עוד לא הספקתי להגיד מרלן דומה (ראו פוסט קודם) וכבר בת זוגי ואני נפרדנו. אם נוסיף לכך את העובדה שממש עכשיו נפתחה בבית בנמל התערוכה "געגוע" שאצרתי בנושא פרידה, הרי אפשר לומר שזהו עיתוי ממש לא מוצלח. פרידות אף פעם לא באות בעיתוי מוצלח, ובכל זאת אנסה להמליץ על עבודות מנחמות לתקופה שכזו.
הכרתי פעם בחורה שהצליחה לשדל את בת זוגה לקנות לה הדפס של משה גרשוני, רגע לפני שהן נפרדו. היא תכננה להתנחם בעבודה זו בתקופה הקשה שלפניה (שנמשכה זמן קצר למדי). ההדפס היה מסדרת "ח"י רקפות", אחת הסדרות הידועות של האמן שנוצרה בשנת 84′. סדרה זו מציגה דימויים של רקפות, צמח שמזוהה בתרבות העברית כסמל לחללי צה"ל. בשיר של חיים גורי, "באב אל ואד" (המתאר את הקרבות בשער הגיא) מופיעות הרקפות כזיכרון לנופלים.
על העבודה הספציפית שקיבלה (לא זו שבתמונה) היה רשום המשפט "יום אביב יבוא ורקפות תפרחנה". הרקפות ברקע צוירו באקספרסיביות, מתוך סערת רגשות. צורתן מטושטשת, צבען נוזל, רקפות מדממות. כמה עצב וסבל, יגון פרטי ולאומי, יש בעבודה המרגשת הזו וכן, גם קצת פאתוס ורומנטיקה. מין משאלת לב ואמונה שיום יבוא ויהיה טוב יותר.
מכיוון שמטבעי אני צינית (הווה אומר מצניעה היטב את היותי רומנטיקנית ורגישה), הדימויים שעולים לי בראש הם דווקא אלו שמפרקים את אותה מערכת חברתית (זוגיות אמרנו) למרכיבה התרבותיים, מתבוננים בה ממרחק ובאירוניה. למשל, העבודה "נאהבים" של ניר הוד שהוצגה בתערוכה "זמן לאהבה: דימויים של אמנות רומנטית באמנות ישראלית עכשווית" (אוצרת: תמי כץ פריימן). הוד צייר בשמן על בד, בגווני אדום, תצלום רנטגן של זוג חבוק ומחייך. עבודה נוספת באותה תערוכה היתה עבודת הוידיאו "תתקשר אלי יא מניאק" של הילה לולו לין. על רקע לב בוער, עשוי במתכונת של כתובת אש, נשמע טקסט המביע ייסורי אהבה.
אם נחזור לתערוכה "געגוע", העבודה "בשבילך" של דני יהב-בראון מכילה בו זמנית, במחווה פשוטה ויומיומית, בדיוק רב, את כל זה: ההתאהבות והאכזבה, הרומנטיקה והקלישאה, הפנטזיה והמציאות.
ומבלי לזלזל באמנות, את העבודה המבריקה הזו, לאחר שנהגתה, אפשר לקנות בחנות ולהציב בבית. או להעניק במתנה לאהובה לשעבר.