Saloona

• >> דנה גילרמן, 04/01/2011
• הוסף תגובה
• 0

Toulouse Lautrec, "The Sofa", 1894-1896

"בייבי, תספרי לי סיפור". את יודעת שאני לא טובה בסיפורים. "בכל זאת, אני תמיד מספרת לך". טוב. זה היה בקיץ. נסעתי עם הילדים לטיול לצפון. "בייבי, זה פרט מיותר, את עושה לי turn off". טוב, מהתחלה. זה היה בקיץ ממש זמן קצר אחרי שהכרנו. נסענו בעיר מלאת שלטי הזימה של מלון לוטוס, את יודעת, השלטים האלה בצבעי הירוק ורוד מזעזע שמדגישים את הסליזיות של המקום המדומיין. "כן, אני זוכרת, ואמרת ‘אני מתה שפעם יקחו אותי למקום כזה’". כן, אבל לא באמת התכוונתי, את יודעת. יש לי ראש קינקי עד הרגע שבו הוא פוגש במציאות. אפשר לומר שזו הדמות שהייתי רוצה לפעמים להיות – מעין חיקוי עגום לכובש כל יכול, לדון ז’ואן. בכל אופן, את זוכרת שהחנינו את המכונית בחניון ההוא בדרום העיר וגילינו את הכניסה המיוחלת למלון המיוחל ושאלת אותי ‘בייבי, רוצה?" ועניתי: ‘מה פתאום, אני לא נכנסת למלונות שהם פחות מחמישה כוכבים? "בייבי, זה אמור להיות סיפור מגרה". נכון, בסדר. רגע, את זוכרת את המסיבה הזו שהיינו בה ממש בתחילת הקשר? שתיתי קצת יותר מדי, והתחפרתי עם הראש בצוואר שלך, "כן, כל כך התגרתי ממך". ואת הנשיקה במכונית אז זוכרת? "בייבי, אבל זה הסיפור שלנו, תספרי לי סיפור אחר". טוב, יש לי סיפור. לפני שנתיים.."איך שנתיים, לא היית אז עם רונה?". נכון הייתי, רוצה סיפור או לא? ממש לא כיף לספר לך. "סליחה, תמשיכי, בבקשה". נסענו קבוצה של בנות לאילת והחלטנו לצאת לרכיבה על סוסים בהרים. המדריך ישר מצא חן בעיני, "כמובן. את לא יכולה לראות גבר בלי שיבוא לך עליו". שוב את מתחילה לרדת עלי? "לא מאמי, בצחוק". את יודעת שאני שלך לנצח ולא אבגוד בך לעולם. די, לא בא לי. "בבקשה, תמשיכי. יצאתם לרכיבה", כן ואנחנו רוכבים והסוס שלי משתרך מאחור והמדריך מאט את התקדמות הסוס שלו עד שהוא מגיע אלי. אני אומרת לו שהתנועה של הרכיבה מגרה אותי ואם הוא יכול להפטר מהסוס. "אבל מה עם הקבוצה?" הקבוצה כבר מזמן התקדמה בייבי. זה רק הוא ואני", מאמי, ממתי את רוכבת על סוסים? זהו, בדיוק, אני אומרת לו שאני פוחדת לרכב על סוסים ושואלת אם אני יכולה להצטרף לרכיבה על הסוס שלו. הוא מתקרב, מחבק אותי במותניים, מניף אותי באוויר ומושיב אותי על האוכף לפניו, בין רגליו. "מאמי, זה מתחיל לגרות". הוא צועק ‘דייה’ לסוסה שלי, שמתרחקת בשעטה. עכשיו זה רק שנינו. לבד במדבר. רוח מדברית של אחר הצהריים, אני מרגישה את איבר המין שלו מתקשה וזה מגרה אותי. שולחת יד אליו, מתרוממת מעט ומכוונת אותו לתוכי, כשהתנועה של הרכיבה מכניסה אותו יותר ויותר עמוק. "איך? אבל זה לא הגיוני". הייתי עם חצאית. באמת? לא, בייבי, אני ממציאה. ביקשת סיפור. אבל ביקשתי סיפור אמיתי. אבל בייבי, נגמרו לי כבר הסיפורים, מה את חושבת שאני. די, בייבי, בואי אלי.

• תוכן לא ראוי
• הוסף תגובה
•  שתפו בפייסבוק

תגובות בפייסבוק

תגובות