הבלוג של אנה נווה-לדרמן

משב הרוח-סטרס, מצבי רוח ומה שביניהם.

מאמינה שהאושר הוא בפנים גם אם לא תמיד קל. כבר לא בת 16 ויודעת משהו על העולם הזה. עכשיו פנויה לחזור לאהבה הישנה-לכתיבה. למילים שיוצאות מהלב וגם מהראש. חולמת על ספר ובו השראה ו"משוטים" לקוראים כדי להשאר בשלווה על פני הגלים.

עדכונים:

פוסטים: 33

החל ממאי 2012

אף אחד לא צריך אותי

 צילום: shutterstock

יושבת במרפסת מול השקיעה ומתבלבלת בין המחשבות על היום שבו אני עזבתי את בית הורי בשלשה קרטונים ושמיכת פוך אחת לבין היום הזה שבו שני הבנים שלי עזבו את הבית שלי. לא קולטת איך חלפו השנים האלה. מנסה לאחזו בזמן שחלף והוא חומק ממני.

בחודש בהיר אחד , ביוני השנה, שני הבנים שלי ארזו ועזבו את הבית. בנסיבות שמחות ועברו לגור עם בנות הזוג שלהם  ואני אפילו אוהבת אותן מאד. ברור שבראש אני יודעת שהכל בסדר, זה מסלול החיים הטבעי והבריא וזוכרת גם שהיו ימים שחשבתי שזה לעולם לא יקרה. מה גם שהם גרים ממש ממש קרוב.כל זה  בראש. ברגש קורה משהו אחר לגמרי לקח לי חצי שנה כדי בכלל להצליח לכתוב על זה .

לקח לי חצי שנה כדי להצליח לדבר על זה בלי דמעות על הריסים. 

 ברגע אחד שכחתי את כל הפעמים שהתחננתי לשקט, לסדר, הכיור עמוס הכלים  כיורלהעיף את הג’אנק פוד מהבית” את הלילות שחיכיתי לשמוע את קול המנעול הנפתח , הפעמים בהן הייתי צריכה לצאת מהבית והילד שקחי את האוטו שלי מסתובב אי שם עם חברים ו..ו….הרשימה כל כך ארוכה.  
אני אפילו לא זוכרת את גיל ההתבגרות  ואת הימים של העומס. כל אלה נעלמו ברגע.
אני יושבת במרפסת מול הנוף וכמו מופתעת שהגעתי לרגע הזה..איך הגעתי לשלב בחיים שהבנים שלי, הילדים שלי, התינוקות שלי…עזבו ויש להם בית משלהם.

נכון..הם שרתו בצבא ובאופן כללי אני לא אמא קרציה (לא בטוחה שהם יסכימו) .זה לא שאי פעם ידעתי בכל רגע נתון איפה הם. ובכל זאת יש משהו אחר בחיים המשותפים  בדירה הקטנה ביחד. הצחוקים, החיבוק על הדרך , ליטוף הראש . להגיד להם שאף פעם לא יהיה די כשהם אומרים שאני נדבקת.  אז כן- אני מנסה למשוך עוד את הזמן ורוצה להתקשר לוודא שלקחו מעיל כשיצאו מהבית, שהתעוררו בזמן ללימודים ונזכרת שהזמן הזה כבר עבר. אז מתקשרת לשתף בחווויות של היום , להתיעץ ולפעמים ממציאה שאני צריכה עזרה כדי להיות נוכחת . כדי שיצטרכו אותי. כדי להרגיש בענינים בסידור החדש הזה שעוד לא התרגלתי אליו.

אני יושבת במרפסת ושמה לב שהמחשבה העיקרית היא שאף אחד לא באמת צריך אותי יותר.
אפילו עכשיו, חצי שנה אחרי, כשאני כותבת את זה , מרגישה את הנשימה מתקצרת.וקצת דמעות בריסים. אף אחד לא באמת צריך אותי יותר. פתאום קלטתי שרק בתקופה  שאנחנו מגדלים ילדים הם אלה שבאמת באמת לא יכולים בלעדינו כחוויה קיומית. קלטתי שלמרות שאני יודעת שאני משמעותית בהרבה ממעגלי חיי הרי שרק בשלב שזה עתה הסתיים היו ממש צריכים אותי.  

אני יצריכה חיבק

שלא תחשבו. אני לא מרגישה מיותרת בעולם הזה. אני יודעת שאני משמעותית בחיים של המון אנשים. אלא שאין שום דבר דומה לתחושה שהילדים הם היחידים בעולם שבאמת לא יכולים בלעדי. בעיקר אחרי שנים כה רבות בהם גידלתי אותם לגמרי לבד והייתי העוגן של היציבות בחיים והם היו הציר המרכזי סביבו חיי התנהלו. עזבנו קיבוץ וכל השנים עבדתי במשרה מלאה++ כדי להתפרנס וגם כי תמיד היה חשוב לי לממש את עצמי כך שגם למדתי , גם ניהלתי חיים חברתיים וזוגיים. ובתוך כל זה הציר המרכזי של חיי היו הילדים. ומה עכשיו?

אז כן, כבר מזמן אני יודעת שהם יכולים בלעדי. גם כשהיו בבית . אבל כשהם ארזו לכמה קרטונים ומזוודה אחת, כאילו ארזו גם את התפקיד הזה שלי בחיים שלהם. זו שאי אפשר בלעדיה.

אני מתגעגעת לבלגן, מתגעגעת לכביסה. מוזר לי כשהם מגיעים ולובשים בגד שלא ראיתי אף פעם כי לא עבר דרך הכביסה שלי. אני מתגעגעת למילה ורבע בדרך החוצה ולווטס אפ שמגיע ממי שמגיע ראשון ואין אף אחד בבית:” איפה כולם?”.

אחרי כמה שבועות של ניסיון להחזיר לעצמי את שווי המשקל שלחתי סמס בווטס אפ המשפחתי :
” אני דורשת הסדרי ראייה”. כשקבענו שלפחות פעם בשבועיים ניפגש כולנו- הוקל לי קצת.
עדיין מחפשת את האיזון בין להעיק לבין להתעניין, עדיין מחפשת את המשמעות של השלב החדש הזה בחיים. שכבר אין אף אחד שממש  אבל ממש ממש ממש צריך אותי.

ושלא יהיו אי הבנות- אני נהנית מהשקט, שמחה מהירידה הדרמטית במכונות הכביסה השבועיות, שמחה שהמקרר מלא בירקות ופירות אורגניים ולא בקטשופ , מוצרי חלב וחמאת בטנים. אני מאושרת באושרם ומתבוננת בהם בהערצה על הדרך בה הם בונים את חייהם ומתקדמים תוך כדי שילוב של לימודים, עבודה וזוגיות.

מתבוננת בנחת ובקורת רוח איך התינוקות שלי הפכו לגברים מדהימים, איכותיים ומוכשרים ויודעת שמבעד למעטה הקשוח הם תמיד צריכים אותי.

עופו גוזלים ..אני גאה בכם וסומכת עליכם ושמחה על בנ האדם שהפכתם להיות.

אוהבת אתכם יותר מכל דבר אחר בעולם כולו.אהבה וחתימה

 אם את מזדהה עם משהו ממה שקראת כאן או פשוט יושעת שמעב רלהיות ך אמא מגיע לך למצוא שקט מבפנים אני מזמינה אותך לסדנא ייחודית שתפתח ביום שלישי הקרוב 13.1.2014 אצלי בבית . איתי ועם נשים נוספות נמצא את השקט והעוצמה שבפנים . הסדנא מבוססת מיינדפולנס. הכנסי לקישור כאן  http://lp.viplus.com/biz4   והרשמי או התקשרי 0523222803

לפוסט טיפים על התמודדות על השלב הזה שבו הילדים לאט לאט עוזבים את הקן- קליק על הלינק  הקן המתרוקן

 

צילום: shutterstock

עוד מהבלוג של אנה נווה-לדרמן

תצוגה מקדימה

אם תדחפו אותי אדחוף בחזרה יותר חזק.

איך הדחף הפך לפחד מכירים את הסלוגן:" להפוך את ה פ-ח-ד    ל...... ד-ח-ף?" אז...במקום בו מפעילים כוח-תמיד יפעל כוח נגד. זה מה שלמדתי בפיזיקה (וזה בערך כל מה שאני זוכרת...לא להתלהב....)....

תצוגה מקדימה

פוסט ארוך על מילה אחת:מחויבות!!!

בסוכות הייתי בריטריט בודהיסטי והפעם במסורת טיך נהאת האן, זן מסטר ויאטנמי. או תאי כפי שקוראים לו תלמידיו. בכל יום , כבכל ריטריט, היתה שיחת דהארמה. בעצם זו לא שיחה במובן הרגיל....

תצוגה מקדימה

למה אסור לי להיות חלשה?

גם לי מותר להיות חלשה סיפור 1 אבא שלי נפטר לפני כשנתיים. הוא היה בן 95 . בחדשים האחרונים לחייו היה מאד חולה ובסוף כבר ממש סבל למרות שיחסית היה עדיין צלול. באותם חדשים גם...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה