הבלוג של חן סיון

אופנאית

מעצבת אופנה | אוהבת תרבות | מומחית בסטיילינג אישי לנשות עסקים | קניינית אישית | ייעוץ | סדנאות אופנה וסטיילינג | סידור ארונות | www.facebook.com/ChenSivanFashion

עדכונים:

פוסטים: 178

החל מיולי 2013

על הספר ‘האורחים’, מאת אופיר טושה גפלה, בהוצאת ‘כתר’

07/12/2016

.

אדם קור (Core) הוא בלש פרטי
הוא חי בעיר דמוית-תל-אביב, ומתגעגע לאהובו, יותם, שנעלם במטמורפוזה
(כן, רפרנס מכוון לקפקא. יש הוכחה)
הוא יעשה הכול – כול שהוא יכול – למצוא אותו.
והוא יכול. הוא בלש
.
עיקר פרנסתו של יותם מגיע ישירות מתוצאותיה של המטמורפוזה
אבל עיקר עיסוקו לנסות לברר מי או מה גרם לה…
וגעגועיו לאהוב הנעלם

עלילת ‘האורחים’ מוּנַעַת באמצעות השנאה. היש רגש עוצמתי מזה?
היא מוּנַעַת גם בחלומות ובזכרונות. של מי?
והיא מוּתנַעַת בידי חפצים נחשקים – נעליים – כל אדם והנעליים שחפצה נפשו
את האובססיה לנעליים שאוחזת באנשים לא מעטים בעולם המערבי הוא מייחס לאנושות כולה
כולנו אימלדה

.

| האורחים - כולנו אימלדה |

| האורחים – כולנו אימלדה | על הכריכה Stella, Foot Fetish #68, by Gwen Murphy |

.

אין בו רחמים, בגפלה
כמו ג’ון אירווינג, הוא מתעלל בגיבוריו, ומעביר אותם ייסורים
הוא יוצר עבורם משחק ריאליטי ספרותי אכזרי, שהמוצא ממנו לא נראה לעין.
מי שמודח נעלם – היָשׁוּב?
וכולם – כך נראה – מפסידים.
הוא מרצף את דרכו של אדם בפיתולי עלילה שנראים כמעט שרירותיים,
שהם אולי החיים עצמם, על האקראיות הבלתי נתפסת שבהם,
שאנשים רבים בוחרים לראות אותה כמכוונת בידי… מי, בעצם?

“מייד הזכרתי לעצמי שרוב האנשים מסוגלים לדמיין לעצמם את הנורא מכול, אך כשהנורא מכול אכן מתרחש אין שמץ דמיון בינו ובין מה ששיוו בנפשם. למציאות דמיון משלה.”
עמ’ 7

ובתוך כל אלה הוא שוזר – פעמיים – גם את ה-סיוט של כל אדם כותב:
מחיקת הטקסט שעמל עליו במשך שנים.

*

המוות נוכח בכל ספריו של גפלה, החל מ’עולם הסוף’, ספרו הראשון
אבל בראיון איתו, הוא מספר שהעיסוק המרכזי שלו אינו המוות עצמו
אלא הפער שבין הזיכרון לבין ההווה, הסתמי לכאורה.
גפלה בורא עולמות בספריו, עולמות חדשים-נוכחים,
שהם ספק כאן ועכשיו, ספק בשומקום מדומיין.
כמו בטובים שבספרי המדע הבדיוני,
העולמות שהוא יוצר הם בעלי חוקיות נוקשה ושרירותית משל עצמם
דקדוק פנימי.
הספר הזה הוא כרוניקה של נעלם ידוע מראש
אבל הוא עצמו אינו ספר מדע בדיוני
הוא אולי רומן דיסטופי…

“אז מה יצא לנו מזה? שאני הסיבה היחידה שלה לחיות, והיא הסיבה היחידה שלי לא למות, שזה לא אותו הדבר…”
עמ’ 50

*

‘האורחים’ הוא ספר של הגיון פנימי, ונובע מהצורך האנושי המתמיד להבין ולהסביר.
היורש שלי היה נוהג לשאול, ‘איך זה הגיוני’? על כל מיני דברים.
לעתים קרובות התשובה שלנו היתה שאין שום קשר להיגיון.
זה פשוט ככה.
כך גם אצל גפלה
העלילה ועלילות הביניים אפשריות ושרירותיות במידה שווה
ממש כמו החיים.

