ במכירה של תירוש (שבת, 4.2, בשעה 18:30) שכולל מאות עבודות קטנות על נייר של טובי האמנים – הותיקים ודור הביניים – הוא הזדמנות גדולה לאספנים הענווים (וגם למעוטי היכולת). הנה כמה המלצות:

רות שלוס, "נערה", 500-700 דולר

במכירה מוצעים כמה רישומי נערות של רות שלוס, המסקרנת ביותר בעיניי היא "נערה", שיש בתנוחה שלה משהו אירוטי, בשונה משאר הנערות והדיוקנאות בכלל של הציירת הותיקה. היא לבושה במעין בגד תחתון, ידיה בין רגליה והבעת פניה ספק תמימה, ספק מזמינה (לוט 423, “נערה" , 35×24 ס"מ, 500-700 דולר).

אברהם נתון, "נשים על החוף", 400-600 דולר

הקומפוזיוציות המוזרות של אברהם נתון, הקו המעוגל, הצורות הגיאומטרית ובעיקר הגוונים, יש בהן משהו ששובה אותי (ולא רק אותי, מחירי עבודותיו מטפסים בעקביות). שתי עבודות שלו במכירה מתארות דמויות על החוף: "נשים על החוף,” מ-1952, עפרון ואקוורל על נייר (לוט 427, 20.5×29 ס"מ, 400-600 דולר) ו"עירום בים”, טוש, אקוורל ופנדה על נייר (לוט 721, 16X27 ס”מ, 400-600 דולר).

הנרי שלזניאק, "ללא כותרת", 300-400 דולר

יש לי חולשה לאמני שנות השישים והשבעים, לאמנות הקונספטואלית, שיש בה משהו תמים וילדותי ועם זאת סקרן ובודק. ניהושע נוישטיין, מיכאל דרוקס והנרי שלזינאק הם מהמובחרים בדור זה. בעבודותיו של דרוקס יש חלוציות ותעוזה, ושילוב נהדר בין חומרים, קו ומחשבה. הכל נמצא שם וכל פעם מפתיע מחדש.

מיכאל דרוקס, "ללא כותרת", 300-500 דולר

דוגמה קטנה לכך קיימת בעבודה "מיכאל דרוקס ללא כותרת” מ-1977, עבודה שמשלבת טכניקה מעורבת וקולאז’ על נייר (לוט 467, 30X24 ס”מ 300-500 דולר). העבודה "נוף" של נוישטיין עשויה גואש על נייר והיא מטרימה את כל הדיבור על נוף, כיבוש וציונות שהפך דומיננטי משנות התשעים והלאה (לוט 471, 70X30 ס”מ, 400-600 דולר), העבודה של שלזניאק, “ללא כותרת" מ-1962 עשויה טכניקה מעורבת על נייר ורואים בה שתי נערות עסוקות באקט אוראלי, ולא זו עם זו (לוט 683, 28X39 ס”מ, 300-400 דולר).

ועוד כמה המלצות:

מיכל גולדמן, "רצפות", 400-600 דולר (לוט 493)

הילה לולו לין, "ברבורים בלב”, 400-600 דולר (לוט 669)

גבי קלזמר, "ללא כותרת”, 600-800 דולר (לוט 528)

נפתלי בזם, "מעפילים", 800-1,200 דולר (לוט 585)

פרטים נוספים באתר: http://www.tiroche.co.il

ובאתר: www.danagillerman.co.il

‫מבט אחר על הדרת נשים‬

‫דנה גילרמן‬ — Wed, 14 Dec 2011 08:45:23 +0000

אני רוצה לטעון שיש בהדרת הנשים משלטי החוצות משהו חיובי. זו הזדמנות חד פעמית, היסטורית אפילו, לשנות את המבט על נשים. זוהי הזדמנות לבדוק האם היעלמותן של נשים משלטי פרסום שניצלו אותן עד עתה, הפכו אותן לאובייקט, השתמשו בהן כגוף ותו לא, ישנה במשהו את מעמדן החברתי ואת האופן שבו הן נתפסות בחברה. כאן ראוי להבהיר שמבחינתי אין דין ייצוגן של נשים באותו מרחב צרכני, נצלני ומעוות של עולם הפרסום, כדין הדרת נשים משירה בצה"ל או איסור של סגן שר הבריאות על נשים להעלות על במה לקבל פרס שיזם משרדו. אלו דברים פסולים ומזעזעים שצריך למגר לחלוטין.

אני רוצה לטעון שהוצאתן של נשים מהפרסומות היא אופציה לשינוי רדיקלי שלא נבדקה עד כה. יותר מכך, אם לנשים הייתה אג’נדה, אידאולוגיה וכוח, הן היו צריכות להוציא את עצמן מהמקום הזה כבר מזמן. הן היו מסרבות למכור תפוזים בשדיהן, שלגונים במציצותיהן ומכוניות בגופן העירום. הן היו מסרבות שישתמשו בהן באופן כה זול ובוטה, שהופך אותן לאובייקט מציצני וחרמני ותו לא ומחנך את בניהן ובנותיהן למבט מעוות על איך נשים צריכות להתנהג ולהיראות.

דמיינו לעצמכן מה היה קורה אם נשים לא היו מופיעות בפרסומות. הרי זעקת הנשים בהקשר זה נשמעת מזה כמה עשורים: האופן שבו נשים מוצגות בפרסומות מתיר את גופן לכל אחד ומחדד את הדומות בין אותם פריימים המוצגים בחוצות לבין אלו שנצפים בחדרי חדרים עם יד אחת בתחתונים. הפרסומות עשו מגופה של האישה הפקר, ועד היום המחאות לא שינו דבר, אולי רק העלו את אחוזי הצפייה והעמידו את מחאת הנשים באור מעט מגוחך

אם עד עכשיו לא הצלחנו במאבק לשנות את האופן שבו מצולמות נשים ואולי אף להיפך – הפרסומות נעשו יותר ויותר מבזות, פחות ופחות בעלות הקשר, אולי זהו הפתרון האולטימטיבי – להוציא אותן מהזירה.

המחשבה הזו מעסיקה אותי בשנתיים האחרונות בעקבות סרט שהתחלתי לעבוד עליו, ומטרתו הייתה לבדוק האם יש אפשרות לשנות את ייצוג האישה בסרטי הפורנו, הז’אנר הפופולרי ביותר בעולם שמחנך את הצופה שכך נשים ‘נחדרות’, ‘נהנות’ ו’גומרות’.

לא מעט נסיונות ליצור פורנוגרפיה אחרת נעשו במהלך השנים בין אם על ידי בימאיות פמיניסטיות, לסביות, או כאלה שצמחו בתעשייה כשחקניות והקימו חברות הפקה משל עצמן. קשה לומר שמישהי מהן באמת הצליחה לשבור את המבט השכיח, לשחרר את האישה מאותו מקום כפוי וצפוי. הרעיון שלי היה לשנות את המבט באופן רדיקלי, לחייב את הצופה לחשוב מחדש על הדבר כולו, על מה הוא רואה, והפתרון היה בדומה למה שקורה היום: פשוט למחוק את הנשים מהפריים. להשאיר את הגבר לבד בתנועה חסרת תכלית, מגוחכת, מבלי לשים לב שכלי הקיבול שהיה שם איננו עוד.

דוגמה קצרה מחומרי הגלם של הסרט: women`s liberation (שם זמני), דנה גילרמן

אך האם מחיקה והדרה הם אותו הדבר? כמובן שלא. ההדרה מעלימה את העובדה שמשהו היה שם לפני, המחיקה משאירה עקבות, מעלה תהיות, מי העלים את הדבר ולמה. בהקשר הזה אני נזכרת בסדרה "ארץ לבנה" של אריאן ליטמן כהן, שהוצגה לפני כעשר שנים במשכן לאמנות בעין חרוד. ליטמן כהן הציגה תצלומי אוויר של ישראל ובהם חלקים חסרים, שנצבעו בלבן, בהוראת הצנזורה הצבאית. פעולת המחיקה במקרה הזה עשתה בדיוק את הפעולה ההפוכה – היא חידדה את המקומות הרגישים, הסודיים והחסויים במדינה.

יחד עם זאת, מתוך היכרות עם עולם הפרסום, אני מניחה שמחיקות מעין אלה לא יתרחשו באופן נרחב. הרי פרסומת אמורה למכור ולא להיות ביקורתית, חס וחלילה בעלת אמירה חברתית. כך שלעת עתה אני מאמינה באופציית ההדרה מרצון, מתוך עמדה של כוח.

מתוך הסדרה "ארץ לבנה", אריאן ליטמן כהן

‫אמנות למסך‬

‫דנה גילרמן‬ — Mon, 21 Nov 2011 20:53:55 +0000

Joyousness, דמיאן הירסט. 12 דולר לעותק, מתוך מהדורה של 10,000 עותקים

אתר חדש שעלה השבוע מאפשר לרכוש עבודות של טובי האמנים העכשוויים במחירים שנעים בין

5-500 יורו. רשימת האמנים כוללת, בין היתר, את דמיאן הירסט, טרייסי אמין, ביל ויולה, מיכאל קרייג, מאט קולישו, טים נובל וסו וובסטר. כיצד הם מוצעים במחירים כל כך נמוכים? התשובה היא בחדשנות של האתר – מוצעות בו עבודות דיגיטליות שנוצרו במיוחד לפלטפורמה הייחודית. מדובר בפריימים בודדים או בעבודות אנימציה קצרות שרואות אור במהדורות גדולות של אלפי עותקים (בין 2,000-10,000).

האתר עצמו מאפשר לקונה הפוטנציאלי לראות תצוגה מוקדמת של העבודה על גבי מסכים שונים: אייפד, אייפון, מחשב נייד ומחשב נייח. הרכישה מתבצעת על ידי תשלום והורדת העבודה למחשב. כל עבודה מלווה בתעודת מקוריות דיגיטלית ועליה חתימתו של האמן. בכל רגע נתון אפשר לראות כמה עותקים נקנו מכל עבודה וכמה נותרו, וכן לראות את רשימת האספנים שרכשו את אותה עבודה.

האתר מרשים ביותר, וגם חלק מהעבודות המוצעות בו מרשימות באיכותן. למשל קולישו מציג אנימציה יפהפיה של פרח שעולה באש ומתחיל לדמם (64 דולר לעותק מתוך מהדורה של 10 אלף עותקים), עבודת הוידיאו הקצרה והנהדרת של ביל ויולה, "כריס”, מוצגת בהילוך אחורי ובה אדם עומד תחת מטר של מים (200 דולר לעותק מתוך מהדורה של 5,000 עותקים). הירסט מציג סרטון אנימציה קצר ומרשים שבמרכזו אחד האובייקטיים המפורסמים שלו – גולגולת אדם משובצת יהלומים (800 דולר לעותק מתוך מהדורה של 2000 עותקים). אמנם מדובר במחירים נמוכים למדי אך כל הקודם זוכה – ככל שהמהדורה תאזל מחירם של העותקים האחרונים יעלה. בשנה הבאה יש כוונה לפתוח באתר שוק משני – מי שקנה עבודה ממהדורה שאזלה יוכל להציע אותה למכירה חוזרת וסביר להניח שבמחיר גבוה יותר מזה ששילם.

האתר מציע את העבודות כ"מתנה מושלמת" וקל להסכים איתו. יכול להיות יותר מנחמד ליצור אוסף דיגיטלי של עבודות אמנות, ויותר ממרגש לומר: יש לי באוסף עבודה של ביל ויולה. קשה להאמין שהפורמט הזה יהפוך מתחרה לשוק האמנות העכשווי, שבו עבודות נקנות ונמכרות במאות אלפי דולרים ויותר. יחד עם זאת הפורמט הזה מאפשר לכל אחד ואחת להקים אוסף של טובי האמנים העכשווייים, ולאמנים עצמם להגיע לקהלים חדשים.

כתובת:http://www.seditionart.com

‫חגיגת מחירים לחג‬

‫דנה גילרמן‬ — Sun, 25 Sep 2011 12:23:05 +0000

יש רגעים שבהם אשתי חוששת לחשבון הבנק שלי. אחד שכזה היה לפני יומיים, כשקיבלתי מהסדנה לתחריט בכברי מייל המודיע על "חגיגת מחירים". אז נכון שבדרך כלל כותרות שכאלה, שמזכירות את הפרסומות של המשביר לצרכן, קצת מרתיעות. מה לאמנות ולעולם הצריכה? (ברור שאמנות כבר מזמן הפכה למוצר צריכה).

אך מי שביקר לאחרונה בסדנת התחריט שבצפון הרחוק ישר מעלה בדעתו את סל המוצרים שהיה רוצה למלא אילו רק היה יכול. כמובן שאני הייתי קונה הכל לעצמי אך ברור שאנשים נדיבים יותר יכולים למצוא כאן מתנות נפלאות לחג. והפעם זה ממש אפשרי. על פי אותו מייל חגיגי המחירים ללא מע"מ ובנוסף יש 10 הנחה כך שמדובר ב-26% הנחה.

למשל מה היה כולל סל המוצרים שלי (כל המחירים אחרי הנחת המע"מ ולפני הנחת 10%)?

1. תיק האמן, "אחרי שהרחתי את שושנת הדבש", של חן שיש שראה אור לאחרונה. הוא כולל 15 תחריטים במהדורה של 30 עותקים ויש בו את הנוגות, העדינות, החמלה והפיוטיות שאופייניים כל כך לעבודותיה. מחיר: 13 אלף שקל

חן שיש, "אביבה פיראטית", 2011 (אחד מ-15 תחריטים)

2. "חבל" של מאיה אטון: אמנות מעט חידתית אך יש משהו בכלים ובאובייקטים המשורטטים שלה, שמטשטשים את ההבדל בין פנים לחוץ, בין כלי עבודה לבין גוף, בין עולם קר ומנוכר לעולם פנימי מלא רגש. מחיר 1,800 שקל

מאיה אטון, "חבל", 2009

3. "אשת החתול" של סשה סרבר, שמרבה לייצר גיבורי על היברידיים: דמויות הרשומות בוירטואוזיות ויוצרות שילוב מרתק בין מיתולוגיה ומדע בדיוני, תולדות האמנות וקומיקס. מחיר: 9,000 שקל.

סשה סרבר, "אשת החתול", 2010

4. "יום שישי בלילה" של ארז ישראלי נוצר ביחס לתערוכתו "יום שישי" שהוצגה בגלריה גבעון ובמרכזה שולחן שישי ערוך, שקפא בזמן, בביתה של משפחה יהודית בגולה. במרכז התחריט, בעל אותו השם, מופיע הטנק. שם התחריט, כשם התערוכה, יוצר חיבור מורכב בין אותה משפחה יהודית שנספתה בשואה לבין החברה הישראלית היום. מחיר הגרסה הקטנה 2,300 שקל. הגדולה 18,000 שקל.

ארז ישראלי, "יום שישי בלילה", 2009

5. התחריטים של הילה לולו לין הם תערובת של חמלה ואימה. העשייה האובססיבית מייצרת דימוי תמים וקסום ויחד עם זאת מעורר לעתים רתיעה. נקבים ולבבות, איברי גוף פנימיים וטקסטים בשפות שונות. עשייה מורכבת ומרובדת, לא מפוענחת, שקל למצוא בה עניין שוב ושוב.

מחיר 1,800 שקל.

הילה לולו לין, "לב קטן", 2009

6. התחריטים של נלי אגסי הם חושניים ונשיים, רגישים ומעוררי חמלה. כזה הוא "כברי 2007″, במרכז העבודה דמות נשית, חסרת פנים. שמלתה הארוכה מגביהה אותה, ואולי היא בכלל צפה חסרת אחיזה, תלושה, משוחררת מכל עוגן. מחיר 2,800 שקל.

נלי אגסי, "כברי 2007".

‫מחזה אבסורד‬

‫דנה גילרמן‬ — Tue, 10 May 2011 18:54:33 +0000

אנרגיות טובות

יצירת האמנות, "אנרגיות טובות", שיצאה בפורמט של ספר מחזה ועליה אני עומדת להמליץ, עולה רק 20 שקל. אולי כך היא תופץ להמונים בתקווה שהם יקראו את המחזה האבסורדי הזה ויבינו באיזו מדינה מגוחכת אנחנו חיים. יצירת האמנות הזו היא בעצם עבודה מושגית – ז"א תלוית רעיון. הרעיון הוא מה שהופך אותה ליצירה מבריקה, חכמה, מעוררת מחשבה (וגם פלצות).

היצירה הזו, יותר נכון חומר הגלם שממנו היא נוצרה, נמצא בחינם לכל דורש, באתר ועדת הכלכלה של הכנסת. לא הגה אותה מחזאי מבריק כמו חנוך לוין, למשל, שעולה בראשי בהקשר הזה, אלא כתבו אותה חברי ועדת הכלכלה (פרוטוקול דיון מס’ 320 שעסק בנושא תמלוגי הגז הטבעי והתקיים ב-5.11.2010). את הרעיון המבריק להפוך את הפרוקוטול למחזה הגה המחזאי והמשורר יונתן לוי והוא הוצג לראשונה ב-22 בינואר 2011 על ידי תאטרון מעין בקולנוע בירוביג’ן ברח’ הגדוד העברי שבאזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. הצגות נוספות יתקיימו בתאריכים 1-6 ביוני בפסטיבל האמנות "מתחת להר", בירושלים.

כמו בכל מחזה בעמוד הראשון מוצגת רשימת הדמויות. אפשר למצוא בה, בין היתר, את יו"ר הועדה ח"כ אופיר אקוניס (ליכוד), שמרבה לעסוק באגו העצמי שלו, ובתדמיתו הציבורית, ח"כ אורית זוארץ (קדימה), ח"כ שלי יחימוביץ (העבודה), ח"כ נחמן שי (קדימה), ח"כ אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו), ח"כ דב חנין ("חד"ש) ויצחק תשובה (המכונה "הטייקון). כל אחד מהשחקנים במחזה עצמו גילם בו זמנית שתי דמויות בעלות דעות מנוגדות זו לזו, כדי להמחיש את דו הפרצופיות של המשתתפים.

אילולא הבחירה להפוך את הפרוטוקל למחזה כתוב ומזמין, אותו מצאתי על מדף הספרים בחנות "תולעת ספרים", ספק רב אם אי פעם הייתי נתקלת בו. בוודאי שלא הייתי נכנסת סתם, מתוך סקרנות, לאתר ועדת הכלכלה. גם העיצוב שלו יוצר פיתוי. מצד אחד זוהי עטיפה ממלכתית משהו: תמונה של ח"כ אקוניס (פעם ראשונה שאני נחשפת לדמות הזו) מנפנף בידיו וברקע הסמל של כנסת ישראל ודגל ישראל. מאידך מופיע הלוגו "מחזה ישראלי" והכותרת "אנרגיות טובות, פרוטוקול ועדת הכלכלה בנושא תמלוגי הגז הטבעי". מהו המוצר המוזר הזה? חומר תעמולתי או תוצר מחתרתי? הצורך לקבל תשובה ודאית, לדעת ומיד, מפתה להתחיל לקרוא את 53 העמודים ואחרי כחצי שעה לתהות שוב: יכול להיות שאלו האנשים שקובעים את עתידנו, והחיים ממשיכים כרגיל? או כפי שכותבים המוציאים לאור: “הדמות הראשית במחזה היא האזרח הישראלי שנשכח, את או אתה הקוראים. גם אם תצחקו, הבדיחה היא על חשבונכם ועל חשבון עתידכם".

