הבלוג של דפנה אולמן בארי

מיומנה של אמא מתבגרת – השראה-יצירה-לייף סטייל

בשנים האחרונות, תמיד כששאלו אותי שאלה שאמורה לאפיין אותי, הדבר הראשון שעלה לי - שאני אמא, קודם כל אמא, לפני אישה, לפני רעייה, לפני דפנה המצחיקה, דפנה המוכשרת, א מ א. גם עכשיו אני אמא, ברוך השם, רק שעכשיו אני אמא מתבגרת, אמא לשתי... +עוד

בשנים האחרונות, תמיד כששאלו אותי שאלה שאמורה לאפיין אותי, הדבר הראשון שעלה לי - שאני אמא, קודם כל אמא, לפני אישה, לפני רעייה, לפני דפנה המצחיקה, דפנה המוכשרת, א מ א. גם עכשיו אני אמא, ברוך השם, רק שעכשיו אני אמא מתבגרת, אמא לשתי בנות גדולות כבר, לא יאומן, איך הזמן עובר מהר.. אמא לגברת בת 20, חיילת משוחררת, ולנערה בת 15, שהיא היא המתבגרת של הבית, ואני עכשיו הועלתי בדרגה, גם אני מתבגרת, אמא מתבגרת… לי ולבעלי יש יותר זמן איכות ביחד, לי יש יותר זמן ופנאי לעצמי, לעשות רק מה שאני באמת אוהבת, לכתוב, לצלם, ליצור, לטייל, לעשות חיים וללמוד דברים חדשים. בהתחלה לא ידעתי מה לעשות עם הזמן הזה, מהר מאוד למדתי… ומצאתי שאני גם ממש נהנית, והחיים שלי מלאים מכל הטוב שבעולם, אשמח לשתף אתכם…

עדכונים:

פוסטים: 22

החל מיוני 2011

לפני כשלושה שבועות רצתי בפעם הראשונה במרתון תל אביב, רצתי בעצם בפעם הראשונה בתחרות ריצה בכלל, רצתי בעצם בפעם הראשונה 5 ק”מ ברצף… אז מה אם זה רק 5 ק”מ, צריך להתחיל מאיפשהו… אמנם עברו כמעט שלושה שבועות, וכבר היה בינתיים מרתון ירושלים מאז, אך לקח לי שש שנים להתחיל להתאמן ולרוץ, אז בינינו, מה זה עוד שלושה שבועות??!!

20/03/2015

לפני כשלושה שבועות רצתי בפעם הראשונה במרתון תל אביב, רצתי בעצם בפעם הראשונה בתחרות ריצה בכלל, רצתי בעצם בפעם הראשונה 5 ק”מ ברצף… אז מה אם זה רק 5 ק”מ, צריך להתחיל מאיפשהו… אמנם עברו כמעט שלושה שבועות, וכבר היה בינתיים מרתון ירושלים מאז, אך לקח לי שש שנים להתחיל להתאמן ולרוץ, אז בינינו, מה זה עוד שלושה שבועות??!!

אז ככה, הכל התחיל לפני כשלושה חודשים בערך, כאשר החלה ההרשמה למרתון תל אביב, וקבוצת הוואטסאפ של הנבחרת (של קוד המנצח…) החלה גועשת ורועשת… נרשמתי למרתון… גם אני נרשמתי למרתון, אני לחצי מרתון.. ואני ל-10 ק”מ… ואני ל-5 ק”מ.. ואנחנו נרשמנו כל המשפחה… ואז החלו התשובות של כולם, איזה אלוף (גביע..), איזה משפחה של אלופים (גביע.. סמיילי…), איזה תותחית (נשיקה.. סמיילי…), איזה מלך (מישהו רץ.. כתר..) טוב הבנתם את המסר… ואין, אין כמו כוחה של קבוצה!! ישר חשבתי עצמי, אני רצה גם!! אני יכולה גם! ברור שאני יכולה גם, אז מה אם לא רצתי עד היום בכלל, יש מספיק זמן להתאמן!!

מה עוד, שבערך חצי שנה קודם לכן, הגעתי למרוץ הלילה של תל אביב לעודד את כל החברים שלי, אז, בכלל לא עבר לי בראש שאבוא בתור משתתפת… ועם כל האווירה והאדרנלין, כבר הכרזתי, שבפעם הבאה, אני רצה גם!! אז הקטע החברתי עבד, נכנסתי לאתר ונרשמתי למרוץ!! התמלאתי גאווה ושלחתי לכל הקרובים שלי תמונה היסטורית בנייד של אישור ההרשמה למרוץ! מכאן נשאר רק להתחיל… לרוץ.

שכנעתי חברה שגרה יחסית באזור שלי להירשם גם ולהתאמן ביחד, כל שאר החברים התאמנו ביחד במרכז, הקטע של המוטיבציה עבד שם חזק.. אנחנו התחזקנו מלראות את התמונות שלהם מרחוק… אז נשאר רק לעשות תוכנית אימונים, ולהפוך את ההליכה בכיף בים לריצה קלה, ולאימונים למרוץ! התחלנו לאט לאט, לפי תוכנית אימונים מפורטת שנתנה לנו בחורה טריאטלתית, ועברנו לריצה, עשינו לנו אווירה נעימה באימונים ורצנו בים, רצנו במושב, בנופים מדהימים, ובימים קרים מאוד וגשומים התאמנו בחדר כושר.

טוב, עברו שבועיים, ואני אומרת לעצמי, מה קורה, זה רק הליכה ריצה, הליכה ריצה, אינטרוולים… מתי נרוץ את כל המרחק?? וכולם אמרו לי, הכל בסדר.. תמשיכי לפי תוכנית האימונים! אחרי שלושה שבועות, קיבלנו תוכנית המשך לשלושה שבועות הבאים, ואמרתי או.. הנה מתחילים לרוץ ברצינות… וגם כאן להפתעתי שוב… הליכה, ריצה, הליכה, ריצה… ועוד רשום ריצה ללא מאמץ, מה זה? מתי מתחילים לרוץ??

התחלתי לשאול את כל החברים שלי שכבר עשו את זה קודם, הרגשתי כזאת טירונית, לא הבנתי כלום… כתבתי לחברים שלי בפייסבוק, שהם רצים, שלחתי למאמנים… והבנתי שככה זה, ובעצם מגיעים לתחרות, כאשר בפועל עדיין לא רצת את כל המרחק! אז נרגעתי, והמשכתי פשוט להתאמן, וכל פעם להגדיל את טווח הריצה. היום כשאני כבר אחרי, וכותבת את השורות האלה… אני מבינה שזה רק 5 ק”מ… מה יגידו אלה שעשו מרתון בפעם הראשונה שלהם… גם הם הגיעו לתחרות בלי לרוץ את כל המרחק הזה ברצף קודם!!! כמובן שה-5 ק”מ האלה אז, היו כל כך מפחידים ומשמעותיים בעיניי באותם ימים…

פברואר התקרב ואיתו ההתרגשות לקראת המרוץ… כשבוע לפי המרוץ הגעתי לקחת את ערכת הריצה מהאוהל שהקימו בתל אביב, אוהל ענק עם מלא דוכנים של חברות ספורט שונות עם מוצרים למיניהן, כבר שם התחילה האווירה… אני כמובן התרגשתי מההפקה, כי זאת הפעם הראשונה שלי… ראיתי שחוץ ממני זה לא מרגש אף אחד.. טוב אולי עוד כמה אנשים שם גם… כולם מגיעים חדורי מטרה, כולם נראים לך שם אצנים מבטן ולידה, כאלה שרצים בלי להזיע בכלל… עברתי ליד הדוכנים, והגעתי לתור של קבלת הערכה, עם שלטים למעלה של 5 ק”מ, 10 ק”מ, מרוץ הזוגות, חצי מרתון ומרתון… הלכתי בהססנות של מתחילים ל-5 ק”מ, וראיתי את כל האיירונמנים האלה שעומדים בתור של האלופים… וישר חשבתי לעצמי.. איך נרשמתי ל-5 ק”מ, הייתי צריכה לפחות ל-10 ק”מ… פאדיחות קצת… (לא משנה, שכאשר נרשמתי, עוד אמרתי לעצמי שמקסימום אם לא אצליח לרוץ את כל המרחק, אעשה בהליכה חלק…) ואז, כאילו קראו את מחשבותיי… מישהי שם סימנה לי לעבור לתור של ה-10 ק”מ, ואמרה שהכל אותו דבר… התגאיתי בעצמי, וישר הסתכלתי לצדדים שכולם ייראו שאני ב-10 ק”מ… (היום, זה כל כך מצחיק אותי… הכל יחסי!!), קיבלתי את ערכת הריצה הראשונה בחיי, כולי בהתרגשות, ונתנו לי פתק לקחת את חולצת המרוץ. בניתורים קלים הגעתי לעמדת חלוקת החולצות, נתתי את הפתק עם המידה L, נתנו לי חולצה וראיתי שהיא ממש גדולה, אז שאלתי אם אפשר M, ואמרו לי שמה שהזמנתי ברישום זה מה שניתן לקבל, אין אפשרות לשנות עכשיו… לקחתי את הערכה, ישבתי שם בצד והסתכלתי בכל מה שיש שם בשקית, צילמתי כמובן, שיהיה לבלוג… עוד כמה סידורים בתל אביב, ונסעתי לי הביתה שמחה ומאושרת. רק כשהגעתי חזרה לחיפה גיליתי שנתנו לי חולצה מידה XL, עם כל השאלות שלי בדוכן… הייתי צריכה להסתכל על המידה גם מן הסתם!!!
יום אחר כך, כבר נסעתי לקנות לי בגדי ספורט חדשים במיוחד למרוץ… חייבים לדפוק הופעה מושלמת… גם להתאים צבעים לחולצה של המרוץ וגם להסוות את הגודל הענקי שקיבלתי בטעות!!
זהו, אני מוכנה… בערך…

IMG_3548
IMG_3553
IMG_3551
IMG_3554

כמה ימים לפני המרוץ, הבנתי שכל החברות שלי שנרשמו למקצה של ה-5 ק”מ ביטלו את השתתפותן, כל אחת וסיבותיה… ואני ישר נכנסתי ללחץ, איך ארוץ עכשיו לבד, דווקא במרוץ הראשון… והכל התחיל בקטע חברתי בכלל… אז התבאסתי ממש, והקולות הקטנים האלה התחילו להתגנב… אולי גם אני אוותר, אעשה בפעם הבאה כבר… אבל האדרנלין כבר זרם, כבר הייתי מוכנה ממש, והתרגשתי כמו ילדה קטנה, הייתי חייבת את זה לעצמי!

ביום לפני המרוץ, בעלי שקלט עליי את הלחץ, והבין מה אני עוברת, בלי שהייתי צריכה לדבר בכלל… החליט שהוא בא איתי ביחד (למרות שהוא ממש לא בקטע של לבוא לתחרות ריצה עם עשרות אלפי רצים ועוד המוני מעודדים בקהל…), אמנם היו על זה דיבורים לפני כן, אך הוא לא ממש אישר עד אז.
בלילה הבנתי שאני חייבת לישון לפחות 7 שעות לפני המרוץ, ולכן עליי ללכת לישון מוקדם, אך אין מצב… התקלחתי מוקדם, עשיתי את כל ההכנות של הבגדים, בקבוק, אוזניות וכל הציוד הנדרש, ואכן נכנסתי למיטה יותר מוקדם, אך לקחת לי לפחות שעתיים עד שנרדמתי כמובן!

הגיע הבוקר, קמנו מוקדם, התארגנו זריז ויצאנו לכיוון תל אביב… עשינו החלטה להגיע ברכבת, ועשינו בשכל!! נסענו עם עוד רצים רבים, וכשהגענו לתחנת הרכבת בתל אביב, המחזה היה מרהיב, עשרות רצים ורצות, כולם עם החולצות היפות של אדידס, כולם נרגשים, כולם יוצאים ומזדרזים להגיע לכיוון נקודת הזינוק. בגלל שההזנקה של מקצה ה-5 ק”מ יצא הכי מאוחר, כשאנחנו הגענו, המוני רצים כבר סיימו ועשו את דרכם בחזרה.
אז יצאנו מהתחנה והלכנו אחרי ההמונים, לפי השלטים הגדולים המורים לכיוון נקודת הזינוק… איך שהגענו פנימה, הכרוז הודיע שהקדימו עוד את שעת ההזנקה, ויוצאים בעוד 10 דקות!!! מזל שהחלטנו לבוא ברכבת מוקדמת, כדי להספיק בטוח בזמן, ולמצוא את המקום…

החוויה הראשונה שלי שם בתוך הפארק הייתה כשניסיתי להגיע לשירותים, ודרכתי בדשא שהיה כולו שלולית אחת גדולה, שעד עכשיו אני מאוד מקווה שזה היה רק מהמים שנזלו שם מכל הברזיות, ולא ממשהו אחר… כי כל הנעל והגרב נרטבו קליל… כמובן שגם הבילוי בשירותים הכימיים לא היה חוויה מתקנת, אז עצרתי את הנשימה ועשיתי את זה מהר… בכל זאת, חייבים לפני שרצים, ועוד מרב לחץ שתיתי כבר לפני הריצה חצי בקבוק מים!!

משם חזרתי למשה בבהלה, איך אני יודעת לאן ללכת, וליד מי לעמוד, ליד מי לרוץ… ואז משה מעדכן אותי שהוא כבר יודע היכן לחכות ליד שער הסיום, ושיהיה לי בהצלחה… ושנתראה כבר שם!! אז עמדתי שם כמו ילדה מפוחדת, לבד, ברקע ראיתי על הבמה 3 מדריכים עם מוזיקה מקפיצה, מכניסים את הרצים לעניינים… נראה לי אז, קצת פתטי לרקוד שם עם עצמי… תוך כדי שאני מרחמת על עצמי שאני לבד שם בכל ההמון, לפתע פגשתי חברה שלי מהנבחרת, שסיימה כבר את ריצת ה-10 ק”מ שלה, כשהיא ממהרת לצאת משם לאיזו מסיבת יום הולדת, החיבוק שלה היה ממש בזמן הנכון ובמקום הנכון, היא באה לי כמו המלאך השומר… וישר הרימה טלפון לחברת נבחרת אחרת שאמורה לרוץ גם היא 5 ק”מ, ותוך 20 שניות הייתי כבר עם חברה, על קו הזינוק להתחיל את המרוץ ביחד… אתם לא מבינים איזה אושר, חזר לי כל הצבע לפנים, וחזרתי לחייך, ורק אז כמובן חזרתי לעצמי והתחלתי מייד… לצלם!!!!

אותה חברה אמרה לי לפני שהתחלנו לרוץ, שהיא רצה רק קילומטר וחצי, הולכת קצת ושוב קילומטר וחצי וכד’… ואני, שהייתי כל כך מוטרדת מהעניין הזה של לרוץ במרוץ בפעם הראשונה את כל המרחק, אמרתי לה, מצוין, גם אני! וכך התחיל המרוץ.

embedded by Embedded Video

YouTube Direkt

וואו, וואו, וואו, כמה זה היה מרגש!! התחלנו לרוץ בריצה קלילה, חלק עוברים אותנו, חלק ביחד איתנו, ואני רצה בלי להרגיש בכלל שאני רצה, כמו נישאת על גבי האדרנלין המטורף שהיה שם באוויר, באיזשהו שלב האפליקציה, מדווחת לי שעברנו קילומטר אחד, ואני ככה מבסוטית, מסמנת לחברתי שעוד חצי קילומטר, עושים הפסקת הליכה למנוחה… היא מחייכת אליי וממשיכה לרוץ, ואני סומכת עליה ומחכה להוראות… הנופים והצבעים היו מדהימים, נהרות של רצים, נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, חלק בהלוך, חלק בחזור, בצדדים עומדים צלמים, מעודדים, וכאלה שמחלקים בקבוקי מים, ואני בהתלהבות, רואה את כל היופי הזה, ומצלמת (כמובן) תוך כדי תנועה… בשלב מסוים אני מבינה שלא עשינו הפסקת הליכה למנוחה, היא לא עצרה, אז אני גם… והמשכנו לרוץ, כל פעם אמרנו, אחרי הגשר… אחרי הסיבוב… ולבסוף רק בעלייה השנייה של הגשר בחזור עשינו הליכה מהירה של איזה שתי דקות… וכמו שתי גיבורות המשכנו לרוץ, פשוט אין דברים כאלה, אי אפשר שם לעצור.

IMG_3653
IMG_3661
IMG_3660
IMG_3663
IMG_4980

באיזשהו שלב התחילו לי כאבי גב ממש חזקים והרגשתי שאני לא יכולה יותר לרוץ, סימנתי לה, וחשבתי שהיא תעשה איתי איזה הפסקה להליכה קצרה, היא אמרה לי, שאם כואב לי, שעדיף שאלך קצת, והמשיכה לרוץ… האטתי קצת, מנסה ללכת בקצב הכי מהיר יחסית, לא עברה שנייה וראיתי את שער הסיום המיוחל מרחוק, ואמרתי לעצמי אין מצב, “מנצחים מסיימים תמיד את המרוץ…” העברתי בנייד לשיר מנצח בפלייליסט, ורצתי כמו איילה לעבר קו הסיום, עוד הספקתי תוך כדי ריצה לסמס למשה שאני עוד מעט מגיעה לקו הסיום… שיכין את המצלמה כמובן!!

הגענו ביחד לקו הסיום, מרוצות ומאושרות. רצנו בסופו של דבר את כל המרחק, פרט לפעמיים הליכות מהירות של איזה שתי דקות… וגם סיימנו בזמן טוב של 35 דקות וקצת… הייתה לנו קבלת פנים מדהימה, משה כמובן חיכה שם וצילם… החברים שלי מהנבחרת, שסיימו את המקצים האחרים כבר, חיכו שם ועודדו, איזה כיף לסיים ככה את המרוץ.
חיכינו לעוד חברים שטרם סיימו את המקצים האחרים, להריע לכולם, איזו חוויה כיפית!! הלכנו לקחת את המדליות כלאחר כבוד… והצטלמנו כמובן … שוב…!! בשלב הזה הגיעו, גם הבת הגדולה שלי והחבר שלה, במיוחד מירושלים כדי לעודד ולשמח אותי, הם ידעו כמה זה חשוב לי, אין על הילדים האלה, מדהימים!

IMG_3703
IMG_3709
IMG_3695
IMG_3677
IMG_3688

זהו, סיימתיי את המרוץ, עם אדרנלין שיכולתי להמשיך לרוץ עוד 5 ק”מ, בקלות… מסכמת את החוויה הזאת כמשהו חדש ומרענן, יעד שהצבתי לעצמי ועמדתי בו, וגם נהניתי בדרך! לדעתי שווה לכל אחד, כל אחד עם היעד שלו, כל אחד בקצב שלו, שווה את הרגשת העילוי אחר כך!!

ואני רק יכולה לגלות לכם, שאחרי המרוץ, הייתי בטוחה שאחזור רק להליכות, כי אין לי כבר מרוץ להתאמן אליו, ואין לי אחרי מי לרוץ… אך עכשיו הכל היסטוריה, כבר אי אפשר יותר רק ללכת, הגוף מתחיל לרוץ לבד…. אתם יכולים למצוא אותי רצה, לפחות פעמיים- שלוש בשבוע בים…

ומי יודע, אולי עוד ניפגש ביחד, באחד המרוצים… על הפודיום!!

עוד מהבלוג של דפנה אולמן בארי

תצוגה מקדימה

הנבחרת (או איך בחרתי לשדרג לעצמי את החיים)

לפני כחודש הסתיימה לה הנבחרת, מפגש הסיום היה מאוד מרגש, וגם קצת עצוב, תמיד עצוב קצת כשמשהו נגמר, במיוחד כשזה משהו טוב! אך זוהי בעצם רק ההתחלה, התחלה של החיים החדשים שלנו, כפי שאנחנו מכירים עכשיו... כבר אי אפשר לחזור לאחור!!...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

זו אותה האהבה (המופע הראשון שלי בפארק הירקון..)

אז אני ובעלי היינו, עם עוד כמה עשרות אלפים, במופע המחווה לאריק איינשטיין בפארק הירקון, וזו הייתה חוויה מרגשת של נוסטלגיה ישראלית במיטבה. כן, הייתי בכל כך הרבה הופעות בארץ, ורק עכשיו, הייתה הפעם הראשונה שלי במופע בפארק...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

אז מה היה לנו השנה (או סיכום מרגש קטן..)

רגע לפני שמתחילה לה שנה חדשה, הנה כמה מהרגעים הכי מיוחדים מהשנה הנוכחית. הכי מרגש: זאת הייתה שנה מיוחדת בה בתחילתה הבת הגדולה שלי השתחררה מהצבא, וכעת בסיומה, הבת הקטנה שלי קיבלה את הצו הראשון שלה... קשה לי להאמין שגם זה...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה