Saloona

• >> דנה גילרמן, 26/10/2010
• 2 תגובות
• 0

בטייט מודרן בלונדון מוצגת בימים אלו התערוכה "גוגן: יוצר המיתוסים". כצפוי, מדובר בתערוכה שוברת קופות עם תורים מתמשכים וסיורים מאורגנים שנמכרו כבר מראש. מבחינת מספר העבודות, מדובר בתערוכה מרשימה. מעל 100 עבודות מוצגות בה, בהן המובחרות ביותר. כל אלו שזכינו לגדול עליהן וללמוד אותן. הנופים, הטבע הדומם, ציורי גן העדן, והנשים מטהאיטי, בעיקר הנשים.

קשה לדעת מה הרגישו מאות הצופים שביקרו איתי בתערוכה, אבל בי, ככל שהתקדמתי מחלל אחד לשני, התגברה תחושה של אי נחת. בלינדה תומסון, היסטוריונית של אמנות ואוצרת התערוכה, הצהירה על רצונה להאיר את יצירתו באופן אחר. זו הסיבה שהתערוכה לא בנויה בסדר כרונולוגי אלא מתמקדת במיתוסים ובמעשיות שקיימים בציוריו, בוחנת את האופן שבו הוא השתמש בסמלים מיתיים ודתיים, ובאופן שבו הוא יצר מיתוסים, גם של עצמו.

אז למה התעוררה בי תחושת האי נחת? כי לא יכול להיות שבתערוכה מקיפה שכזו, שבה הדבר הבולט ביותר הן נשים  עירומות בתנוחות אירוטיות ומפתות, שנתונות למבט המציצני והנצלני הן של הצייר והן של הצופה, לא תהיה התייחסות לפן הזה ביצירתו. אין לי דבר נגד גוגן הצייר, ונדמה שהוא עצמו הרגיש נוח עם זה. מספרים שבאחת התערוכות שבהן הציג את ציורי הנערות מטהיטי, אמרה לו אשה אחת שהעירום בציוריו הוא גסות. גוגן ענה לה, שבנערה שבציור אין שום דבר גס – היא שיא התום. "מי שמוצא משהו גס בציור כזה", ענה. "הוא כנראה אדם גס בעצמו".
אולי גם אותי אפשר להאשים בגסות, ובכל זאת אנסה להאיר את הבעייתיות דרך שלושת הציורים הבאים (תוך התעלמות מכוונת מהפרשנות הסימבולית והדתית שלהם):

Spirit of the Dead Watching

The loss of Virginity

Two Women Aka Flowered Hair

בשלושתם הנשים מציעות את עצמן למבטו של הצופה. חלקן מביטות בו במבט מתחנחן, ספק מפתה, אחרות מוצגות במצב של שכיבה, ישנות או ממתינות. בשניים מהם החיה מייצגת את הגבר האורב – פעם זה הכלב שמציץ ממפתן הדלת ובפעם אחרת השועל המטפס על צווארה של הילדה-אישה, רגלו נחה על שדה, בתנוחה שמזכירה התחלה של סצנה מינית, אולי אפילו אונס? גם הציור של שתי הנשים בתנוחה שמצביעה על אינטימיות גדולה, נועד לגרות את מבטו של הגבר הצופה. הנה הוא, במרחקים, רוכב על סוס. הן כרגע במשחק המקדים וכבר הוא מגיע הגבר הזה. את הנרטיב הזה אפשר למצוא כמעט בכל סרט פורנו.
אין ספק שהמבט הביקורתי שלי הוא תוצר של שיח תקופתי, שלא היה יכול להתקיים בתקופתו של גוגן במאה ה-19, אך מוזר שאין לו מקום בתערוכה שכזו, ויותר מכך – תערוכה שאצרה אישה. במחשבה שניה אפשר לראות בזה חיזוק לטיעון הפמיניסטי – נשים בעמדות כוח לוקות בעוורון, ומאמצות באופן אוטומטי את המבט הגברי.

• תוכן לא ראוי
• 2 תגובות
•  שתפו בפייסבוק

תגובות בפייסבוק

תגובות