ריחוק חברתי

מסתבר שהריחוק החברתי שכפתה עלינו הקורונה והמציאות החדשה שיצרה, עשויה ליצור גם קרבה גדולה. וכאשר נוצרת קירבה, רוצים עוד, לכן אני מזמינה אתכם לתפקד גם כ"מדור לחיפוש קרובים"

בימים אלו, ימי הקורונה, נגזר עלינו להתרגל לביטוי חדש, וגרוע מזה, להתחיל לנהוג על פיו, ריחוק חברתי.

לצערי, אני לא צריכה להסביר לכם במה מדובר. למדתי בתקופה האחרונה להימנע ממפגש קרוב של נשיקה וחיבוק, כמו שאני נוהגת בכל מפגש עם בני-אדם, ואולי בשל כך, הלב יוצא אל כולם, ורוצה לחבק את כל העולם.

לפני שנים רבות, למדתי לימודי "יעוץ ארגוני". הלימודים היו במסגרת בעלת אופי של דינמיקה חברתית אינטנסיבית בקבוצה בעלת אופי אישי ואנושי לא פשוטה, ודי תחרותית ומלחיצה.  כל פעם בשיעורים הקבוצתיים, כשמישהו "חטף על הפנים", היה נמצא ה"חכם התורן" שמיהר לומר לו בטון פדגוגי וייעוצי :"קיבלת מתנה!" כאילו שבאותו הרגע, כאשר הוא הרגיש נזוף, מבויש, מאוכזב מעצמו או מהאחרים וכעוס, הוא יכול ליהנות מאותה "מתנה", או אמירה, חכמה ונכונה ככל שתהיה, כאילו שקיבל אריזת מתנה מושקעת, עטופה בנייר מנצנץ וקשורה בסרט צבעוני מתקתק.

כך גם לגבי הקורונה. רבים משבחים אותה, ואת המתנה או השיעור שהביאה לחיינו. אני כאמור פחות "חובבת מתנות", הרי כבר במקורות נאמר: "שונא מתנות יחיה", בטח כשה"מתנה" היא מגיפה שניתן גם למות ממנה, או לאבד את בסיס הקיום ,הפרנסה ושלוות הנפש, אבל לומדת להגיד תודה על הדברים הטובים שהביאה איתה, שאלמלא כן אולי לא היו נכנסים לחיי ולחיינו.

האחד מהם, הוא ההימצאות של נכדתי האהובה אצלנו בבית, כבר מתחילת הסגר. איתה ברוך השם, אין שום צורך לנקוט בריחוק חברתי, אני מחבקת ומנשקת אותה בכל עת שהיא רק מרשה לי, ונהנית עוד יותר מהעובדה שהיא כאן יחד עם הוריה, לכן אני יודעת בדיוק (או ליתר דיוק מריחה)  מתי הגיע הזמן לעבור גם איתה לריחוק חברתי, ככה זה נכדים.

אבל עכשיו ברצינות. אחד הדברים המשמעותיים שהתרחשו בחיי כולנו, ונתחיל לעכל את זה לאט לאט, במשך עוד הרבה שנים, זה הצורך לעצור לרגע ולשנות את ההרגל וכוחותיו החזקים על הרבה מתחומי חיינו.

 אחד מהתחומים בהם בא הדבר לידי ביטוי הוא טקסי הזיכרון לנופלים במערכות ישראל.

כאמור, קיבלנו "מתנה" שהיינו מעדיפים לזרוק אותה אל או על מיטב שונאינו, אבל מרגע שהוגדרה המציאות החיצונית, בה לא נוכל לעמוד במקומות הקבועים שלנו, פיזית ונפשית במהלך טקסי הזיכרון, הלב והמוח מיהרו ומצאו תשובה, כי הריחוק החברתי הוא טכני, אבל הוא הצליח לייצר קרבה גדולה מאוד, אל עצמנו ואל מהותנו.

על טקס הזיכרון במושב שלי, נהלל, לא ארחיב. הסופר מאיר שלו, שיש לנו לצערנו חיבורים קרובים לשכול מקדמת דנא, תיאר יפה בהומור המשובב שלו את הטקס העצוב והמכובד בנהלל, כמו את הקהילה שיודעת לכבד את נופליה, את עצמה ואת חוקי המדינה. לפני מספר שנים נהלל זכתה לסרט (בנהלל לא בוכים-ערוץ 10) המתייחס לטקסי הזיכרון בה, ומורכבותם. הפעם, בהובלת שתי נשים נבונות, וקהילה מיוחדת במינה, טקס הזיכרון נערך באופן שונה מאי-פעם. לקראת השמעת צפירת הזיכרון באחת- עשרה, כל משפחה נעמדה בחזית משקה, לאורך קו העיגול, לבושה בחולצות לבנות, צופה מרחוק-קרוב אל שכניה ושומעת יחד את הטקס המתקיים על יד רחבת מצבת הזיכרון שבלב המושב דרך מערכת הגברה שהוכנה מבעוד מועד, והונפה אל-על במרכז המעגל.

IMG_20200428_112456_1024x768

כבר עשרות שנים, כל שנה ביום הזיכרון, אני עומדת ברחבת הזיכרון ובבית- הקברות  בנהלל, במקום מסוים וקבוע ,על יד אנשים קבועים. המחשבות אינן נתונות רק לנופלים מנהלל, אלא לנופלים אחרים שמלווים את חיי, ואין לי אפשרות להיות לצידם ביום הזיכרון.

בשל מורכבות המצב, אירועי הזיכרון החלו השנה מוקדם יותר, התפרסו התמשכו זמן רב יותר, עד לתוך יום הזיכרון עצמו, מחפשים דרך ביטוי חדשה לכאב הישן.

להפתעתי, יומיים לפני יום הזיכרון, לעת ערב קיבלתי הודעה ממספר שאפילו לא היה מזוהה על צג הטלפון שלי, מאחד החברים שחלק איתי לפני ארבעים שנה את "השלמת הקשר לקורס הקצינים", שהנה מתקיימת אזכרת "זום" לחבר שעשה איתנו את הקורס, עמי, ונוכחים בה מספר חברים מהקורס.

New Doc 2019-03-05 01.57.02_4

עמי חזן, ז"ל, שעשה איתנו את קורס הקצינים, היה החניך המצטיין שלנו, וגם החתיך המצטיין. איש קטן במידות גופו, עם נשמה ענקית, שהתבלט משכמו ומעלה. הלב כואב נוכח כל מחשבה או הרהור היכן היה כיום, לו היה נשאר איתנו, ולא נשאר לעד בן עשרים. תשעה חודשים לאחר סיום הקורס נהרג במהלך תרגיל ברמת- הגולן. בהלווייתו ראיתי רבים מחבריי לקורס  בפעם האחרונה. אין שנה שלבי לא עם משפחתו של עמי ביום השנה לנפילתו או ביום הזיכרון, אבל בפועל אני מעולם לא נמצאת איתם. הפעם, בזכות "ימי הקורונה" נפלה בחלקי הזכות להיות באזכרה שנערכה לו,  לראות את הוריו, לשמוע את אביו אומר עליו "קדיש", לדעת שהוריו רואים אותי בין חמישים פרצופים אחרים, של חברים שאהבו הוקירו וחסרים אותו, מתחנות חייו ומקורס הקצינים.

בהמשך אותו ערב, התארגנה אזכרת "זום" ספונטנית לדודי, ראובן בביוף ז"ל. שוב מצאתי את עצמי יושבת קרובה מרחוק עם בני משפחה שלי מצד אימי, שאת חלקם לא ראיתי קרוב לחמישים שנה, מדברים ומספרים על דודי היקר. אני מניחה שאלמלא הקורונה, והסגר שהוכרז על בתי -העלמין, לא היינו מגיעים להזדמנות מעין זו לשוב ולדבר על נשמות כל- כך יקרות, וחסרות.

IMG-20190325-WA0028

במהלך אזכרת ה"זום" לעמי, תוך שאני מנסה לעקוב אחר כל הדמויות והקולות העולים מתוך ריבועיהם הקטנים על המסך, קיבלתי הודעת "ווטסאפ" מחבר אחר לקורס. "שלום" הוא כותב לי, "זה אני, את מזהה אותי?", "נעים מאוד" כתבתי מחפשת בעיניי את הריבוע שלו, "אבל מאיפה הקרחת?" שאלתי, חושבת שבאמת כלום לא השתנה מאז נפרדנו לפני ארבעים שנה. לאט לאט במהלך האזכרה, התחלתי לגלות מתחת לריבועים שמות של בנים שחלקו איתי את אותה הכשרת קציני קשר אינטנסיבית מלפני ארבעים שנה. אתם מבינים, את השמות זיהיתי, את הפרצופים קצת פחות.

הדרך מאותו מפגש "זום", שעמי החבר הטוב של כולנו אירגן לנו, להקמת קבוצת "ווטסאפ" שמתחילה לקבץ את החברים בקורס למפגש מחודש, היתה קצרה. בתוכנית, ראשית מפגש וירטואלי, מתוך תקוה שכאשר יסתיימו ימי הריחוק החברתי שהמציאה לנו הקורונה, יתאפשר גם מפגש פיזי. התחלנו לחפש ולקבץ את בוגרי הקורס, על פי תמונת סיום הקורס, מתרגשים על כל אחד שנמצא כמוצאי שלל רב.  עם הבנים הבעיה פחות חמורה, הפיגורה ומצב השיער אמנם השתנו מעט, אבל שם המשפחה לא השתנה. כשאפגוש אותם, אני מבטיחה שלא תהיה לי בעיה לנקוט בריחוק חברתי, ברוח התקופה הנוכחית ,תקופת הקרונה, כי היא תתאים לרוח התקופה בה היינו צוערים. אז לא נזקקנו לפקודת "השילוב הראוי", כדי להשתלב באופן ראוי. בזמנו, וכאן אני בטח מחדשת לקוראיי הצעירים (יחסית) ו"על הדרך" מזכירה לקוראיי הוותיקים, לא התחבקנו ולא התנשקנו. לחיצת יד אמיצה, היתה מרגשת מאוד, וצ'פחה על הגב כבר נחשבה לשיא האינטימיות.

אז מה הבעיה? הבנות. כמו שהבנים לא הצליחו להבין איך ממירב וולף, פתאום נהייתי מירב גולדוין, כך בטח גם קרה עם הבנות האחרות.  מזל, שבניגוד לבנים, אני לא השתנתי כלל, וארבעים השנה שחלפו ביעף, רק היטיבו עם עור פניי ,גזרתי הדקיקה, וצבע שערי, אז הם הצליחו לזהות אותי עד מהרה.

התחלנו את הקורס שש בנות, חמש הגיעו לקו הסיום, מהן ארבע כסג"מיות. שלוש מתוך הארבע  (זה כבר נשמע כמו חד-גדיא כזה…) חלקו איתי בצוות וחדר במגורי הצוערים. החזקנו וחיזקנו אחת את השנייה, ברגעים הקשים והמלחיצים , ונהנינו מרגעים של קירבה וצחוק בין לבין. כמו תמיד, בשנים הראשונות שלאחר השחרור מהצבא שמרנו על קשר, ואח"כ נעלמנו והתפזרנו ברחבי היקום. אז עכשיו, יותר מאי פעם, אני חייבת למצוא את פנינה ויעל, ומבקשת מכם שתעזרו לי למצוא אותן. אין מה לעשות, בימי ריחוק חברתי כאלו, הבלוג משמש גם כ"מדור לחיפוש קרובים".

IMG-20200430-WA0004_739x1024

אני לוקחת בחשבון שאתם יכולים להמציא לי איזו דמות עטוית מסיכה, ולהגיד לי שזו אחת מהן, אבל אנחנו מיד נרגיש, עובר בינינו תדר מיוחד (צריך שמשהו יצדיק את כל השעות שלמדנו על תדרים, בכל זאת, קצינות קשר). אני גם לא מתחייבת שאנהג בהן על פי כל כללי הריחוק החברתי הנדרשים, כי באמת, אני רוצה להרגיש את שתיהן קרוב ככל האפשר.

IMG-20200429-WA0049_1024x762

אז אני מעלה גם את תמונת הסיום של הקורס, וגם תמונה של שלושתנו במפגש שנערך בנהלל לא הרבה זמן לאחר סיום הקורס. אז אם אתם מכירים, או חושבים שאתם מכירים מישהו, שתפו. אולי נמצא את הבנים האובדים, והכי חשוב, את פנינה ויעל, החברות שלי.

____________________________

פנינה יעקובוביץ התגוררה אז ברמת-גן.

יעל נקראה אז יעל פרימר, אפילו הייתי בחתונה שלה, אבל גם זה היה מזמן, אז אני לא זוכרת למה השתנה. במקור היתה מלוד.

תמונות:

1.הדגל בחצי התורן, על יד ביתנו, כמו ליד כל בית בנהלל, במהלך טקס הזיכרון לנופלים במערכות ישראל, השנה.

2.תמונה שצולמה במהלך התרגיל האחרון בקורס קציני הקשר, "תרגיל צביה", עמי חזן ז"ל היה מפקד התרגיל, עומדות משני צדדיו, כותבת הבלוג, ופנינה יעקובוביץ.

3.מהאלבום המשפחתי-במעבר מנדלבאום-לא הרבה לאחר סיום מלחמת ששת הימים. עם דודי ראובן בביוף ז"ל, אמי מלכה ז"ל, ובן-דודי מאיר ממון ז"ל.

4. בחצר בית הורי בנהלל, כשערכנו מפגש בקיץ, כמה חודשים לאחר סיום הקורס. בתמונה יושבת פנינה יעקובוביץ, במרכז כותבת הבלוג, ולצידה יעל פרימר

5 תמונת סיום קורס קציני קשר-מחזור אוגוסט 1979 (כל מי שהוא רק חושב שהוא מזהה מישהו בתמונה, אשמח אם יביא את הפוסט לידיעתו)

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.