Saloona

• >> דנה גילרמן, 24/05/2010
• 5 תגובות
• 1

זהו מדור על פרידה. האישה, שיושבת על המיטה, לכודה בחדר קטן (אולי תא בבית סוהר קונקרטי, אולי תא נפשי), מגלמת באופן השלם ביותר את המונח ‘פרידה’. נדמה שהדמות הזו, בציור של רקפת וינר עומר, חווה ברגע זה את אימת הפרידה, את התמהון על מה שאירע, ונמצאת רגע לפני הקשה ביותר: תחילת הגעגוע.
זוהי אחת מהעבודות בתערוכה הקבוצתית "געגוע" (אותה אני אוצרת), שתיפתח במתחם בית בנמל ב-17.6. בחרתי אותה לפני כמה ימים בגלריה שי אריה, מתוך קבוצה גדולה של עבודות של האמנית. המבט שלי נדד שוב ושוב לכיוונה ויחד עם זאת הזכרתי לעצמי: הציור השחור לבן, מלא הבדידות, ממש לא נכון לקונספט של התערוכה. זו תערוכה שרוצה להיות מעודנת וצבעונית, מרוככת, אולי גם מרוחקת.
אבל היה בה משהו מכמיר לב שלא מניח. היא ישבה לה שם על מיטה, פניה מישירות מבט, עיניה פעורות. איך אפשר להגדיר את המבט הזה? מבט תמים, ילדותי, כזה שמזכיר את הנשים בציוריו של יוסל ברגנר, ואת הדמויות הנאיוויות מעט, פעורות העיניים, של הצייר אליהו אריק בוקובזה. מעין טריק כזה שנועד לעורר אמפתיה: כמו תינוקות בעלי עיניים גדולות ששובים את לב הוריהם.
בחלונות הקטנים שבצידי הדמות נראים שני איקסים שמזכירים מטוסים, אולי מרמזים על עזיבה. אך אלו גם נראים כשני חלונות בצינוק שבו כלואות כל המחשבות הקשות, האובססיביות, שהן מנת חלקה של פרידה. יש בה את המריחות השחורות של השמים הדכאוניים, שמזכירים מעט את שמי ואן גוך הקודרים והדמות הזו, איך אפשר לתאר את הדמות הזו? הדמות הזו היא כל אחת מאיתנו ברגע מסוים.

אמנית: רקפת וינר עומר
מחיר: 2,500 דולר.
גודל: 60×60
גלריה שי אריה, שלמה המלך 61, טל’: 6967196

• תוכן לא ראוי
• 5 תגובות
•  שתפו בפייסבוק

תגובות בפייסבוק

תגובות