הבלוג של חן סיון

ספרים ו…

הבלוג הראשון שלי, 'אופנאית' saloona.co.il/chensi, כבר ילד גדול, והולך לבד | אבל עולמה של אופנאית רחב בהרבה, ולכן יצרתי לי כאן מקום להגג על ספרים, תערוכות, מוסיקה וכל דבר אחר שמעסיק את הנפש

עדכונים:

פוסטים: 17

החל מספטמבר 2014

מכתב גלוי לסופרת, שממש לא תיארתי לי שאי פעם אקרא

23/05/2016

.

ליז היקרה

כן, אני מרשה לעצמי לקרוא לך בשם החיבה שלך,
כי אני מרגישה שאני מכירה אותך.
אומרים לך את זה הרבה, אני יודעת,
בגלל הממואר memoir שלך – כבר בן עשר – “לאכול, להתפלל, לאהוב”,
שבו היית גלויית לב וחשופה באקסטרים.

.

| לאכול, להתפלל, לאהוב | Eat Pray Love |

| לאכול, להתפלל, לאהוב | Eat Pray Love |

.

בדרך כלל אני לא נמשכת לספרים מסוגו, אם בכלל יש לו סוג, מכמה סיבות.
אני קוראת לאט מאד, וחיי היומיום שלי מאד עמוסים.
זה משאיר לי מעט מאד זמן לקרוא, ואני מאד בררנית לגבי חומרי הקריאה שלי.
ספרים שמקוטלגים כ’ספרי בנות’ בדרך כלל לא בראש הרשימה שלי.
אני גם לא אוהבת ספרי ‘עזרה עצמית’.
“לאכול, להתפלל, לאהוב” קוטלג בשתי הקטגוריות האלה.
ועוד משהו: לרוב אני לא נמשכת לרבי-מכר בין-לאומיים…
אבל כבר מצאתי כמה (וכמה) ספרים שיוצאים מהכלל הזה.
אל “לאכול, להתפלל, לאהוב” הגעתי דרך הדלת האחורית, אפשר לומר
ובכלל לא קראתי אותו.

כדי לא לבזבז זמן יקר, כשאני ממלאת מטלות בבית,
למשל מבשלת, מעמיסה את המדיח, או מקפלת את הררי הכביסה הנקייה
שאני מצליחה לאגור במהלך השבוע,
אני מאזינה בטלפון החכם – איזו המצאה חכמה – לכל דבר שבו אני נתקלת.
האזניות במקומן, המכשיר בכיס, ואני הופכת להיות סטודנטית-למה-שלא-יהיה.

באותו יום האזנתי לראיון עם איזבל איינדה,
אחת הסופרות האהובות עליי,
והיא ציטטה אותך.
מה בדיוק היה הציטוט אני לא ממש זוכרת.
מה שאני כן זוכרת זה איך הוא השפיע עליי:
במשך הימים הקרובים כל זמן ההאזנה שלי היה שלך.
שמעתי ראיונות, שיחות Ted, וכל דבר אחר שנתקל בו חיפוש ה- YouTube שלי.

התחלתי להכיר אותך ממש מקרוב, או לפחות כך הרגשתי,
הרבה לפני שהעזתי להתקרב אל “לאכול, להתפלל, לאהוב”.
וכיוון שאין לי הרבה זמן לקרוא, אבל יש לי זמן להאזין,
הקשבתי לקולך, כשאת מספרת לי את הסיפור שלך באודיו: הקשבתי ל Eat Pray Love.

בכמה ראיונות סיפרת שכשאת כותבת את מדמיינת לעצמך את האדם שאת כותבת אליו.
ומשכך, התחושה שאת כותבת אליי, או אל כל קורא אחר שמרגיש כך, היא לגמרי לא מופרכת.

כמי שקוראת ספרות כל חייה, למדתי כבר מזמן
שהקריאה בספרים האהובים היא עבורי לא רק מקור להנאה
רגשית, אמנותית ואינטלקטואלית, אלא היא גם בית-ספר.
אני זוכרת בבירור מקרה שבו קול בתוכי אמר:
וואו, זה בית-ספר מעולה לכתיבה!
קול אחר ענה לו בביטול: בשביל מה את צריכה בית ספר לכתיבה?
את עסוקה בנסיון להתפרנס. לשרוד.
הקול הראשון ענה: לא אכפת לי. אני לומדת וכיף לי!

.

| להתחתן | Committed |

| להתחתן | Committed |

.
מאז ומתמיד אני כותבת.
אמנם אני לא מאותם ילדים גאונים, שקוראים וכותבים בגיל ארבע,
אבל מאז שלמדתי לכתוב, לקראת סוף כתה א’,
הכתיבה הפכה עבורי מקור להנאה.

גם היום.

אני זוכרת היטב את ההתרגשות, כשפרסמו לראשונה שיר שכתבתי
בעיתון בית-הספר היסודי.
חזק לא פחות זכר האכזבה, כאשר שיר נוסף לא הגיע אל דפי הגליון הבא.
ובצדק, כמו שידעתי גם אז.