‫סטריפ פוקר‬

‫דנה גילרמן‬ — Mon, 21 Feb 2011 12:21:52 +0000

מכירה פומבית יוצאת דופן תתקיים ב-17.3 בגלריה שי אריה (שלמה המלך 61, תל אביב). האמנית אריאלה פלוטקין מתכוונת להציע למכירה, על גופה, פריטי לבוש ותכשיטים שעוצבו במיוחד למידותיה על ידי מעצבים מקומיים. לאירוע האקסקלוסיבי הוזמנו אספנים ואנשי אמנות והתקדמות המיצג תלויה בהצלחת המכירה. פלוטקין תעמוד על במה והכרוז יכריז בכל פעם על מכירתו של פריט אחר. פריטי הלבוש יוסרו מהאמנית על ידי מלווה שיעמוד לצידה. "ההבדל בין האירוע הזה לבין מכירה פומבית הוא שבמכירה רגילה כשלא נמכר פריט עוברים הלאה”, אומרת פלוטקין. "פה המיצג לא יימשך מבלי שיקנו הפריטים והסיום האופטימלי הוא שאשאר עירומה. לא עירום פורנוגרפי אלא עירום אמיתי, מבויש ונבוך".
המכירה כוללת תשעה פריטים, שנמכרים כיצירות אמנות. הם מתחילים במחיר מינימום (שכולל גם קופסת פרספקס מהודרת). הפריטים הם עליונית שעוצבה על ידי צמד האחיות "רוסאווטה". היא עשויה טול, נוצות, שרשראות וציפורי פלסטיק ומחירה 2,800 שקל. מחוך ותחתונים שעוצבו על ידי דנה ברק מחב’ ‘נוקס’. המחוך עשוי מבד סאטן, עצמות פלסטיק וקישוטים ומחירו 3.800 שקל. התחתונים עשויים סאטן ומחירם 1,500 שקל.
הטבעת וסיכת הראש עוצבו על ידי נעמה ברגמן. הטבעת עשויה מכסף עם יהלומים שחורים ומחירה 2,200 שקל. הסיכה עשויה נירוסטה, כסף ואבן ומחירה 1,800 שקל. החצאית עוצבה על ידי נירן אבישר. היא עשויה מטול שעבר פליסה אקראי שנצבע ביד ומחירו 1,800 שקל. המניפה נקנתה על ידי האמנית עצמה ועליה רישום שיצרה: מחירה 900 שקל. את הנעליים עיצבה שני בר והן נמכרות בנפרד: מחירה של כל נעל 1,800 שקל. המעצבים מקבלים אחוזים ממחיר המכירה. עם תום המיצג תתקיים פתיחה לקהל הרחב ועל הקיר יוצגו הפריטים בתוך קופסאות הפרספקס.
אין ספק שזהו אירוע ייחודי ונועז, בעיקר בסצנה המקומית. יחד עם זאת מי שמכיר את פלוטקין יכול לראות בזה המשך מתבקש לעבודות קודמות שתמיד עסקו בגופה ובמידותיו שאינם נענים לדפוסי האופנה והרזון המקובלים בתרבות האנורקטית שלנו. בעבודת הוידיאו "מילקשייק", שהוצגה במסגרת תערוכת הגמר שלה במדרשה, הציגה גוף שופע שמפלרטט בחושניות ובהומור עם הצופה ועם המצלמה. בעבודה "Miracles” הציגה את עצמה כמעין דוגמנית לוחות שנה של מוסכים, כשהיא מתפשטת באטיות סקסית מול המצלמה וחושפת גוף ככל גוף עם קמטים וקפלים, שונה מאוד מזה המוצג באותן לוחות ולחילופין בדימויי הסקס המוכרים.
החידוש הפעם בא לידי ביטוי בעיקר בבחירת השותפים לעבודה: מחד עולם האופנה, מאידך בעלי ההון. "העבודה לגמרי תלויה בהם”, אומרת פלוטקין. “אם הם לא יקנו הפרפורמנס לא יוכל להימשך. הוא ישאר בסוף רק ברמת הרעיון. אני לוקחת בחשבון שיהיה איזשהו קושי, כי קשה לי להאמין שפריט כמו תחתונים יהיה מאוד פופולרי, אני מודעת לזה שאת הפריטים הפטישיסטיים, לדוגמא הנעליים, יהיה יותר קל למכור”.
בהקשר הזה ראוי להזכיר שתי עבודות של האמנית האמריקאית אנדריאה פרייזר, שעסקו בקשר שבין הגוף הנשי לשדה האמנות ושוק האמנות, בתלות ובניצול ההדדי שקיים במערכת יחסים זו. בעבודת הוידיאו "קבלת פנים רשמית" עומדת פרייזר מאחורי דוכן נואמים, לבושה בשמלה שחורה, כוס מים לצידה וקהל מסביב, ובמשך כחצי שעה נושאת שורה של נאומי תודה לשורה של פרסונות מעולם האמנות: אמניות, מבקרת אמנות, אספניות. תוך כדי היא מתפשטת וממשיכה לנאום בעירום, מתריסה בלהט לוחמני ופמיניסטי על זיהוי האישה כגוף וכאובייקט. לבסוף היא מתלבשת, מסדרת את שמלתה השחורה, מודה לקהל ויורדת מהדוכן. בעבודת הוידיאו הסנסנציונית "Untitled" רואים את פרייזר עושה סקס בחדר במלון עם אספן אמריקאי ששילם תמורת זה כ-20 אלף דולר.
אך פלוטקין יוצרת הבחנה בין הדוגמאות האלו לבין הפרויקט הנוכחי. "אני לא מוכרת את הגוף שלי אלא את השם שלי”, היא אומרת. "האירוע הזה בא לשאול שאלה כמה אני שווה כפרסונה, כמותג. כמובן שהפריטים גם נמכרים כחלק מחוויה חד פעמית, זה לא משהו שיחזור על עצמו”.
נדמה שפלוטקין מתייחסת לעירום כדבר טבעי, אך כבר עכשיו היא נתקלה בתגובות פוריטניות למדי, כשניסו ליצור שיתופי פעולה עם עמותות או עם נותני חסות. "ביקשנו מחברת יין חסות לקוקטייל והם אמרו שהם לא יכולים לשתף פעולה עם זה כי יש להם המון קליינטים דתיים”, היא אומרת. "למרות שעירום קיים בכל מקום בתרבות, בטלוויזיות, בפרסומות, הוא עדיין נותר טאבו. יש בזה גם משהו טוב: זה ממשיך להזין את העבודה שלי".

‫רזיתי, השתניתי, אני בנאדם אחר (כך, לפחות, חברה שלי חושבת)‬

‫דנה גילרמן‬ — Wed, 02 Feb 2011 11:13:40 +0000

בעשרת החודשים האחרונים ירדתי עשרה קילו. "שישית ממשקל גופך", מציינת בעליצות האהובה שלי. הסיבה לא היתה אסתטית אלא בריאותית: התגלה אצלי סוכר מעט גבוה, "טרום סכרתית", מגדירים זאת היום, וכל מה שקשור אצלי לבריאות מכניס אותי לחרדה. הורדתי פחמימות, הפסקתי עם מתוק, נכנסתי למשטר, "והפכת לאדם אחר", לפי בת זוגי. "אדם אחר? סליחה? אישה ולסבית, בעלת מודעות מחזקת תפיסות תרבותיות דכאניות שמעודדות נשים להישמע לקודים אסתטיים פטריאכאליים, ועוד מגדילה וטוענת שזה שינה אותי?", "אני נמשכת אליך יותר כאדם וכמכלול כי את הרבה יותר קלה, פחות כבדה. לא מתעכבת על זוטות ובקיצור cheerfull", היא עונה.

(הבהרה)

אציין שבחודשי הדיאטה גם נפרדנו לפרק זמן נכבד של שלושה חודשים – שבמהלכם השלתי את מרבית הקילוגרמים. החזרה התאפשרה הודות למו"מ בין שני הצדדים שכלל שינוי עמדות קיצוניות, התפשרות, הבנה שאנחנו לא יכולות לחיות האחת ללא השניה ושאפשר וכדאי להשתנות.

(ובחזרה)

ולא רק היא. גם החברות הלסביות שלה, בעלות המודעות הפמיניסטית, התחילו להסתכל עלי קצת אחרת. "ראיתי את התמונה שלה בפייסבוק ואמרתי לעצמי ‘איתה שווה להתחיל’", אמרה אחת החברות הטובות, שמכירה אותי כבר מעל שנה וחצי. אחת נוספת סקרה את גופי בהתלהבות מכף רגל ועד ראש.

"הצ’ירפוליות שלי אינה קשורה כלל וכלל לקילוגרמים, אלא לרצון שלי שיהיה יותר טוב בינינו", אמרתי לבת זוגי. על כך השיבה:"מה שאני יודעת זה שאנשים שמעלים במשקל מגנים ומסוככים על עצמם במיני מסכים שונים ושכבות רבות כדי לא לחשוף את הרוך הפנימי האמיתי שלהם ועכשיו הרבה יותר קל ונגיש להגיע לרוך שלך ולא צריך לעבור דרך המסכים. כל הדבש והרוך הזה הם פשוט הרבה יותר זמינים". "סליחה", השבתי. "אבל אף פעם לא תפסתי את עצמי כאישה שמנה, מקסימום ממוצעת. את אומרת שחייתי בחוסר מודעות?".

"לא היית שמנה, אבל לעומת הרזון שלך עכשיו, היית טיפה אובר וויט", ענתה. "זו ההגדרה. בטח לא שמנה. וחוץ מזה, נכון. אני מדברת מתוך תפיסה סטרייטית תרבותית. ידוע שכבר משנות השבעים מכניסים לאישה לראש שרזה זה יפה. כולנו גדלנו על ברכי התפיסות האלה וכולנו עברנו יחסים עצמיים אנורקטיים וכל הסאגה הזו ולמה את חושבת שדווקא לסביות צריכות להסתכל על הדברים אחרת? זה שאני לסבית לא משנה. הייתי צריכה לעבור את כל זה קודם כל כנערה וכאישה. אני הייתי הרבה יותר מלאה ממה שאני עכשיו וכל הסיפור של המשטר והדיאטה העסיקו אותי הרבה יותר. עכשיו הראש שלי הרבה יותר פנוי לחיים עצמם וזה בדיוק מאשש את מה שאני אומרת, אני חושבת שאת עכשיו שמחה יותר בגוף שלך ובטוחה בו מבעבר. ובייבי, אני יודעת שלא היית במודעות של מלאה, אני יכולה להעיד ממקור ראשון. הרגשת נהדר עם הגוף שלך, פשוט עכשיו את מרגישה נהדר יותר. ואני בהחלט חושבת שזו הסיבה לכך שבחודשים האחרונים את קלילה יותר וחייכנית אפילו, ואת נראית גם לעצמך הרבה יותר חתיכה ומשובבת. את לא מרגישה יותר בטחון עם הגוף שלך?", "לא", עניתי. "יותר שמחה?", "תראי ברור שנעים לי שהחברות שלך מתחילות איתי". "עזבי את החברות שלי. אני שואלת אותך שאלה בינך לבינך, במקום הכי פרטי שלך, את מרגישה שמחה יותר עם הגוף שלך?". "כן". "ונראה לך שזה קשור לחינוך הקלוקל שקיבלת?". "לא. זה קשור לכך שאת לא מפסיקה להחמיא לי על השינוי. אך לצד השמחה הזו, אני מוטרדת מהשדר שלך ושל העולם שכך טוב יותר, ובמשקל הקודם שלי, ללא ידיעתי, לא עמדתי בתקן".

Vanessa Beecroft, from the performance VB45, 2001

קטע מתוך המיצג vb61

www.youtube.com/watch?v=Vom9-Nxa4vA

‫רזיתי, השתניתי, אני בנאדם אחר (כך, לפחות, חברה שלי חושבת)‬

‫דנה גילרמן‬ — Thu, 27 Jan 2011 09:04:11 +0000

בעשרת החודשים האחרונים ירדתי עשרה קילו. "שישית ממשקל גופך", מציינת בעליצות האהובה שלי. הסיבה לא היתה אסתטית אלא בריאותית: התגלה אצלי סוכר מעט גבוה, "טרום סכרתית", מגדירים זאת היום, וכל מה שקשור אצלי לבריאות מכניס אותי לחרדה. הורדתי פחמימות, הפסקתי עם מתוק, נכנסתי למשטר, "והפכת לאדם אחר", לפי בת זוגי. "אדם אחר? סליחה? אישה ולסבית, בעלת מודעות מחזקת תפיסות תרבותיות דכאניות שמעודדות נשים להישמע לקודים אסתטיים פטריאכאליים, ועוד מגדילה וטוענת שזה שינה אותי?", "אני נמשכת אליך יותר כאדם וכמכלול כי את הרבה יותר קלה, פחות כבדה. לא מתעכבת על זוטות ובקיצור cheerfull", היא עונה.

(הבהרה)

(ובחזרה)

"לא היית שמנה, אבל לעומת הרזון שלך עכשיו, היית טיפה אובר וויט", ענתה. "זו ההגדרה. בטח לא שמנה. וחוץ מזה, נכון. אני מדברת מתוך תפיסה סטרייטית תרבותית. ידוע שכבר משנות השבעים מכניסים לאישה לראש שרזה זה יפה. כולנו גדלנו על ברכי התפיסות האלה וכולנו עברנו יחסים עצמיים אנורקטיים וכל הסאגה הזו ולמה את חושבת שדווקא לסביות צריכות להסתכל על הדברים אחרת? זה שאני לסבית לא משנה. הייתי צריכה לעבור את כל זה קודם כל כנערה וכאישה. אני הייתי הרבה יותר מלאה ממה שאני עכשיו וכל הסיפור של המשטר והדיאטה העסיקו אותי הרבה יותר. עכשיו הראש שלי הרבה יותר פנוי לחיים עצמם וזה בדיוק מאשש את מה שאני אומרת, אני חושבת שאת עכשיו שמחה יותר בגוף שלך ובטוחה בו מבעבר. ובייבי, אני יודעת שלא היית במודעות של מלאה, אני יכולה להעיד ממקור ראשון. הרגשת נהדר עם הגוף שלך, פשוט עכשיו את מרגישה נהדר יותר. ואני בהחלט חושבת שזו הסיבה לכך שבחודשים האחרונים את קלילה יותר וחייכנית אפילו, ואת נראית גם לעצמך הרבה יותר חתיכה ומשובבת. את לא מרגישה יותר בטחון עם הגוף שלך?", "לא", עניתי. "יותר שמחה?", "תראי ברור שנעים לי שהחברות שלך מתחילות איתי". "עזבי את החברות שלי. אני שואלת אותך שאלה בינך לבינך, במקום הכי פרטי שלך, את מרגישה שמחה יותר עם הגוף שלך?". "כן". "ונראה לך שזה קשור לחינוך הקלוקל שקיבלת?". "לא. זה קשור לכך שאת לא מפסיקה להחמיא לי על השינוי. אך לצד השמחה הזו, אני מוטרדת מהשדר שלך ושל העולם שכך טוב יותר, ובמשקל הקודם שלי, ללא ידיעתי, לא עמדתי בתקן".

Vanessa Beecroft, from the performance VB45, 2001

ונסה ביקרופט, \"VB61\" מ-2007

‫מכתב אהבה 7 (happiness)‬

‫דנה גילרמן‬ — Tue, 11 Jan 2011 22:44:04 +0000

טל אמיתי, happiness, מיצב ממטבעות פליז, 2003

בייבי שלי, במסגרת שיטוטי בשווקים המקומיים הדלים בחיפוש אחר מציאות – למשל יצירות אמנות שמישהו לא זיהה את חשיבותן – ואחר תצלומים אירוטיים תלת מימדיים בשחור לבן (שיתאימו למכשיר המיוחד שרכשתי לפני כמה שנים בלונדון), נתקלתי בעזבון של משוררת חובבת, שבדיוק התפנה מאחת הדירות בתל אביב. האמת, את השירים לא ממש אהבתי. אבל לא תאמיני! בין כל החפצים מצאתי מעטפה עם מכתבי אהבה מרגשים שכתבה לאהובתה. את הבא אהבתי במיוחד (אולי מהסיבה שהוא מזכיר לי את ההתחלה שלנו?)

10.9.1976

מתוקה שלי, שלום לך

לא יודעת איך להתחיל, אולי במלים שנתקעו לי בגרון אז במיטה? כי לא סמכתי עליך את אומרת. נראה לך? סנטרית שכמותך! אני פשוט תקועה רגשית ולוקח לי תמיד זמן לגלות את ליבי.
רוצה לאמר לך שליבי מלא בך ושוצף מרגש אליך ומרגיש קרוע כל הימים האלו בלעדייך, כל כך קרוע עד שאיבדתי את הרצון לקרוע אותך וכל שרוצה הוא רק להתחפר בך ולנשום אותך.
רוצה שיהיה לנו את האומץ לשים את העבר במקומו – בעבר, ואם הוא שב ומבצבץ, ומנשק אותך מהחלון או מדבר אלי בשיחות הזויות, שנוכל לשתף זו את זו ולצלוח אותו לעבר הווה באמת בריא ויוצא דופן כמו זה שיצרנו.
אהובה שלי, מגיעים לך חיים של רווחה, פחות קשים, פחות יגעים, פחות עמלים. חיים עם הקלות. חיי שלום ללא מריבות תכופות ופרידות משתקות.
השאלה היא האם בתוך תוכך את חושבת שאת באמת יכולה לקבל לעצמך חיים כאלו.
האם את רוצה לנתץ את ההטבעה שהוטבעה בך שהחיים קשים, אין על מי לסמוך רק על עצמך, האהבות קשות ומתנפצות ועוד ועוד בסמיכות הכהה הזו.
הנה, נוצרה הזדמנות חד פעמית. האם תקחי אותה או שתזמני לחייך שוב אישה קשת יום (שבחיקה תבכי עלי הפעם…) עבודה קשה ואירועים מכבידים.
האם תוכלי להרגיש את אהבתי מבלי שאקנא לך כשתצאי או אצלצל 100 פעמים?
אינני יודעת. רוצה להאמין שכן. רק את יודעת בתוכך.
ובאשר אלי, אני יודעת שיש פה הזדמנות נדירה לסדר לעצמי גבולות פנימיים וגבולות בכל מערכות היחסים. לבחון מחדש את אמות המידה שלי, הזדמנות לצמצם את הרוחניות הערטילאית שבה שריתי למקום יותר מעשי ומועיל, ועוד היד רחבה.
מקווה שיש בתוכי את הכוח שלא היה לי עד עתה להתמודד עם אלו.

!I’m in love with you