גפלה משחק בשמות הדמויות שלו.
אדם שלנו הוא הוא אולי אדם הראשון, ושם משפחתו, קור Core
ליבה. מהות
העוזר שלו מכנה עצמו ‘גוד’ כריאקציה לחייו הקודמים, שאולי היו לא כלכך גוד
אחת הדמויות נקראת עלמה מורט, עולם מת
והם לא לבד…

עלמה מורט זו היא מבקרת תרבות מושחזת-מקלדת.
בפסקה מרשימה גפלה מרפרר אל העולם שלנו – עולם הבלוגים:
” ‘כתיבת ביקורות היא המקום הטבעי שלי. גם עכשיו, כשאני כבר כמעט לא מפרסמת כלום, אני מלמדת באוניברסיטה כתיבת מאמרי ביקורת’.
‘וזה לא נראה לך קצת מיותר, בעולם שבו כל אידיוט יכול לכתוב ככל העולה על רוחו? איך קראת להם, בבונים עם מקלדות’? ”
עמ’ 208

*

הספר הראשון של אופיר טושה גפלה שקראתי היה ‘ביום שהמוסיקה מתה’
וכמה משמעות מצאתי כבר בשם הספר.
אימי המליצה לי על הספר הזה, מבלי שהיה לה מושג כלשהו לגבי המוסיקה,
שמשובצת בו כמו אבני חן בתכשיט.
גם בלי המוסיקה היא נהנתה ממנו מאוד,
ואם אפשר בכלל לדעת דבר כזה – אני אפילו יותר.
הייתי אז בצעדיי הראשונים ברשתות החברתיות באשר הן,
אבל הצלחתי ללוות את הקריאה בפס הקול הנפלא של הספר,
בסמארט-פון הראשון שלי, שרק למדתי איך לתפעל.

גם ‘האורחים’ משובץ במוסיקה, הפעם מהתחום הקלאסי (פרט לשיר אחד)
ואודה: הפעם לא ליוויתי את הקריאה בהאזנה.
הרגשתי שהתחום הזה גדול עליי, ושאולי יסיח את דעתי מרצף הקריאה,
אבל אני נוטה לקרוא אותו שוב, הפעם בליווי הקטעים המוסיקליים.
כמו בספרים האחרים, גפלה חושף את קוראיו לתרבות האישית העשירה שלו,
למוסיקה, לקולנוע, למחול המודרני, לסדרות טלוויזיה
משלב ‘גבוה’ עם ‘נמוך’. ממש כמו החיים.

*

החוויה הספרותית באשר היא מורכבת מסיפור, ומאופן הסיפור.
גפלה הוא אמן ברקיחת עלילות, ברקימתן וחיבורן בתכי מלים ואותיות
ובכתיבה.
בניסוחם של משפטים מופלאים.
משפטים מהחיים. המדומיינים. האמתיים.

“וכשמישהו הולך ממך, הוא לוקח עמו אוצר מילים שלם. שפתך מדלדלת, ואתה עילג, ומילונו כבר לא בהישג יד; לשונו נכחדת, וזכרונך משטה בך, מתרגם מלים מלשונו ללשונך…”
עמ’ 101

“חשבתי על כל הסיפורים הלא נכונים שאנחנו מספרים לעצמנו על סמך מראה עינינו… הסיפור האמתי נשף בעורפי.”
עמ’ 145

*

אז מה יש פה?
אהבה, שנאה, נחישות, החלטיות, זוגיות, חברות,
יחסי עובד-מעביד, יחסי נותן-שירות-לקוח,
קריירה, עסקים, אמנות, שאלות של זהות…
החומרים שמהם עשויים החיים.

לקרוא? בוודאי!

 

פרק ראשון עלה בוואלה, ואפשר לקרוא אותו כאן.

 

עוד מהבלוג של חן סיון

תצוגה מקדימה

על כנפי הכסף

. זה קורה ברחוב, בבית הספר של היורש, בקניון או בנחל הג'ילבון, תוך-כדי טיול משפחות: אני מחמיאה לנשים מכסיפות שיער, שנקרות בדרכי רוב המוחמאות מחייכות בשמחה. חלקן הקטן מסתכלות עליי כאילו נפלתי על הראש ממקום גבוה במיוחד השיער...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

טייץ הם לא מכנסיים | גרבונים הם לא טייץ!

. טייץ הם לא מכנסיים וגם, למען הסר ספק, גרבונים הם לא טייץ! סוגיית הגרבונים-טייץ-מכנסיים מטרידה אותי כל חורף מחדש. הגיע הזמן לטיפול שורש האופנה מכתיבה לנו מכנסיים הולכים ונצמדים, כמו העור חלקנו לובשות מכנסיים שהם כל כך...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

לפרגן, לפרגן. לפרגן!

. | בית יוסף ויעקב בהדרו | . האהבה שלי לאופנה היא בעלת שורשים עמוקים בעולם החומרים הטקסטיליים בדים, מרקמים, צבעים, דפוסים אהבה מיוחדת יש  לי לבדי ריפוד, כאלה שמשמשים...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה