הבלוג של דפנה אולמן בארי

מיומנה של אמא מתבגרת – השראה-יצירה-לייף סטייל

בשנים האחרונות, תמיד כששאלו אותי שאלה שאמורה לאפיין אותי, הדבר הראשון שעלה לי - שאני אמא, קודם כל אמא, לפני אישה, לפני רעייה, לפני דפנה המצחיקה, דפנה המוכשרת, א מ א. גם עכשיו אני אמא, ברוך השם, רק שעכשיו אני אמא מתבגרת, אמא לשתי... +עוד

בשנים האחרונות, תמיד כששאלו אותי שאלה שאמורה לאפיין אותי, הדבר הראשון שעלה לי - שאני אמא, קודם כל אמא, לפני אישה, לפני רעייה, לפני דפנה המצחיקה, דפנה המוכשרת, א מ א. גם עכשיו אני אמא, ברוך השם, רק שעכשיו אני אמא מתבגרת, אמא לשתי בנות גדולות כבר, לא יאומן, איך הזמן עובר מהר.. אמא לגברת בת 20, חיילת משוחררת, ולנערה בת 15, שהיא היא המתבגרת של הבית, ואני עכשיו הועלתי בדרגה, גם אני מתבגרת, אמא מתבגרת… לי ולבעלי יש יותר זמן איכות ביחד, לי יש יותר זמן ופנאי לעצמי, לעשות רק מה שאני באמת אוהבת, לכתוב, לצלם, ליצור, לטייל, לעשות חיים וללמוד דברים חדשים. בהתחלה לא ידעתי מה לעשות עם הזמן הזה, מהר מאוד למדתי… ומצאתי שאני גם ממש נהנית, והחיים שלי מלאים מכל הטוב שבעולם, אשמח לשתף אתכם…

עדכונים:

פוסטים: 22

החל מיוני 2011

ואז זה הגיע, רעיון מבריק, איך לא חשבתי על זה קודם, כל התפיסה השתנתה בשנייה, אני לא יורדת לים (רק) כדי לעשות ספורט, אני לא יורדת לים כדי להתענות עכשיו שעה בשמש, יש לי מטרה ברורה, אני הולכת לעשות “פרויקט חופים” בכלל, הנה עכשיו זו ההזדמנות לעשות את מה שאני חולמת עליו בשנים האחרונות, להוציא את הכישרון האומנותי החבוי שבי ולהתחיל לכתוב, תמיד המילים עולות בראש, מילים, שורות, משפטים, אפילו כותרות, אך שם זה נעצר ואם אפשר לשלב גם את האהבה השנייה שלי, צילום, עוד יותר טוב.

13/07/2011

אז החלטתי לכתוב בלוג או הכל בגלל הים.

הכל התחיל לפני שנה, כאשר החלטתי לפצוח בדיאטה, בעצם באורח חיים בריא וסתם כדי שיהיה לי גם כיף ונוח יותר עם עצמי… כמובן שזה בא אחרי שאמרו לי מזל טוב בגיל 41, כי חשבו שאני בהריון. דמיינתי את עצמי כבר בעשרה קילו פחות, אותם עשרה קילו שהלכו והתווספו, בכל שנה מאז החתונה, ילדים, עבודה וכל השאר.

חלק בלתי נמנע בדיאטה, הוא ספורט כמובן, את זה היה לי כבר יותר קשה לדמיין, אני וספורט, בוא נגיד שזה לא היה חלק ממני מאז ומתמיד, אם לא מחשיבים כמובן גידול ילדים וריצה מתמדת אחריהם, ניקיונות וריקודים עם השואב אבק, המדרגות שיש לי בבית ומכונת הכביסה בקומה השלישית.
פה ושם במשך השנים, עשיתי מנוי לכל מיני מקומות, וחיפשתי ישר למי למכור אותו, הלכתי לפילאטיס, דווקא מאוד נהניתי להיות הכי צעירה שם, קצת מכון כושר, קניתי ישר את מיטב הבגדים, כולל הכפפות אך שם זה נשאר, יצאתי להליכות מדי פעם בשכונה עם חברות, אחרי כמה פעמים רק חיכיתי לתירוץ שאין לי עם מי ללכת, כדי לא לצאת.

עכשיו החלטתי, זה יהיה שונה הפעם, אין תירוצים, אין התחמקויות, חייבים כחלק מהתוכנית לעשות ספורט. אז כמובן שבהתחלה אותם תירוצים ידועים ומוכרים החלו לצוץ, מוקדם מידי, קר מידי, חם מידי, לבד זה לא כיף, יש יותר מדי עליות במסלול הזה, אין לי אוטו לרדת לים היום, (והטראומה מהילדות מאולם ההתעמלות של אורט מוצקין אחרי ריצה של 600 שאני רואה שחור ואין לי אוויר לנשום), אך עם הקילוגרמים שהחלו לרדת, גם המוטיבציה החלה לעלות, חייבים לעמוד בקצב, חייבים למצוא את המשהו הזה שיוציא אותי כל פעם בשמחה מהמיטה שעה יותר מוקדם כדי להספיק לרדת לים ולעשות את זה כמו שצריך.

