מתוקה שלי, למרות שאינך פה נמשיך את הטקס של ימי שלישי, ימי הלימוד שלי באוניברסיטה, שבהם אני חוזרת מלאה בחומר חדש, מסעיר, ומשתפת אותך בארוחת הערב. הפעם זהו סיכום קצר ממשנתה של ג’סיקה בנג’מין, פסיכואנאליטיקאית ופמיניסטית, שראוי לאמץ אותו כפרטקיטה זוגית. בנג’מין מדברת על החשיבות של מושג ה’הדדיות’ במערכת יחסים טובה. זוהי נקודת האמצע – יותר נכון הסינתזה – בין שני צרכים שמלווים אותנו מילדות: מחד הצורך בהכרה שנתפס כתלות ומאידך הצורך בביטוי עצמי שמפורש כעצמאות. או אם נמחיש זאת באמצעות יצירות אמנות: למצוא את נקודת האמצע בין הפנית הגב ותחושת הבדידות הקשה במיצב "The Last Thing I Said to You Is Don’t Leave Me Here" מ-99′ של טרייסי אמין (‘ביטוי עצמי’ שמוותר על האחר מתוך פחד)
לבין התחושה של קץ העולם בציור "הצתה" של נעם ונקרט (תחושה של מוות כתוצאה מתלות יתר, חוסר משמעות קיומית ללא האחר)

נעם ונקרט, "הצתה" מ-2009 (הציור ניתן לרכישה באתר של עמותת מע"ן http://www.etgar.info/he/exhibition/noam_wenkert)
אוטונומיה מובנת ביסודה כאי תלות אך אפשר גם לראות אותה כסוג של יחסים, סוג של קיום בקשר: היכולת שלי להכיר בתלות שלי, היכולת של מי שחשוב בחיי לתת לי מרחב של נפרדות והיכולת שלי לתת ביטוי לנפרדות הזו. זהו דיאלוג שיאפשר לכל אחת בקשר למצוא את המרחב שלה ויחד עם זאת מרחב שיתאפשר רק על ידי מתן הכרה של האחרת. אם כך, אוטונמיות לא צריכה להיתפס כההיפך מיחסים, אלא להיפך – כמאפשרת אותם. מושג נוסף שהשתנה במשנתה של בנג’מין הוא מושג הנפרדות. אם המושג הזה הובנה על ידי פרויד, למשל, ככינון גבול על דרך הניגוד וההרחקה, אצל בנג’מין הנפרדות היא חירות חיובית. החופש לעשות משהו, החופש לחוות את עצמי כמקור לרצון ותשוקה בתוך מסגרת של קשר. המרחב הזה בין שני אנשים בקשר מאפשר שינוי והשתנות שאינם נבחנים כאני/לא אני. להיפך. היכולת שלי להגיד ‘אני שונה’ מניחה תמיד גם זיקה ודומות.
מרגש. מכוונן.
תודה
המלצה חמה לקריאת המשך – וויניקוט, במאמרו המבריק "היכולת להיות לבד", או באנגלית – the capacity to be alone, אשר מדבר על היכולת להיות לבד בנוכחות מישהו אחר – לא לבד מכאיב ובודד, אלא לבד שלם ושקט, שהנוכחות של אדם אחר נותנת לו סוג של מוסיקת רקע רכה ומכילה, או אפילו קול שני שמשתלב יפה – אך לא משתלט וחודר, לא נרתע ומתגמד. לבד, ביחד, בגובה העיניים ובמרחק שהוא מגע.