אני רוצה לטעון שיש בהדרת הנשים משלטי החוצות משהו חיובי. זו הזדמנות חד פעמית, היסטורית אפילו, לשנות את המבט על נשים. זוהי הזדמנות לבדוק האם היעלמותן של נשים משלטי פרסום שניצלו אותן עד עתה, הפכו אותן לאובייקט, השתמשו בהן כגוף ותו לא, ישנה במשהו את מעמדן החברתי ואת האופן שבו הן נתפסות בחברה. כאן ראוי

אתר חדש שעלה השבוע מאפשר לרכוש עבודות של טובי האמנים העכשוויים במחירים שנעים בין 5-500 יורו. רשימת האמנים כוללת, בין היתר, את דמיאן הירסט, טרייסי אמין, ביל ויולה, מיכאל קרייג, מאט קולישו, טים נובל וסו וובסטר. כיצד הם מוצעים במחירים כל כך נמוכים? התשובה היא בחדשנות של האתר – מוצעות בו עבודות דיגיטליות שנוצרו במיוחד

יש רגעים שבהם אשתי חוששת לחשבון הבנק שלי. אחד שכזה היה לפני יומיים, כשקיבלתי מהסדנה לתחריט בכברי מייל המודיע על "חגיגת מחירים". אז  נכון שבדרך כלל כותרות שכאלה, שמזכירות את הפרסומות של המשביר לצרכן, קצת מרתיעות. מה לאמנות ולעולם הצריכה? (ברור שאמנות כבר מזמן הפכה למוצר צריכה). אך מי שביקר לאחרונה בסדנת התחריט שבצפון הרחוק

יצירת האמנות, "אנרגיות טובות", שיצאה בפורמט של ספר מחזה ועליה אני עומדת להמליץ, עולה רק 20 שקל. אולי כך היא תופץ להמונים בתקווה שהם יקראו את המחזה האבסורדי הזה ויבינו באיזו מדינה מגוחכת אנחנו חיים. יצירת האמנות הזו היא בעצם עבודה מושגית – ז"א תלוית רעיון. הרעיון הוא מה שהופך אותה ליצירה מבריקה, חכמה, מעוררת

מכירה פומבית יוצאת דופן תתקיים ב-17.3 בגלריה שי אריה (שלמה המלך 61, תל אביב). האמנית אריאלה פלוטקין מתכוונת להציע למכירה, על גופה, פריטי לבוש ותכשיטים שעוצבו במיוחד למידותיה על ידי מעצבים מקומיים. לאירוע האקסקלוסיבי הוזמנו אספנים ואנשי אמנות והתקדמות המיצג תלויה בהצלחת המכירה. פלוטקין תעמוד על במה והכרוז יכריז בכל פעם על מכירתו של פריט

בעשרת החודשים האחרונים ירדתי עשרה קילו. "שישית ממשקל גופך", מציינת בעליצות האהובה שלי. הסיבה לא היתה אסתטית אלא בריאותית: התגלה אצלי סוכר מעט גבוה, "טרום סכרתית", מגדירים זאת היום, וכל מה שקשור אצלי לבריאות מכניס אותי לחרדה. הורדתי פחמימות, הפסקתי עם מתוק, נכנסתי למשטר, "והפכת לאדם אחר", לפי בת זוגי. "אדם אחר? סליחה? אישה ולסבית,

בעשרת החודשים האחרונים ירדתי עשרה קילו. "שישית ממשקל גופך", מציינת בעליצות האהובה שלי. הסיבה לא היתה אסתטית אלא בריאותית: התגלה אצלי סוכר מעט גבוה, "טרום סכרתית", מגדירים זאת היום, וכל מה שקשור אצלי לבריאות מכניס אותי לחרדה. הורדתי פחמימות, הפסקתי עם מתוק, נכנסתי למשטר, "והפכת לאדם אחר", לפי בת זוגי. "אדם אחר? סליחה? אישה ולסבית,

בייבי שלי, במסגרת שיטוטי בשווקים המקומיים הדלים בחיפוש אחר מציאות – למשל יצירות אמנות שמישהו לא זיהה את חשיבותן – ואחר תצלומים אירוטיים תלת מימדיים בשחור לבן (שיתאימו למכשיר המיוחד שרכשתי לפני כמה שנים בלונדון), נתקלתי בעזבון של משוררת חובבת, שבדיוק התפנה מאחת הדירות בתל אביב. האמת, את השירים לא ממש אהבתי. אבל לא תאמיני!

"אהובתי היפה, כמה את קלה, אני מאוהבת בעצמי איתך. מבריקה לעצמי, כל כך איתך. אהובתי היפה, כמה את עליזה, אני רק רציתי לעשות מסיבה. בלילות לבנים, כתבתי איתך, סיפורים ואגדות כיד הדמיון. מראה ממורקת את מראה לי אותי. את מעכסת ומורחת לי לק. ואני רציתי שוב לשים הינומה. הכי שקוף, הכי חזק, הכי הטוב בעולם.

תלכו לגלריה ברוורמן (השרון 12ב’, תל אביב). מוצגת שם עכשיו תערוכה של אחד האמנים הטובים ביותר בשדה האמנות הישראלי. זו דעתי. בתערוכה מקבץ של עבודות ישנות וחדשות וקשה לדעת מי ומתי מכיוון שאין שנים ואין שמות וברור שזו בחירה של מישורי להשאיר את הכל לוטה בסוג של ערפל, ולהראות שהעבודות הישנות, כמו החדשות, הן ללא

"חצי שעה אני כאן/ גם את חצי שעה כאן/ זה רק כמעט אותו כאן" (מתוך "גרגרים", מאיה בז’רנו)

מתוקה שלי, למרות שאינך פה נמשיך את הטקס של ימי שלישי, ימי הלימוד שלי באוניברסיטה, שבהם אני חוזרת מלאה בחומר חדש, מסעיר, ומשתפת אותך בארוחת הערב. הפעם זהו סיכום קצר ממשנתה של ג’סיקה בנג’מין, פסיכואנאליטיקאית ופמיניסטית, שראוי לאמץ אותו כפרטקיטה זוגית. בנג’מין מדברת על החשיבות של מושג ה’הדדיות’ במערכת יחסים טובה. זוהי נקודת האמצע –

"בייבי, תספרי לי סיפור". את יודעת שאני לא טובה בסיפורים. "בכל זאת, אני תמיד מספרת לך". טוב. זה היה בקיץ. נסעתי עם הילדים לטיול לצפון. "בייבי, זה פרט מיותר, את עושה לי turn off". טוב, מהתחלה. זה היה בקיץ ממש זמן קצר אחרי שהכרנו. נסענו בעיר מלאת שלטי הזימה של מלון לוטוס, את יודעת, השלטים

כך גומרות האוהבות את כל המכתבים שלאהבותיהן הן כותבות. אלף נשיקות לך, אהובתי. כך מתחילה אני את מכתבי אליך, אהובתי. ומה מאד מתאווה אני לנשקך: אלף נשיקות, אהובתי. ראשית כל הייתי שמה נשיקה גדולה על מצחך הלבן, כמו קשר באמצע המצח. ואחרי כן הייתי לוחשת לך בשני פרחי צדף ורוד, אוזניך, שני סודות קצרים ומתוקים

להטיל על אהבתי את מסיכת הדיסקרטיות (האדישות) – זהו ערך הירואי לעילא: "אין זה מכבודן של נשמות גדולות להשרות סביבן את תחושת מצוקתן" (קלוטילד דה וו). עם זאת, אין הדעת סובלת להסתיר לגמרי את האהבה: לא מפני שהסובייקט האנושי חלש מדי, אלא משום שהאהבה, מעצם היותה, נועדה להיראות. צריך שהנסתר ייראה: דעי שאני מסתירה ממך

התערוכה השנתית "לחם ושושנים" של עמותת מע"ן מתקרבת. זה הזמן לקנות יצירות של אמנים מצוינים, במחירים סבירים, ובאותה עת גם לתרום למען השמה של נשים ערביות במעגל העבודה. הרבה מאוד מכירות צדקה מתקיימות בשנה והאמנים כמעט תמיד נתרמים לתת עבודות. לא תמיד הם אוהבים את זה, בעיקר לא כשהם מרגישים מנוצלים. לכן בדרך כלל במכירות

בטייט מודרן בלונדון מוצגת בימים אלו התערוכה "גוגן: יוצר המיתוסים". כצפוי, מדובר בתערוכה שוברת קופות עם תורים מתמשכים וסיורים מאורגנים שנמכרו כבר מראש. מבחינת מספר העבודות, מדובר בתערוכה מרשימה. מעל 100 עבודות מוצגות בה, בהן המובחרות ביותר. כל אלו שזכינו לגדול עליהן וללמוד אותן. הנופים, הטבע הדומם, ציורי גן העדן, והנשים מטהאיטי, בעיקר הנשים. קשה

בנו כלב, אחד האספנים החביבים עלי, אמר שהשלב הראשון בקנית יצירת אמנות הוא ההתאהבות. אני מסכימה איתו, אבל זה לא מספיק. צריך גם יצריות. כדי להתאהב ביצירת אמנות, כדי לרצות אותה כאן ועכשיו, צריך לחשוק בה. בשבועות האחרונים מצאתי שאבדה לי התשוקה. וזה לא שאין דברים יפים בעיר: למשל, בגלריה זומר (רוטשילד 13) מוצגת עתה

שתיים בלילה. אני מתיישבת לכתוב את המדור שזמן רב לא נגעתי בו, ופתאום רעש של זמזום. אני מפנה את המבט בבהלה. החתולה כבר הספיקה לעוט עליו, רצה למרפסת וסוגרת את הדלת. מציצה מבעד לדלת הזכוכית, ורואה את החתולה הרחק במסדרון, מסתכלת עליי. אמנם אני בלי המשקפיים אבל ברור לי שמשהו מבצבץ לה מהפה. הג’וק. היתה

עוד לא הספקתי להגיד מרלן דומה (ראו פוסט קודם) וכבר בת זוגי ואני נפרדנו. אם נוסיף לכך את העובדה שממש עכשיו נפתחה בבית בנמל התערוכה "געגוע" שאצרתי בנושא פרידה, הרי אפשר לומר שזהו עיתוי ממש לא מוצלח. פרידות אף פעם לא באות בעיתוי מוצלח, ובכל זאת אנסה להמליץ על עבודות מנחמות לתקופה שכזו. הכרתי פעם

בואו נפנטז לרגע שאני נוסעת עם בת זוגי העשירה (הפנטזיה הזו גם היתה משמחת אותה) ליריד האמנות ‘Art Bassel’, אחד מירידי האמנות היוקרתיים בעולם, שמתקיים ממחר 16.6 ועד שבת. בואו נמשיך לפנטז לרגע שהיא אומרת לי: ‘מותק, בקרוב את בת 40 (באוקטובר). בחרי מה שאת רוצה". האם יש אקט גדול יותר לאהבה ומחוייבות מאשר לקנות

זהו מדור על פרידה. האישה, שיושבת על המיטה, לכודה בחדר קטן (אולי תא בבית סוהר קונקרטי, אולי תא נפשי), מגלמת באופן השלם ביותר את המונח ‘פרידה’. נדמה שהדמות הזו, בציור של רקפת וינר עומר, חווה ברגע זה את אימת הפרידה, את התמהון על מה שאירע, ונמצאת רגע לפני הקשה ביותר: תחילת הגעגוע. זוהי אחת מהעבודות

כזכור, אחד האירועים שיצרו סקרנות רבה בצד יריד האמנות "צבע טרי", היה המהלך שנקטה קבוצת אמנים שלא התקבלה לחממת האמנים העצמאיים על ידי ועדת השופטים של צבע טרי. אלו החליטו להציג במקביל ליריד, בחלל סמוך (מרכז עמיעד 12,שוק הפשפשים), את העבודות שנדחו על ידי הועדה. ההיתלות באילנות גבוהים כגון "סלון הדחויים" שהתקיים לראשונה בפריז ובו

אם המעות מצויות בכיסכן, יריד "צבע טרי" יכול להפוך עבורכן מתערוכה מתישה למסע קניות מלהיב. המלצות לאספניות

היום נפתחו במקביל יריד "צבע טרי 3″ (של המקובלים) וסלון הדחויים (של האמנים שלא התקבלו ל"צבע טרי"). ראש בראש

לאספניות בלבד: שווה להיכנס לרשימת ההמתנה ליצירותיה של טל מצליח. המחיר: 15-20 אלף דולר ליצירה

לאספניות בלבד: תמורת 10 אלפים שקלים יוכלו תצלומי השלטים האלה להתנוסס בכניסה לביתכם

לאספניות בלבד: תמורת 50-60 אלף דולר, אי.טי יכול פשוט יד גם בלובי האחוזה שלך