הבלוג של חן סיון

ספרים ו…

הבלוג הראשון שלי, 'אופנאית' saloona.co.il/chensi, כבר ילד גדול, והולך לבד | אבל עולמה של אופנאית רחב בהרבה, ולכן יצרתי לי כאן מקום להגג על ספרים, תערוכות, מוסיקה וכל דבר אחר שמעסיק את הנפש

עדכונים:

פוסטים: 17

החל מספטמבר 2014

האסון בנפאל העלה אל פני השטח, בין היתר, את סוגיית הפונדקאות בתשלום. בתוך המהומה נזכרתי בספר שקראתי לפני שנים

30/04/2015

.

האסון בנפאל העלה אל פני השטח, בין היתר, את סוגיית הפונדקאות בתשלום
דעות חלפו מעל ראשינו כמו פצצות תאורה, והרשתות החברתיות המו ליום-יומיים דעות מתלהמות נגד, ודעות שכנגד

אני חייבת להודות שלא גיבשתי לעצמי דעה חד-משמעית
אני מוצאת עצמי מזדהה בו-זמנית עם האמהות-בעל-כורחן האלה – אמהות-לרגע
ועם ההורים המייחלים לילד ומוצאים שזו הדרך להשיג אותו
אני מסתבכת בין טיעונים מוסריים ומשפטיים, כלכליים ורגשיים
בתוך המהומה נזכרתי בספר של מרגרט אטווד שקראתי לפני שנים, ‘סיפורה של שפחה’, שיצא לראשונה בשנת 1985

.

The Handmaid's Tale

.

זוהי דיסטופיה שמתרחשת בעתיד קרוב כלשהו, במקום שהיה פעם ארצות הברית, מובילת העולם החופשי.
היום זו רפובליקת גלעד, דיקטטורה נוצרית-תיאוקרטית, שבה לנשים אין כל זכויות
בכלל
אסור להן אפילו לקרוא
להתיידד

שלפרד היא שפחה – פילגש בבעלות הגנרל פרד, שתפקידה הוא להיות כלי קיבול – לזרעו, ולפרי ההפריה הזו
שפחה שלא מצליחה במילוי תפקידה זה מוכרזת לא-אשה ומוגלית אל מושבת-עונשין, או גרוע מכך.
השפחות לבושות מדים דמויי בגדי נזירות, אלא שהם אדומים
הם מכסים את גופן כליל, ועל ראשיהן שביסים לבנים מכונפים, שמסתירים את פניהן מפני זרים, ומונעים מהן לראות ימינה ושמאלה

חזרתי אל הספר הפעם בגרסת האודיו באנגלית, ותרגמתי משמיעה שני קטעם קצרים:

 הטכס מתחיל כרגיל. אני שרועה על גבי, בלבוש מלא, פרט לתחתוני הכותנה הפשוטים, הלבנים. אילו פקחתי את עיני, מה שהייתי רואה היתה החופה הלבנה הגדולה של מיטת האפיריון של סרינה-ג’וי, תלויה מעלינו כענן נפול. מעלי, ליד מראשות המיטה, סרינה-ג’וי שרועה בפישוט איברים. רגליה פשוקות, אני שוכבת ביניהן, ראשי על בטנה, עצם השת שלה תחת בסיס הגולגולת שלי. ירכיה מעבריי. גם היא לגמריי לבושה. זרועותי מורמות. היא אוחזת בידיי כדי לסמל את אחדותנו כגוף אחד, יישות אחת. המשמעות האמתית היא, שהיא השולטת בתהליך, ומכאן גם בתוצר – אם יהיה. טבעות ידה השמאלית חותכות באצבעותיי. אולי זו נקמה. אולי לא.

החצאית האדומה מופשלת עד מתניי, אבל לא למעלה מכך. תחתיה, המפקד דופק. אני לא אומרת עושה אהבה, כי זה לא מה שהוא עושה. גם מזדווג לא יהיה מדוייק, כי היה מרמז על שני אנשים, אלא שכאן מעורב רק אחד. גם אונס לא יתאים. לא קורה כאן דבר שלא הסכמתי לו בחתימתי. המבחר לא היה גדול, אבל היתה לי ברירה, וזה מה שבחרתי.
סרינה-ג’וי אוחזת  בחוזקה בידיי, כאילו זו היא – לא אני – שנהנית, או כואבת.
והמפקד דופק, בקצב מצעד. עוד ועוד, כמו ברז דולף. יש איזה חוסר סבלנות במקצב שלו, אבל… זה לא החלום הרטוב של כולם? שתי נשים בבת אחת? פעם היו אומרים ככה. מחרמן, היו אומרים. מה שקורה בחדר הזה, תחת חופתה הכסופה של סרינה-ג’וי, אין לו ולו דבר עם תשוקה או תאווה מינית. זה לא בילוי, אפילו לא  עבור המפקד. זהו עסק רציני: גם המפקד ממלא את חובתו. נשיקות אסורות בינינו, מה שהופך את העניין לנסבל… את מתנתקת, נחלצת.

סוף סוף הוא גומר, באנקת הקלה חנוקה. סרינה-ג’וי, משחררת את נשימתה, שקודם נעצרה. המפקד, שנשען על מרפקיו כדי להתרחק מגופינו המשולבים, לא מניח לעצמו לקרוס עלינו. הוא נסוג, רוכס את מכנסיו, מהנהן ופונה לצאת מהחדר, סוגר אחריו את הדלת בזהירות מופרזת, כאילו אנחנו-שתינו אימו החולה. יש בזה משהו משעשע, אבל אני לא מעזה לצחוק. סרינה-ג’וי משחררת את ידיי. את יכולה לקום עכשיו, היא אומרת. קומי וצאי.
היא אמורה להניח לי לנוח למשך עשר דקות, כפות רגלי מוגבהות על כרית, כדי לשפר את הסיכויים.
יש תיעוב בקולה, כאילו מגע עורי מחליא אותה. אני פורמת עצמי מגופה, נעמדת, מיציו של המפקד זורמים במורד רגליי. לפני שאני פונה לצאת, אני רואה אותה שרועה על המיטה, בוהה בחופה שמעליה, נוקשה ומתוחה כפסל. עבור מי משתינו זה נורא יותר, עבורה או עבורי?

.

The Handmaid's Tale

.
*

.
נשמי, נשמי, אנחנו מזמררות כמו שלימדו אותנו, עצרי-עצרי, נשפי-נשפי. ג’אנין מנסה להאט את נשימתה. לאאאא, או לא! לא!!! היה לה פעם ילד אחר. אני יודעת זאת מהמרכז, שם היתה בוכה עליו בלילה, כמו כולנו, רק יותר בקול. אבל, מי יכול לזכור כאב, כאשר הוא כבר עבר?

הזימרור ממשיך; זו עבודה קשה.
הזדהו עם גופכן! אומרת הדודה לידיה. כבר יש לי כאבים. שדיי כבדים.
ג’אנין צועקת. אני רוצה לשבת!, היא אומרת.
כמה זמן את כאן? דקות? שעות? אני מזיעה כעת. הכאבים המדומים אוחזים בי.

שתי דודות מובילות את ג’אנין למושב-הלידה, שם היא יושבת על הדרגש הנמוך מהשניים. אשתו של בעלה ממהרת פנימה. שתי רעיות אוחזות בזרועותיה, כאילו היא זקוקה לזה. על פניה חיוך קטן, קפוץ. היא בטח יודעת מה אנחנו חושבות עליה. היא מטפסת אל מושב-הלידה, מתיישבת על הדרגש שמעל ג’אנין, ממסגרת אותה. רגליה הגרומות יורדות מעבריה, כמסעדים של כסא תמהוני. אבל אנחנו לא מתייחסות לרעיה: עינינו על ג’אנין. היא נוהמת כעת במאמץ. לחצי-לחצי-לחצי, אנחנו לוחשות. אנחנו איתה. אנחנו כמוה. אנחנו שיכורות.
הנה מופיע הראש. עוד דחיפה אחת וזה מחליק החוצה. אווו, השבח… אנחנו עוצרות את נשימתנו כשהדודה לידיה בודקת את התינוק. זו בת, יצור מסכן, אבל לפחות הכל בסדר איתה. דמעות זולגות במורד לחיינו.

אנחנו מתגודדות סביב ג’אנין, מלטפות אותה. שתי הרעיות עוזרות לרעיה השלישית לרדת ממושב-הלידה ואל המיטה, שם – ברוב טקס – מניחים את התינוקת בזרועותיה. הרעיות האורחות מתגודדות עכשיו, הודפות אותנו הצדה. הן קורנות קינאה, קווצות חומצה נודפות מהן, מעורבבות בבושם שעל גופן. אשת המפקד מתבוננת בתינוקת כאילו היתה צרור פרחים. משהו שזכתה בו. מחווה.
אנחנו עומדות לצד ג’אנין כדי שלא תצטרך לראות את זה. היא בוכה דמעות שרופות, אומללות. ובכל זאת, אנחנו חוגגות – זהו ניצחון עבור כולנו. היא תורשה להניק את התינוקת במשך חודשים אחדים. אחר כך תועבר למקום אחר, לראות אם תוכל לחזור על כך. אבל היא לעולם לא תישלח למושבות. לעולם לא תוכרז לא-אשה. זה הגמול שלה, הפרס.

בינתיים אני כבר מותשת. אנחנו יושבות זו מול זו ברכב-הלידה, מתעמתות עם הכישלונות הפרטיים שלנו.

.

The Handmaind's Tale

.

*

.

הספר לא קל לקריאה, אבל כתוב היטב ומומלץ מאד!

יצא בתרגום חדש לעברית בהוצאת כנרת, בשנת 2012

עוד מהבלוג של חן סיון

תצוגה מקדימה

להפוך את כל האבנים

. כשגיליתי שהסרטן ששב לבקר אותי בפעם השלישית, עושה פרצוף רציני במיוחד, חזרתי לחפש את הדרך שתבריא אותי, שתעזור לי. לי היה ברור שיש בעולם משהו שיכול לעזור, וכל מה שאני צריכה לעשות עכשיו זה למצוא אותו. (עמ' 23) ...

תצוגה מקדימה

נס האהבה

\ \ כל סיפור אהבה הוא אקס-טריטוריה. יש לו כללים משלו, מקצב משלו, גיאוגרפיה, טופוגרפיה כל זוג מאוהב בורא לו שפה, ומקום והקשר כך ליאת וחילמי – היא תלאביבית אופיינית, שהוריה ממוצא איראני, והוא פלשתינאי מרמאללה, שמשפחתו...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

אתנחתה קומית (?) - על 'בעלי לא בבית' ועל 'כסא בת הים'

. . לקחתי לידי את 'בעלי לא בבית' של מירב הלפרין כאתנחתא, לאחר קריאה של ספר לא פשוט, כמו שאומרים היום במקומותינו 'כסא בת הים' של הסופרת האמריקאית סו מונק קיד, מחברת ה- רב-מכר...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה