Saloona

אני יושבת על ספסל בשדרות רוטשילד בתל אביב. שעת בוקר מאוחרת, רוח קרירה וקרני שמש מלטפות; על פני חולפים רוכבי אופניים ודוחפי עגלות-תינוק, בית הקפה הסמוך הומה גברים ונשים במיטב מחלצות. אין זכר למחאת האוהלים שכבשה את השדרה לפני חודשים אחדים. היתה כלא היתה. אני יושבת במעוז הבורגנות התל אביבית הנעימה והנאה, וקוראת את ספרו

עברו כשלושה שבועות מאז לידת בתנו יעל, אחות לנעמי, ופה ושם, בתוך ההמולה השקטה, בלב הבועה הפלאית, צצות ועולות כמה מחשבות על החיים. —-בבית היולדות, אני נזכרת למשל, נתקלנו באופן בוטה בעובדה שאנחנו חיים בחברה מעמדית. בזכות מתנה שקיבלנו מסבא של ילדותינו, זכינו לעבור למחרת הלידה לחדר במלונית "בייבי ליס". המעבר היה חלק ויעיל, וניכר

—בראש השנה, בשלוש וחמישים לפנות בוקר, ילדה בת זוגי מיכל את בתנו, אחות לנעמי. —אני כותבת את הדברים האלה שישה ימים לאחר הלידה. שעת בוקר מאוחרת. מהרחוב נשמעים שירת בולבולים, צווחות של דררה וקולות של מקדחה. התינוקת, יעל, נמה בזרועותיה של אמה. היא נראית שבעה ושקטה. אחותה הגדולה נעמי נמצאת כעת בגן, מתמודדת עם אתגרי

השבוע נתקלתי בחלון ראווה של חנות ברשת הספרים סטימצקי. זו חנות בסניף חדש יחסית, בקניון דיזנגוף סנטר. חלון הראווה החגיגי שלה גרם לי לעצור לרגע בדרכי ולעמוד משתאה. על האדן הועמדו מגדלים של כריכות לבנות של ספרים חלולים. מעין פסלוני קרטון לבנים המייצגים צורה של ספר. מעצבי חלון הראווה בחרו שלא להציג שום ספר מסוים

מרגש לראות את האוהלים הולכים ומתקפלים בשדרות רוטשילד. מרגש ומסקרן: לאן עכשיו? האם השינוי יבוא בזכות עוד אירועי תקשורת מרשימים כגון אלה שחזינו בהם בהתפעלות באחרונה – הפגנות המונים, עצרות, מחנות אוהלים, שלטים, עצומות? או שהגיעה העת לצרף אל המחאה לשמה גם פעולה לשינוי שהיא תקיפה יותר, ממוקדת יותר, חורגת יותר מהמקובל במקומותינו? שתי דוגמאות

לכאורה, איזה ביש מזל. התקפת טרור מסיחה את הדעת בדיוק כשהמחאה אמורה לעלות מדרגה. לכאורה, איזה צירוף מקרים משונה ומייאש. רגע לפני סוף חופשת הקיץ, הטילים נופלים ומקימים רעש שמשתיק את קולות הביקורת והשינוי. כיצד יצליחו מנהיגי המחאה להפיח בה חיים ברגעים אלה של משבר בטחוני? כמעט בלתי אפשרי. הלאום גובר על החברה. המדינה גוברת

אני מבקשת להחרות להחזיק אחרי מרב מיכאלי, ניר ברעם ואחרים הקוראים לראשי המחאה: אל תציבו רשימת דרישות. אל תישבּו בשיח הקפיטליסטי של ההסדרים והתן והקח והעלות-תועלת. המשיכו להרים את נס המחאה. אל תשטיחו אותה ואל תצמצמו אותה לכדי רשימה. אל תתנו להם הזדמנות להבטיח הבטחות ולהוציא לכם את הרוח מהכנפיים. אבל אין הכוונה שאין לנסח

סלחו לי, לרגע קט אני מפנטזת בלי חשדנות ובלי ספקנות (עוד רגע אחזור לעצמי, לחוסר האמון הגמור, אבל רק לרגע, ברשותכם, פנטזיה): קיפול האוהלים בשדרות רוטשילד לא יסמל את החזרת הסדר על כנו [בניגוד למה שחוזה בתבונה רבה אביעד טובי]. להיפך. דברי הימים של החברה הישראלית יתחלקו לימים שלפני המחאה ולאלה שבעקבותיה. אחרי המחאה ישתנה

חבר טוב התקשר אתמול והציע לבת זוגי ולי להתכנס איתו בדחיפות. הוא הזמין אותנו לשבת יחדיו, ולחשוב כיצד אנחנו יכולים להצטרף למחאת הצעירים בשדרה, בלי להתיימר להיות חלק מהם. אנחנו בני ארבעים פחות ויותר, אנחנו בעלי קורת גג פחות או יותר (הסתדרנו במיני הסדרים כמו דמי מפתח, משכנתא וכיוצא באלה), אנחנו חיים בלב העיר. ואנחנו

