Saloona

• >> דנה גילרמן, 14/12/2011
• הוסף תגובה
• 0

אני רוצה לטעון שיש בהדרת הנשים משלטי החוצות משהו חיובי. זו הזדמנות חד פעמית, היסטורית אפילו, לשנות את המבט על נשים. זוהי הזדמנות לבדוק האם היעלמותן של נשים משלטי פרסום שניצלו אותן עד עתה, הפכו אותן לאובייקט, השתמשו בהן כגוף ותו לא, ישנה במשהו את מעמדן החברתי ואת האופן שבו הן נתפסות בחברה. כאן ראוי להבהיר שמבחינתי אין דין ייצוגן של נשים באותו מרחב צרכני, נצלני ומעוות של עולם הפרסום, כדין הדרת נשים משירה בצה"ל או איסור של סגן שר הבריאות על נשים להעלות על במה לקבל פרס שיזם משרדו. אלו דברים פסולים ומזעזעים שצריך למגר לחלוטין.

אני רוצה לטעון שהוצאתן של נשים מהפרסומות היא אופציה לשינוי רדיקלי שלא נבדקה עד כה. יותר מכך, אם לנשים הייתה אג’נדה, אידאולוגיה וכוח, הן היו צריכות להוציא את עצמן מהמקום הזה כבר מזמן. הן היו מסרבות למכור תפוזים בשדיהן, שלגונים במציצותיהן ומכוניות בגופן העירום. הן היו מסרבות שישתמשו בהן באופן כה זול ובוטה, שהופך אותן לאובייקט מציצני וחרמני ותו לא ומחנך את בניהן ובנותיהן למבט מעוות על איך נשים צריכות להתנהג ולהיראות.

דמיינו לעצמכן מה היה קורה אם נשים לא היו מופיעות בפרסומות. הרי זעקת הנשים בהקשר זה נשמעת מזה כמה עשורים: האופן שבו נשים מוצגות בפרסומות מתיר את גופן לכל אחד ומחדד את הדומות בין אותם פריימים המוצגים בחוצות לבין אלו שנצפים בחדרי חדרים עם יד אחת בתחתונים. הפרסומות עשו מגופה של האישה הפקר, ועד היום המחאות לא שינו דבר, אולי רק העלו את אחוזי הצפייה והעמידו את מחאת הנשים באור מעט מגוחך

אם עד עכשיו לא הצלחנו במאבק לשנות את האופן שבו מצולמות נשים ואולי אף להיפך – הפרסומות נעשו יותר ויותר מבזות, פחות ופחות בעלות הקשר, אולי זהו הפתרון האולטימטיבי – להוציא אותן מהזירה.

המחשבה הזו מעסיקה אותי בשנתיים האחרונות בעקבות סרט שהתחלתי לעבוד עליו, ומטרתו הייתה לבדוק האם יש אפשרות לשנות את ייצוג האישה בסרטי הפורנו, הז’אנר הפופולרי ביותר בעולם שמחנך את הצופה שכך נשים ‘נחדרות’, ‘נהנות’ ו’גומרות’.

לא מעט נסיונות ליצור פורנוגרפיה אחרת נעשו במהלך השנים בין אם על ידי בימאיות פמיניסטיות, לסביות, או כאלה שצמחו בתעשייה כשחקניות והקימו חברות הפקה משל עצמן. קשה לומר שמישהי מהן באמת הצליחה לשבור את המבט השכיח, לשחרר את האישה מאותו מקום כפוי וצפוי. הרעיון שלי היה לשנות את המבט באופן רדיקלי, לחייב את הצופה לחשוב מחדש על הדבר כולו, על מה הוא רואה, והפתרון היה בדומה למה שקורה היום: פשוט למחוק את הנשים מהפריים. להשאיר את הגבר לבד בתנועה חסרת תכלית, מגוחכת, מבלי לשים לב שכלי הקיבול שהיה שם איננו עוד.

דוגמה קצרה מחומרי הגלם של הסרט: women`s liberation (שם זמני), דנה גילרמן

אך האם מחיקה והדרה הם אותו הדבר? כמובן שלא. ההדרה מעלימה את העובדה שמשהו היה שם לפני, המחיקה משאירה עקבות, מעלה תהיות, מי העלים את הדבר ולמה. בהקשר הזה אני נזכרת בסדרה "ארץ לבנה" של אריאן ליטמן כהן, שהוצגה לפני כעשר שנים במשכן לאמנות בעין חרוד. ליטמן כהן הציגה תצלומי אוויר של ישראל ובהם חלקים חסרים, שנצבעו בלבן, בהוראת הצנזורה הצבאית. פעולת המחיקה במקרה הזה עשתה בדיוק את הפעולה ההפוכה – היא חידדה את המקומות הרגישים, הסודיים והחסויים במדינה.

יחד עם זאת, מתוך היכרות עם עולם הפרסום, אני מניחה שמחיקות מעין אלה לא יתרחשו באופן נרחב. הרי פרסומת אמורה למכור ולא להיות ביקורתית, חס וחלילה בעלת אמירה חברתית. כך שלעת עתה אני מאמינה באופציית ההדרה מרצון, מתוך עמדה של כוח.

מתוך הסדרה "ארץ לבנה", אריאן ליטמן כהן

• תוכן לא ראוי
• הוסף תגובה
•  שתפו בפייסבוק

תגובות בפייסבוק

תגובות