Saloona

• >> דנה גילרמן, 21/07/2010
• 4 תגובות
• 0

שתיים בלילה. אני מתיישבת לכתוב את המדור שזמן רב לא נגעתי בו, ופתאום רעש של זמזום. אני מפנה את המבט בבהלה. החתולה כבר הספיקה לעוט עליו, רצה למרפסת וסוגרת את הדלת. מציצה מבעד לדלת הזכוכית, ורואה את החתולה הרחק במסדרון, מסתכלת עליי. אמנם אני בלי המשקפיים אבל ברור לי שמשהו מבצבץ לה מהפה. הג’וק. היתה לי בת זוג שהחתולה שלה היתה תופסת גו’קים ומביאה אותם אלינו למיטה, סוג של מנחה. לקיבוצניקית זה לא הפריע, אני רציתי למות. זו היתה אחת הסיבות לפרידה. פשוט לא היה אכפת לה מספיק מהפחדים שלי.

אבל החתולה שלי יחסית בסדר. איכשהו היא מבינה שצריך להרחיק את הדבר הזה ממני. היא תופסת אותם במבט של תמהון, לא ממש מבחינה שמשהו נמצא לה בפה. אבל המבט המבוהל שלי מלחיץ אותה ואז היא שומטת. הוא כבר לא במצב אנרגטי במיוחד אבל עדיין מצליח להסתובב. היא תופסת אותו שוב והולכת איתו לאמבטיה, מותירה לי זמן קצר לפעולה. מה עושים? הילדים נסעו לסבא שלהם לניו יורק ולכן אי אפשר להקים את הילד בן ה-14 בקריאה נואשת לעזרה. הוא יודע שבעניין הזה אין מה לעשות, וגם לא כדאי לו להתעלם. קם מתוך שינה, לוקח נעל, מסתכל לאן האצבע שלי מורה והורג. כן, אני לא אוכלת בשר ולא נועלת בשר, אבל ג’וקים מותר. גם על זה כבר הפסקנו להתווכח.

הלאה, הפתרון הבא לפתוח מהר את דלת המרפסת, לרוץ לטלפון ולהתקשר לאקסית. זו גרה רחוב אחד ליד. גם היא מכירה את הנוהל. גם אם רבנו דקה לפני, כשיש ג’וק היא באה. עניין של הרגל. לפני 16 שנה, כשהתחלנו את דרכנו יחד, הייתי עולה על השולחן ומתקשרת אליה. היא היתה מגיעה, הורגת וחוזרת לעבוד. וגם היום, שמונה שנים אחרי הפרידה, היא מגיעה. "אני בדרך", היא אומרת. "זה יעלה לך בלרדת מוקדם בבוקר ולהזיז את המכונית מהמדרכה". אין בעיה, כל מה שתבקשי. אני רצה במהירות לדלת, מסובבת מהר את המפתח במנעול כדי שתוכל להיכנס, ושוב נסגרת במרפסת. חמש דקות חלפו, החתולה יוצאת, מתבוננת בי שוב, וחוזרת לאמבטיה, שומרת על השלל שלה. עוד חמש דקות, הרעש של השער למטה מאותת על בואה. שלוש קומות טיפוס, כניסה מהירה לאמבטיה, וזהו. אפשר לצאת. "תודה", אני אומרת.

שוב שקט. שתיים וחצי. אני מתיישבת לכתוב על היצירה שהייתי רוצה לרכוש לעצמי (אחרי הפרידה האחרונה החלטתי שלא אצפה יותר מאף אחת לקנות לי יצירה, אני זו שאקנה). יש עכשיו הרבה דברים יפים בחללי התצוגה: במוזיאון תל אביב ציורים דשנים, מלאי צבע ושמחה של ידיד רובין (לבעלי תקציב, טווח המחירים בין 30-80 אלף דולר), בגלריה רוזנפלד טמיר ליכטנברג מוכר רישומים וציורים, טובים יותר ופחות, על משקל (בכמה מאות שקלים אפשר לקנות כמה דברים חביבים לסלון), בסדנאות האמנים תצלומים מרגשים של חנה סהר (חברתי, שגם היתה זו שייעצה לי לא לחכות למתנות מאף אחת), בגלריה נגא תיפתח בסוף השבוע תערוכה עם הצילומים הנהדרים של עילית אזולאי והציור המסקרן של מקס פרידמן, שכל פעם נעלם לכמה שנים וחוזר. וכמובן ששוווה לראות את תערוכות הבוגרים בבצלאל, במדרשה, באבני, בקלישר, בספיר, בויצ"ו חיפה, במנשר (ובכל היתר), שמציעות אינסוף גירויים והבטחות.

ובכל זאת שום דבר לא ממש מעורר בי את תשוקת הרכישה, שיש בה הבטחה (כוזבת) לנחמה. אולי בגלל החום, אולי בגלל העייפות.

Ilit Azoulay

Hanna Sahar

Yadid Rubin, Painting

Max Fridman

הפניות:

"צבע חרוש", ידיד רובין, מוזיאון תל אביב, שאול המלך 27.

"חנות המפעל", טמיר ליכטנברג, גלריה רוזנפלד (שביל המפעל 1, בנין 6, תל אביב). עד ה-31.7.

"אשלון ביוטי", חנה סהר, סדנאות האמנים (אליפלט 18, תל אביב). עד ה-31.7. שיח גלריה בשבת ב-12:00

"עבודות חדשות, פנים חדשות" גלריה נגא, אחד העם 60, תל אביב. פתיחה ב-23.7.

• תוכן לא ראוי
• 4 תגובות
•  שתפו בפייסבוק

תגובות בפייסבוק

תגובות