אין ספק, אישור חוק החרם בידי הכנסת היום הוא בשבילי סיבה טובה לקחת את העניינים בידיים וברצינות. מעכשיו לא אתעצל, ואקפיד הקפדה יתרה, למהדרין, על חרם מוצרים מההתנחלויות. זה לא יהיה קל. כי לא תמיד קל לזהות מה מגיע מהתנחלות. למשל המוצרים של המותג "אדמה". מאיפה בדיוק כל אחד מהם מגיע אלינו? אני לא מצליחה

אני חייבת להודות: אני אובדת עצות. אני לא יודעת מה לעשות. אני קוראת את הידיעות: מחירי הפירות והירקות עלו בעשרות אחוזים בשנים האחרונות, התייקרות כפולה מזו של המחירים באירופה. אני קוראת את הדיווחים: מדברים על השתוללות של ממש במחירי הפירות והירקות. ואני קוראת את ההסברים: אלה אומרים, עליית המחירים נובעת ממשבר האקלים. יש פחות מדי

אין ספק שאנחנו בבעיה. כפי שדיווח ערוץ 2 באחרונה, לא רק מחיר הקוטג’ עלה אלא גם מחירי הירקות. וכפי שדווח בעיתונים ובאתרים שונים אתמול והיום, לא רק שמחירי הירקות עולים, אלא שהעלייה במחירים מעפילה ומאפילה באופן מובהק על העלייה בשכר. בחמש השנים האחרונות – ממרץ 2006 עד מרץ 2011 – השכר הממוצע הריאלי עלה בשיעור

עברו ימים אחדים מאז שנגמרה ועידת הנשיא בירושלים – יומיים וחצי של דיונים על העתיד בהשתתפות האליטה הניאו-ליברלית המערבית, המיודדת עם ישראל – וזהו זמן טוב להביט לאחור ולסכם. הוועידה של הנשיא שמעון פרס, שאורגנה להפליא, וניכר כי הושקעו בה המון כסף ולא מעט מחשבה, הצטיינה בהומוגניות מרשימה: רוב מוחלט של הדוברים היו גברים, כמעט

איך באתי ספקנית ויצאתי מלאת השראה מוועידת הנשיא (וגם שיחה קצרה עם סופי בלום, מנכ"ל פרוקטר אנד גמבל ישראל)

יש לי תוכנית בילוי די מוצלחת לשבוע הבא. בימים שלישי, רביעי וחמישי מתקיימת בירושלים ועידת הנשיא, בהשתתפות שועים ומשפיעים, ואני מתכוונת להסתובב בין ההרצאות, המליאות והדיונים, להקשיב, להתבונן, ולנסות להבין דבר או שניים על האליטה העולמית. אנסה לעמוד על טיבה, לזהות את האידיאלים שלה, ללמוד את השפה שלה, להבחין באפיקי מחשבותיה ובאופקיהן. הנה, למשל, מסקרן

לשמחתי הוזמנתי היום להשתתף באירוע הגאווה השנתי בכנסת, שמתמקד השנה בהורות של הומואים ולסביות. מה שנקרא: "הורות גאה". הנה הדברים שאני מתכוונת לומר באירוע: שלום, אני שמחה ונרגשת להשתתף באירוע הזה. תודה על ההזמנה. אבל לפני הכל, חשוב לי להבהיר: אני בכלל לא לסבית. שלא תטעו. למרות כל מה שאולי שמעתם עלי, ואף שהזמנתם אותי

"רצוי שאף פעם לא יהיה יותר מדי טסטוסטרון בחדר אחד", אמרה באחרונה שרת האוצר הצרפתית כריסטין לגארד בראיון ל"אינדיפנטדנט הבריטי". והיא הסבירה: "סביבת עבודה בעלת הגמוניה מגדרית היא דבר לא מוצלח, במיוחד במגזר העסקי שבו יש מעט מדי נשים…בסביבת עבודה שנשלטת בידי מגדר אחד, גברים נוטים להפגין כמה החזה שלהם שעיר יותר מזה של הגבר

את מירב ארלוזורוב, כתבת ועורכת בכירה בעיתון הכלכלי "דה מארקר", אני נוהגת תמיד לקרוא בחשדנות. התחושה שלי היא שארלוזורוב – כמקובל בעיתונה הימני עד לזרא –  מדברת תמיד בלהט על "טובת המשק" או "טובת הצרכן" אבל אדישה בלשון המעטה ל"טובת העובדים" או "טובת החברה". והנה, הפתעה: במאמר שרואה אור הבוקר ארלוזורוב חוגגת בהתלהבות הסכם עבודה

רשימה על ספרה החדש של מגישת הטלוויזיה האמריקאית מיקה ברזזינסקי, "לדעת את ערכך – נשים, כסף ואיך להשיג את מה שמגיע לך", משכה באחרונה את תשומת לבי. מתברר שברזזינסקי חוותה באחרונה רגע של התפכחות, שאותו היא מבקשת לחלוק עם קוראיה. זהו הרגע שבו הבינה את האמת הפשוטה הזאת: אין שום סיבה בעולם שג’ו סקרבורו, שותפה

באחרונה אני חושבת כמה שזה מוזר: אמי אף פעם לא התייחסה אל עצמה כאל בת הדור השני לשואה. זאת אף שסבא שלה נרצח במחנה השמדה, וסבתא שלה התאבדה כששמעה על כך בביתה בברלין, ואף שהוריה של אמי – סבי וסבתי – נאלצו לעקור מברלין ולברוח, בסוף 1938, ממש רגע לפני פרוץ המלחמה, כשאמי העוברה גדלה

בזמן האחרון אני עסוקה בשאלה הבנאלית והתמימה עד לזרא: איך אנשים מסתדרים. אני מתכוונת: כלכלית. אני מתכוונת: איך אנשים מצליחים לאזן בין ההוצאות לבין ההכנסות. איך הם יכולים להרשות לעצמם, למשל, לקנות אוטו. או ללכת לטיפול. או לנסוע לחו"ל. או לשדרג לאייפד. אני מתכוונת: אנשים כמוני. בני עירי. בני גילי. בני מצבי המשפחתי. בני המעמד

זהו זה: הכלים רחוצים, השולחן חזר לממדיו, האורחים חזרו לבתיהם, האוכל עושה את דרכו במערכת העיכול. ליל הסדר מאחורינו, ואפשר לעצור לרגע, להתבונן על הכל ממרחק-מה, ולחשוב: מה נשתנה? האם הסדר שקיימנו השנה שונה מכל לילות הסדר בשנים הקודמות? האם עשינו משהו אחרת? או שדבקנו במסורת והמסורת דבקה בנו? אין מה לומר: ליל הסדר הוא

בשבוע שעבר הכרזתי כאן על כוונתי החגיגית לקנות ולהשפיע; להשתתף בחגיגת הקניות לחג אבל באופן פוליטי, בשיקול דעת. לקנות מתנות ומוצרים לקראת הפסח – לבקר בחנויות, לבחור, לשלם – אבל לא בכל מחיר; לא בלית ברירה אלא בהכרה. בחשבון השופינג, הבטחתי לעצמי, אביא גם ערכים של מגוון, שוויון, הומניזם והגנה על הסביבה. אשתדל להימנע מתמיכה

עונת הקניות-לחג בפתח, ואני מנסה לעשות את הדבר הנכון. כן, ברור: אני יודעת שלא חייבים לקנות. אפשר לעשות. אפשר לאפות, לבנות, לצייר, לכייר – להעניק לקרובים אלי משהו שעשיתי בעצמי, זה (אמור להיות) יותר מרגש – אלא שאני נטולת כישרון באופן קריטי בכל תחומי המלאכה, אין סיכוי שמישהו יתרגש מבובה שאכין מעיסת נייר, או מעוגת

מה רואים עובדים סוציאליים בזמן השביתה

בהקשר של נשים ופוליטיקה, קשה לי לחשוב על בשורה מעוררת ומשמחת מזו: בימים אלה שבהם העולם מציין מאה שנה לאירועי יום האשה הבינלאומי, מכריזה פוליטיקאית בכירה בישראל כי היא מועמדת לראשות מפלגה גדולה. זו בשורה מעוררת ומשמחת במיוחד משום שחברת הכנסת שלי יחימוביץ’ – שמעמידה את עצמה לבחירות בפריימריז של מפלגת העבודה – היא לא

זה לא היה קל, אבל לרגל יום האישה הבינלאומי, שימלאו לו ב-8 במרץ 2011 מאה שנים  תמימות, התאמצתי, בדקתי, התחברתי, יצרתי קשרים, וידאתי, שילמתי פה ושילמתי שם, וזהו זה: הצלחתי להשיג בעבור קוראי וקוראות סלונה את התחזית המדויקת והאמינה ביותר לשנה הבאה בכל הקשור לנשים במדינה. ובכן, הנה תריסר דברים משמחים – בטווח הרחב שבין אנקדוטות

אני מבקשת לשתף אתכם בבעיה מהותית שבה אני נתקלת בעבודתי כעורכת של "כעת", סדרה לספרות עיתונאית, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ראשית, הרשו לי לנחש שרוב הקוראים כלל לא שמעו על הסדרה "כעת". וזה דווקא בסדר גמור. העובדה שיש סדרה כזאת – שבחרנו לה לוגו וקו עיצובי, ושיש קשר מסוים בין הספרים שנכנסים אליה; כולן יצירות עיתונאיות,

הקשיבו הקשיבו, אני רצה לספר לחבר’ה – בהתרגשות, בלי שמץ של איפוק: הבוקר, בשעה שמונה וחצי בדיוק, נכנסנו זוגתי מיכל ואני לאולם של השופטת אסתר ז’יטניצקי בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן. כעבור 12 דקות יצאנו מהאולם ובידנו הצו המיוחל. השופטת חתמה עליו בחיוך נבון ובפנים מאירות. בימים הקרובים ארשם כאם נוספת לבתי נעמי במרשם