במקצועי ובהכשרתי אני מעצבת אופנה, ובמשך שנים עבדתי בתעשיית ההלבשה.
במהלך השנים הללו גיליתי שהיצירתיות שלי יצאה לגלות, למשך עונות ושנים.
מצאתי שעבורי, ייצור ויצירה לא חיו טוב ביחד,
והתעשייה שבה מצאתי את פרנסתי, הקפיאה בי את העשייה.

בשנים שבהן לא הרגשתי יצירתית באופנה, הפניתי את היצירתיות שלי אל המטבח.
בישלתי נפלא, וגם כתבתי מכתבים ומיילים.

לפני שלוש שנים פתחתי בלוג אופנה בסלונה, מגזין נשים מהמובילים בישראל.
קיוויתי שבעזרת הבלוג אמצא מחדש את האהבה שהיתה לי אל האופנה, ואכן מצאתי אותה.
מצאתי מחדש גם ידידה עוד יותר ותיקה: הכתיבה.

עכשיו, בגיל 53, תוך כדי מספר תהפוכות וקשיים בחיי האישיים,
שממשיכים להתהפך, מצאתי קול חדש בתוכי, שיוצא לאט לאט אל האור.

בחודשים האחרונים נתקלתי במספר מנטוריות, שבעזרתן אני מוצאת את דרכי חזרה
אל הכתיבה בפרט, ואל היצירה בכלל.
לשמחתי, את אחת מהן.
כי הקשבתי לא רק ל”לאכול, להתפלל, לאהוב”.
הקשבתי לך, דרך אינספור ראיונות ושיחות,
ודרך הכתיבה הנפלאה והמעוררת-השראה שלך,
בין אם זה ממואר, ספר עזרה-עצמית או האהבה הגדולה שלי – ספרות יפה.

.

| חותמם של הדברים כולם | The Signature of All Things |

| חותמם של הדברים כולם | The Signature of All Things |

.

האזנתי לקטעים מתוך “חותמם של הדברים כולם”
ואיתרתי אותו בחנות הספרים המשומשים באנגלית החביבה עליי, ברחוב אלנבי בתל-אביב.
מצאתי גם את “להתחתן”, (שהוא בעיני תרגום חסר לשם המקורי של הספר הזה: Committed).
בכלל לא היה לי אכפת, כשהבחורים בחנות – גברים כולם – הסתכלו אליי במורד האפים המתנשאים שלהם, והובילו אותי למדף של ‘ספרי הבנות’.
למה שיהיה לי אכפת?
אני בת, וחשוב יותר – אני אישה.
אישה יוצרת, שמוצאת בהדרגה מחדש את קול-היצירה שלה,
הרבה בעזרתך ובעזרת הכתיבה המצוינת שלך.
ובכלל, רוב קוראי הספרות היפה בעולם הן נשים,
ומכאן – כל הספרות היפה היא בעצם ספרי-בנות.

אני מאזינה לך כמקור השראה לכתיבה, ולחיים של יצירה.
מובן ש”הקסם הגדול”, מורה הנבוכים שלך בדרכי היצירה, שעדיין לא תורגם לעברית,
נמצא אצלי ברשימה.
מה ייצא מכל זה אני עדיין לא יודעת, אבל אני יודעת שאני כותבת,
למרות שלא ידעתי כבר בגיל 15, כמוך, שאקדיש לכתיבה את חיי.

אני מודה לך, ליז, שנכנסת אל חיי בעיתוי המסוים הזה,
ושאת עבורי מקור כזה של השראה והנעה.
ואני מודה לעצמי על שאני מקשיבה, לך ולאחרות,
ועל שאני מרשה לעצמי לפרוש את כנפיי היצירה שלי.

מה ייצא מכל זה אין לדעת. כרגע זה טוב. כרגע אני לא מבקשת יותר.

בברכה
חן סיון

embedded by Embedded Video

עוד מהבלוג של חן סיון

תצוגה מקדימה

להפוך את כל האבנים

. כשגיליתי שהסרטן ששב לבקר אותי בפעם השלישית, עושה פרצוף רציני במיוחד, חזרתי לחפש את הדרך שתבריא אותי, שתעזור לי. לי היה ברור שיש בעולם משהו שיכול לעזור, וכל מה שאני צריכה לעשות עכשיו זה למצוא אותו. (עמ' 23) ...

תצוגה מקדימה

נס האהבה

\ \ כל סיפור אהבה הוא אקס-טריטוריה. יש לו כללים משלו, מקצב משלו, גיאוגרפיה, טופוגרפיה כל זוג מאוהב בורא לו שפה, ומקום והקשר כך ליאת וחילמי – היא תלאביבית אופיינית, שהוריה ממוצא איראני, והוא פלשתינאי מרמאללה, שמשפחתו...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

אתנחתה קומית (?) - על 'בעלי לא בבית' ועל 'כסא בת הים'

. . לקחתי לידי את 'בעלי לא בבית' של מירב הלפרין כאתנחתא, לאחר קריאה של ספר לא פשוט, כמו שאומרים היום במקומותינו 'כסא בת הים' של הסופרת האמריקאית סו מונק קיד, מחברת ה- רב-מכר...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה