הבלוג של חן סיון

אופנאית

מעצבת אופנה | אוהבת תרבות | מומחית בסטיילינג אישי לנשות עסקים | קניינית אישית | ייעוץ | סדנאות אופנה וסטיילינג | סידור ארונות | www.facebook.com/ChenSivanFashion

עדכונים:

פוסטים: 175

החל מיולי 2013

היום הראשון שלי בכתה א’ היה הפעם השלישית בה התחלתי לימודים בבית-ספר

21/07/2013

חגיגת הספר, בית ספר 'ארזים'

| ‘חגיגת הספר’, בית ספר ‘ארזים’, 1970 כנראה | אני על הספסל בצד ימין בגב כפוף | צילום: יוסף סיון (אבא שלי) |

היום הראשון שלי בכתה א’

היום הראשון שלי בכתה א’ היה הפעם השלישית שבה התחלתי לימודים בבית-ספר. הייתי בת שש וחצי, פחות משנה לאחר שמשפחתי ואני חזרנו לארץ משהות ממושכת באנגליה. אז, כשחזרנו, התלבטה אמי רבות אם לשלוח אותי מייד לכתה א’. כילידת פברואר, היה הגיל שלי מתאים גם לכתה א’ וגם לגן. אמא שלי, אחראית ויסודית, הלכה להיוועץ באנשי מקצוע, שבחנו ואיבחנו אותי, אבל לא הצליחו להגיע למסקנה חד משמעית. הוחלט לשאול מה אני מעדיפה. העדפתי גן.

אבל באנגליה הלימודים בבית הספר מתחילים בגיל צעיר בשנה מאשר בישראל, במין כתת טרום-א’. ואני, כילידת פברואר, התחלתי את אותה כיתת טרום א’ בגיל ארבע וחצי. אז עדיין לא שאלו אותי מה אני מעדיפה.

בית הספר הראשון אליו הלכתי היה בית ספר אנגלי דתי, כמו בספרים הישנים, עם תלבושת אחידה מהוגנת: חצאית קפלים עד הברכיים בצבע כחול צי (נייבי בשפה מדוברת), חולצה לבנה מגוהצת, עניבה כחולה כהה מאד עם פסים אלכסוניים בצבע זהוב, בלייזר נייבי מחוייט מצמר משובח עם סמל חגיגי באדום וזהב רקום על כיס החזה, גרביים לבנות עד הברכיים ונעליים מצוחצחות תמיד. במהלך השבוע שבו הייתי תלמידה מן המניין בבית הספר הזה ביליתי מעט מאד זמן בכיתה. כישראלית ויהודיה הייתי פטורה מהתפילות. מסתבר שהיו שם הרבה תפילות. השהות שלי בכתה היתה מצומצמת מאד. אחרי כשבוע ביצעתי כנראה עברה חמורה, כי קיבלתי עונש להישאר עוד מחוץ לכיתה. אם אני לא טועה היו גם מכות, אבל אני לא באמת זוכרת. אמא שלי, שלא היתה מוכנה שמישהו יכה את הילדה שלה, הוציאה אותי מייד מבית ספר.
בין כה וכה עמדנו לעבור דירה.

אז רשמו אותי לבית ספר קרוב יותר לבית החדש. זה היה בית-ספר נסיוני, פתוח, משהו חדשני לחלוטין במונחים של שנת 1968. מדי בית הספר היו פחות רשמיים. החצאית היתה בצבע כחול, אבל לא כל כך כהה. החולצה עדיין היתה לבנה, ורצוי גם מגוהצת – מזל, כי עדיין היו לי חולצות שנקנו עבור בית הספר הקודם. העניבה היתה בגוון הכחול של החצאית, עם פסים אלכסוניים בלבן. במקום בלייזר מותר היה ללבוש קרדיגן בצבע הנכון, ולפעמים אפילו סוודר סגור עם צווארון V.
ובקיץ היה מותר ללבוש שמלה ללא שרוולים מכותנה קלילה ומפוספסת כחול ולבן.
הכיתה כאן היתה כמו מין חדר משחקים גדול, והמשחק האהוב עלי היה קוביית סולמות גדולה שבה אפשר היה להתבודד. לא היו לי שם אף חבר או חברה, ולא הצלחתי ללמוד לקרוא ולכתוב. הייתי בת חמש.

יום אחד נקראנו לשעת סיפור, והסיפור שסיפרו לנו היה סיפור משה בתיבה. הפרידה הכפויה בין יוכבד והתינוק שלה משה היתה עצובה לי כל כך שהתחלתי לבכות, ולא הפסקתי. אף אחד לא הצליח להרגיע אותי. לא המורות-גננות בכיתה-גן, ולא אף אחד מהמורים האחרים שנקראו לעזרה. בצר להן שלחו אותי נשות הצוות לחדר המנהל, שגם הוא עשה כל שביכולתו לנסות ולהרגיע את בכיי המר. כל מה שזכור לי מהחדר הוא החליפה של האיש, והיד שלו, שהיתה מאד חמה כשהוא החזיק את ידי בנסיונות נחמה נואלים. כשכל מאמציו לא צלחו, ליווה אותי בחזרה לכיתה ושלח אותי הישר למקום המחבוא החביב עלי, שם המשכתי ליבב, עד שאמי הגיעה לאסוף אותי, לבקשתו של המנהל.
בין כה וכה עמדנו לעזוב חזרה לישראל.

כשכבר הגענו לארץ, לא פלא שאמא שלי כל כך היססה אם לשלוח אותי לבית הספר.
גם הגן שאליו הלכתי, גן ‘המאבק’ בגבעתיים, לא היה גן-עדן.
עכשיו הייתי הילדה המוזרה מאנגליה, לבושה בסרפנים מושקעים מעשי-ידי-אמי, שאפשר להציץ מתחתם ולהציק. היתה אפילו תקופה שבה, כששאר הילדים שיחקו בחצר, הייתי נשארת במעצר-הגנה בתוך הגן, מפני הבריונים בני החמש וחצי של גבעתיים.
כשסוף-סוף הגעתי לכתה א’, ברמת אביב הפעם, כבר לבשתי מכנסיים.

*

עדכון 29-8-16

רצה המקרה, ובשנה האחרונה עברנו, האיש היורש ואני, לאותה שכונה ממש, בגבעתיים.
עברנו כי כאן מצאנו ביתספר שמתאים לצרכיו של היורש.
גם את אמי העברנו לכאן, קרוב אלינו (ואל אחי, שגר לא רחוק).

אני לא בטוחה איפה בדיוק היה אותו הגן – גן המאבק. נדמה לי שעכשיו יש עליו מגרש כדורגל מטופח.

והיורש מתחיל דרך חדשה במערכת החינוך.
בהצלחה לו ולכולנו

לתרומת ילקוט לילד שאין לו, חייגו עכשיו 5656 ותרמו 10 שקלים

עוד מהבלוג של חן סיון

תצוגה מקדימה

על כנפי הכסף

. זה קורה ברחוב, בבית הספר של היורש, בקניון או בנחל הג'ילבון, תוך-כדי טיול משפחות: אני מחמיאה לנשים מכסיפות שיער, שנקרות בדרכי רוב המוחמאות מחייכות בשמחה. חלקן הקטן מסתכלות עליי כאילו נפלתי על הראש ממקום גבוה במיוחד השיער...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

טייץ הם לא מכנסיים | גרבונים הם לא טייץ!

. טייץ הם לא מכנסיים וגם, למען הסר ספק, גרבונים הם לא טייץ! סוגיית הגרבונים-טייץ-מכנסיים מטרידה אותי כל חורף מחדש. הגיע הזמן לטיפול שורש האופנה מכתיבה לנו מכנסיים הולכים ונצמדים, כמו העור חלקנו לובשות מכנסיים שהם כל כך...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

לפרגן, לפרגן. לפרגן!

. | בית יוסף ויעקב בהדרו | . האהבה שלי לאופנה היא בעלת שורשים עמוקים בעולם החומרים הטקסטיליים בדים, מרקמים, צבעים, דפוסים אהבה מיוחדת יש  לי לבדי ריפוד, כאלה שמשמשים...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה