הבלוג של dalitush

dalitush

עדכונים:

פוסטים: 59

החל מפברואר 2014

בכניסה לכיכר השילוחים (האומשלגפלאץ), בוורשה בירת פולין, רשום “לעולם לא עוד” בכל שפה אפשרית. הגיוני. תיירים מכל העולם, יהודים ולא יהודים, מגיעים לפולין להתוודע אל מאורעות השואה. לכן חשוב שהמשפט המשמעותי “לעולם לא עוד” יהיה חקוק בשפתם שלהם. שיבינו, שיפנימו, שיזכרו איך בדיוק לפני 69 שנים הסתיימה המלחמה הנוראית שהותירה את אירופה פצועה ומדממת. אך האם באמת אנו זוכרים? האם באמת הזוועה הנוראית, הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה הוקמו בתי חרושת למוות, נחקקה באבן בדיוק כמו המשפט? התשובה הכנה והכואבת היא ממש לא!

בכל שנה אני כותבת פוסט ביום השואה והגבורה. באוקטובר 2000, בעודי בכיתה י”א, יצאתי למסע שממנו חזרתי שבליבי החלטה אחת חשובה: לזכור, להזכיר ולעולם לא לשכוח. בכל שנה אני כותבת פוסט ביום השואה והגבורה. כותבת על זיכרונותיי מן המסע ההוא, מבכה את חוסר הידיעה בדבר גורל משפחתם של סבתי וסבי, על זיכרון, על הנצחה. עם זאת, השנה אני מרגישה שהשואה אינה שייכת לי והיא אינה נחלת היהודים בלבד. במדינות מסוימות באפריקה עדיין מתרחש רצח עם כאילו צח עם הוא שגרה. אנשים  במדינות אפריקה מתים מירי, מאונס עד לבלי סוף, ממחלות ומרעב. גם אם הדבר אינו נכלל בהגרתו כ”שואה”, כפי שהתרחשה באירופה ובחלקים מצפון אפריקה, עדיין זהו רצח עם, רצח אנשים חפים מפשע.

במרחק דקות ספורות מגבולה הצפוני של ישראל מתרחש רצח עם כבר שלוש שנים לערך; פשוט כי אדם אם שיגעון גדלות וטירוף, שאינו מכיר בערך החיים, חושב שהוא יכול לטבוח בבני עמו שרוצים לחוות חיי חופש ורווחה. ילדים סורים, נשים סוריות ואפילו גברים סוריים שרוצים לחיות, נפגעים מנשק כימי. אני שואלת שאלה כנה ואמיתית: האם באמת יש הבדל בין גז הסארין לבין הציקלון בי? אז זהו שלא! ואם לא די בכך, מדינת שראל, החופשית והדמוקרטית, אשר הוקמה בין היתר על דמם של ששת המילונים, מבצעת כבר שנים וידוא הריגה לאנשים שאיבדו צלם אנוש פעם אחת בחייהם. כבר עשורים רבים ניצולי השואה מחכים לכספם – כסף שאמור לפצות ולו במעט על חורבן ביתם לפני שבעים שנה. והכסף? מבושש מלהגיע. היכן הוא נמצא אתם שואלים? בקופותיהם של עמותות קיקיוניות? בקופת הממשלה. העיקר שלניצולי השואה אין תרופות, אין אוכל, אין בתים ראויים. אולי כל מה שהיה צריך הוא שר אוצר דור שני לניצול שואה שגם הוא מניע את גלגלי השיניים של קופתו מאוחר מידי ולא מספיק.

איפה טעינו? כנראה שלנו בני האדם, למרות הכול, יש זיכרון קצר. כבר כמעט 14 שנה שאני בוחרת לשאת את הלפיד ולא רק ביום השואה והגבורה. אני עושה זאת מתוך מחויבות עמוקה לניצולי השואה ששרדו תופת איומה, לששת המיליונים שנחנקו ונקברו חיים. אני עושה זאת בתקווה להנחיל בבוא העת לילדי עיקרון אחד בסיסי: שהחיים חזקים מכל ויש בכוחם לנצח. שאהבה חשובה בדיוק כמו מים. שרוע, רשעות, נבזות, נקמנות, איבה, זדון, טירוף הגובל באי שפיות, השפלה ודמוניזציה אינם חלק מאוצר המילים שלי, ובוודאי גם לא יהיה חלק מאוצר המילים שלהם. יום השואה והגבורה הוא יום קדוש עבורי; כמו נר שמזכיר לי שכנראה עולם כמנהגו נוהג. כך אני יודעת שעבורי “לעולם לא עוד”.

עוד מהבלוג של dalitush

תצוגה מקדימה

הקסם של דיסני מגיע לקריות: אלאדין ויסמין בקרית ים

כל שנה נשאלת אותה שאלה: לאיזה מחזמר ניקח את הילדים בחנוכה הקרוב? "היי סקול פסטיגל"? "הקוסם"? או אולי "פיטר פן"? אין ספק; מדובר בהפקות מושקעות ומוקפדות וכבודן במקומן מונח. אך אי שם בקרית ים ישנה אלטרנטיבה מקסימה, איכותית...

תגובות

פורסם לפני 4 years

"המשקפיים של סבתא": ספר ילדים שהוא שיעור בעזרה, יזמה ונחישות.

הורים יקרים, דודים ודודות, גננים וגננות, אנשי מקצוע לגיל הרך, ואנשים שילדים הם עולם יקר לליבם. הפוסט להלן מיועד עבורכם. קבלו המלצה אישית ממני לספר ילדים מיוחד מאוד, שחי ונושם את רוח התקופה שבה אנו חיים. אזהרה קטנה. אני...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

השנה אני בוחרת בי

אני מטיילת לי בשכונת הילדות שלי בכרמיאל והכול שקט ורגוע. פתאום רצה אליי ילדה בלונדינית ממש קטנטנה עם חיוך שובה לב, ורק לאחר שנייה אני מבינה שזו אני בת החמש. היא מגיעה אליי ומחבקת אותי מאושרת עד הגג. אני מביטה בה באהבה,...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה