להטיל על אהבתי את מסיכת הדיסקרטיות (האדישות) – זהו ערך הירואי לעילא: "אין זה מכבודן של נשמות גדולות להשרות סביבן את תחושת מצוקתן" (קלוטילד דה וו). עם זאת, אין הדעת סובלת להסתיר לגמרי את האהבה: לא מפני שהסובייקט האנושי חלש מדי, אלא משום שהאהבה, מעצם היותה, נועדה להיראות.
צריך שהנסתר ייראה: דעי שאני מסתירה ממך משהו, זהו הפרדוקס הפעיל שעלי להתירו: צריך, בעת ובעונה אחת, שהדבר יהיה ידוע ולא ידוע: שידעו כי אינני רוצה להראותו: זהו השדר שאני משדרת לאחר. אני צועדת קדימה ומצביעה על מסיכתי: אני שמה מסיכה על אהבתי, ובאצבע מצטנעת (ומפותלת) אני מצביעה על אותה המסיכה.