פנאי פלוס פלוס

תחזיות פסימיות בנוגע לשוק העבודה מעוררות את השאלה, אולי תפקיד בית הספר להכין את ילדינו לעולם של פנאי ולא לעולם התעסוקה העתידי

עתידנים ומומחים לשוק העבודה, מזהירים אותנו שבקרוב מאוד מכונות ורובוטים יתפסו את מקומות העבודה שלנו. לפי התחזיות, כבר בעשור הקרוב יאבדו את עבודתם נהגים, קופאים, סוכני ביטוח, מנהלי חשבונות, מתווכים, פקידים ומלצרים.

בגל השני ייפלטו כלכלנים ויועצים פיננסיים, אנשי משאבי אנוש, מרצים וכן הלאה. שבוע העבודה יקוצר, צעירים ירוויחו פחות ממה שהרוויחו הוריהם בגילם, ובאופן כללי יסתובבו בעולם הרבה יותר אנשים שיהיו בין-עבודות חלק ניכר מזמנם (אולי זה מה שיקרב את הפתרון הבלתי נמנע של משכורות בסיס לכולם?).

בכל מקרה, המסקנה שרובנו ממהרים לאמץ היא, שצריך לדאוג לכך שילדינו יגיעו להישגים גבוהים יותר, יקבלו תעודות עם ציונים מעולים, ירכשו מיומנויות מתאימות למאה ה-21 ויסגלו לעצמם כישורים כגון גמישות, יכולת הסתגלות מהירה לשינויים ויכולת לתפוס את עצמם כלומדים לאורך החיים שמוכנים ללמוד כל הזמן מקצועות חדשים.

בכל אלה אין שום רע כמובן. אבל נדמה שאנחנו מפספסים פה משהו: גם אם נשתדל מאוד – עדיין לא נוכל להציל אלא חלק קטן מהם. את מרביתם בכל זאת יחליפו הרובוטים או מה שזה לא יהיה…

במקום להכין אותם להיות עובדים טובים יותר, הגיע הזמן שנכיר בכך שלחוויית הילדות – ובכללה גם להווייה הבית-ספרית – יש ערך בזכות עצמה.

בית הספר לא צריך לשמש כקבלן ביצוע שאחראי על הכנה ל- (קבלה לאוניברסיטה, השגת תפקיד נחשק בצה"ל, רכישת מקצוע משתלם). להפך: הוא צריך לנצל את הזמן שבו הילדים עדיין חופשיים מכל אלו, כדי לבחון יחד איתם מיהם, מה החוזקות שלהם, מה הם אוהבים, ואיך הם רוצים לפתח את עצמם ואת הקהילה שמסביבם כדי לגדול להיות בוגרים מעורבים ואמפטיים, שיודעים להתמודד עם עולם של עודף זמן פנוי.

שני הבנים הגדולים שלי שכבר סיימו את חוק לימודיהם, עובדים כיום בעבודות שכלל לא היו קיימות כשהם למדו ביסודי. אין לנו שום מושג מה יהיו המקצועות שבהם יעבדו הילדים שיעלו בשנים הקרובות לכיתה א'. רוב המקצועות הללו טרם נוצרו. אבל מה שאנחנו כן יודעים, זה שככל הנראה יהיה להם הרבה יותר זמן פנוי-מעבודה מאשר לנו.

בניגוד לרואי השחורות – אני לא חושבת שזה דבר שלילי. כדאי שנתחיל לחשוב איך אנחנו כחברה נערכים להוויה החדשה הזו שבה אנשים מוצאים משמעות בחייהם גם במנותק מהשאלה – במה את/ה עובד/ת?

כשהתלמידים יחזרו מהחופשה, אולי במקום להכניס אותם שוב למשטר נוקשה ומלחיץ של מרוץ אחר ציונים ומבחנים, נפנים סוף סוף את המציאות החדשה ונתחיל להכין אותם להתמודדות בריאה, מוצלחת ויעילה יותר עם — חופש… אולי דווקא משם יגיעו הרעיונות שיובילו אותם ליצור פתרונות יצירתיים לאתגרים שהעולם התזזיתי שלנו מזמן להם כאן ועכשיו.

איך עושים את זה? איך מלמדים ילדים להתמודד עם זמן פנוי?

פשוט: נותנים להם להתמודד עם זמן פנוי! נותנים להם להתמודד עם חופש, עם בחירה. מייצרים מסגרת בית-ספרית שמכבדת כל אדם – ילד, מורה, הורה – ונותנת להם אפשרות לשלוט בניהול הזמן שלהם בשעות שבהן הם פועלים בתוכה. זה לא פתרון של "זבנג וגמרנו". זה תהליך מבוסס אמון שדורש זמן ומרחב הסתגלות למבוגרים ולילדים כאחד. אבל זה בהחלט אפשרי!

מעניין אתכם?

קראו עוד על: החופש ללמוד והחופש לשחק

עקבו אחריי גם בפייסבוק

בענייני חינוך אני כותבת גם כאן: אמי"ת גוגיה – הבית לחדשנות בחינוך

pnayplus

ענת שפירא-לביא
כותבת תוכן, סופרת, עורכת, מרצה ומנחת סדנאות. ד"ר לספרות עברית. אמא ל-5. מחברת הספרים: חז"ל עכשיו, אמא מניקה, מדרש עשרת הדיברות ו-להתחיל לרוץ. כותבת כאן בעיקר על חינוך, הורות וספרים. יש לי גם בלוג על כתיבה (anatshapiralavi.com) ובלוג על ריצה (momisrunning.com)