ואז זה הגיע, רעיון מבריק, איך לא חשבתי על זה קודם, כל התפיסה השתנתה בשנייה, אני לא יורדת לים (רק) כדי לעשות ספורט, אני לא יורדת לים כדי להתענות עכשיו שעה בשמש, יש לי מטרה ברורה, אני הולכת לעשות “פרויקט חופים” בכלל, הנה עכשיו זו ההזדמנות לעשות את מה שאני חולמת עליו בשנים האחרונות, להוציא את הכישרון האומנותי החבוי שבי ולהתחיל לכתוב, תמיד המילים עולות בראש, מילים, שורות, משפטים, אפילו כותרות, אך שם זה נעצר ואם אפשר לשלב גם את האהבה השנייה שלי, צילום, עוד יותר טוב.

מאותו רגע הכל כבר זרם, קודם כל מצלמים, כשיהיו כבר הרבה תמונות, נוכל להתחיל גם לכתוב. בשביל זה צריך לרדת לים וגם לעשות הליכות כמובן, כי רק כך אפשר לקלוט במצלמה את המצב, אז זה התחיל בהליכה איטית יותר, כשכל שנייה עצרתי לצלם, הכל היה יפה והכל מעניין, איך מיישרים את החול בבוקר עם הטרקטורים, האנשים שמתעמלים בבוקר בחוף, גלשן זרוק על החול מחכה שיכנסו איתו למים, כלב שבודק כל כמה רגעים עמוד אחר להשתין עליו, ציפורים דואות, חתול שמחפש שאריות במסעדה ליד, מציל שיורד עם חסקה למים, השעון שמראה את התאריך, השעה והמעלות, וגם (כמעט עצרו אותי נראה לי יום אחד כשצילמתי כל הזמן) ספינה של חיל הים שהפליגה לה באופק.

אז באמת בהתחלה, לא שרפתי יותר מידי קלוריות, אך התחלתי לאהוב לרדת לים ולעשות את המסלול הזה בכל פעם מחדש, הכל נהייה ידידותי יותר ומוכר, לאט לאט הגברתי את קצב ההליכה, כבר למדתי לצלם דברים מבלי להתעכב ולעצור, השלב הבא היה לשים מוזיקה וללכת בקצב ולשלב את הצילומים עם המוזיקה.
ואז זה הגיע ההתמכרות הזאת החדשה, ההנאה הצרופה אחרי ההליכה, הימים האלה שלא יצא לי לרדת לחוף והיו חסרים לי, שלא עשיתי את הספורט שלי והגוף שלי הרגיש שחסר לו, ההתרגשות הזאת שהיום יוצאים שוב להליכה, את מי נפגוש היום? מה נצלם הבוקר? פתאום הבנתי שאני ממש נהנית, על אמת, הספורט נהיה כיף, לא רק נסבל וחביב, טוב אני יודעת שאני רק עושה הליכה בים ולא איזה מרתון, אבל זה המון בשבילי ומי יודע לאן זה יוביל.

עוד מהבלוג של דפנה אולמן בארי

תצוגה מקדימה

הנבחרת (או איך בחרתי לשדרג לעצמי את החיים)

לפני כחודש הסתיימה לה הנבחרת, מפגש הסיום היה מאוד מרגש, וגם קצת עצוב, תמיד עצוב קצת כשמשהו נגמר, במיוחד כשזה משהו טוב! אך זוהי בעצם רק ההתחלה, התחלה של החיים החדשים שלנו, כפי שאנחנו מכירים עכשיו... כבר אי אפשר לחזור לאחור!!...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

זו אותה האהבה (המופע הראשון שלי בפארק הירקון..)

אז אני ובעלי היינו, עם עוד כמה עשרות אלפים, במופע המחווה לאריק איינשטיין בפארק הירקון, וזו הייתה חוויה מרגשת של נוסטלגיה ישראלית במיטבה. כן, הייתי בכל כך הרבה הופעות בארץ, ורק עכשיו, הייתה הפעם הראשונה שלי במופע בפארק...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

אז מה היה לנו השנה (או סיכום מרגש קטן..)

רגע לפני שמתחילה לה שנה חדשה, הנה כמה מהרגעים הכי מיוחדים מהשנה הנוכחית. הכי מרגש: זאת הייתה שנה מיוחדת בה בתחילתה הבת הגדולה שלי השתחררה מהצבא, וכעת בסיומה, הבת הקטנה שלי קיבלה את הצו הראשון שלה... קשה לי להאמין שגם זה...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה