מחאת ששת הימים שנשתכחה מההיסטוריה

ספק אם שמעתם על ששת הימים הסוערים הללו שתחילתם ביום האישה הבינלאומי, 1979.

ספק אם שמעתם על ששת הימים הסוערים הללו. תחילתם ביום האישה הבינלאומי, איראן 1979, מיד לאחר סילוקו של השאה. רק לאחרונה נערך מחקר היסטורי של הארועים (מחוץ לאיראן כמובן), המאפשר דיון בהשפעת התנהלות הגורמים השונים במהלך הימים הגורליים על אופי הממשל האיסלמי שהתגבש לאחר המהפכה.
למרות שזו היתה המחאה הראשונה מול משטר המהפכה שצמחה מתוכו, ואולי בגלל שהיתה זו מחאה נשית על נושא המשפיע לכאורה על נשים בלבד, לא נכללו הימים הסוערים הללו בנרטיב המרכזי של דברי ימי המהפכה, והוזכרו עד כה בהערצה על ידי גורמים פמניסטיים בלבד.

 

בפברואר 1979 הושלם חלקה הראשון של המהפכה האיראנית, כשקואליציה של אנשי דת מוסלמים בשיתוף פעולה עם פעילים ליברלים ואנשי שמאל הביאו לתום עידן המונרכיה תחת שילטונו של השאה. בשלב זה התפנו הכוחות האנטי-מונרכים לגיבוש מבנה השילטון החדש.

בהשפעת הצלחת המהפכה, היו המהפכנים חדורי אמונה שקבוצות עם תפיסות עולם כה מנוגדות יכולות לפעול ביחד ולהקים מבנה שילטוני שייצג את כולם, או לפחות הליברלים חשבו כך.  איתולה חומייני חזר מהגלות, ורבים ראו בו כמדריך הרוחני, שיעמוד לצד ממשלה בה יהיה יצוג לגורמים ליברלים ודתיים כאחד.

לא עבר חודש מאז חזרתו,  וב-3 במרץ הכריז חומייני שנשים לא יוכלו לכהן כשופטות. בנאום שנשא ב-6 במרץ הכריז: ״לא יתבצע חטא במשרדי הממשל! נשים עירומות לא יכנסו למשרדים! נשים חייבות בחיג׳אב בתחום משרדי הממשלה״.

i1

הודעה זו היתה הקטליזטור לאירועי יום האישה הבנלאומי 1979. ה-8 במרץ לא נחגג בסדנאות העצמה וחבילת שי, אלא כפתיח לשישה ימים של הפגנות ענק ושל סולידריות נשית ברחובות, נגד חובת לבישת החיג׳אב. המפגינות, מוטרדות מדרישתו של חומייני (שנסוג בתחילה והגדיר את דבריו כ״המלצה״), היו הראשונות להתפכח מהאופוריה ויצאו להפגין נגד שותפיהן למהפכה. הן הבינו שקבלה של ״ההמלצה״ של חומייני תוביל לצווי כפיה נוספים, וכי המלחמה היא על אופי השלטון החדש. המפגינות, חילוניות ודתיות, דיברו במפורש על ערכים של חופש, על הזכות לבחור את לבושן.

I4

לאכזבתן, ויש החושבים גם לצער הדורות, גורמים ליברלים אחרים נמנעו מלתמוך במחאת הנשים, בתרוצים שונים. חלקם לא יחסו חשיבות ולא האמינו שהצו של חומייני יתממש בטהראן המודרנית, אחרים טענו ש״יש כרגע דברים חשובים יותר״, שצריך לתת זמן לשלטון להתגבש לפני שמחלישים אותו ונוקטים בפעולות מחאה (שלכאורה מתנגדות להשג שזה אתה נקבע).

 I2 I3

I5

.

נראה שדווקא המשטר עצמו לקח את הדברים ברצינות, תחילה נקט בהתעלמות פעילה  (ע״י שליטה בכלי התקשורת). כשאסיפות המחאה לא שכחו אלא התפשטו לערים נוספות, לא ניתן היה להתעלם. בשלב זה ניסו השלטונות לסכסך ולהכפיש, למשל ע״י  כתבה מכפישה שבעזרת פוטומונטג׳ הציגה את הנשים כזונות, האשימה אותן כתומכות המשטר הקודם, וכשליחות המערב (העלבון הגדול ביותר שאפשר להטיח בתומכי המהפכה) . האשמות האלה העצימו את ההתנגדות העממית לדרישות הנשים והצליחו לזרוע ספק גם בינהן: חלק מהמפגינות, עדיין חדורות אידאלוגיה מהפכנית, החלו לחשוש שהן כלי משחק בידי מתנגדי המהפכה.

קשה היום לנחש מה היה קורה לו הגורמים הליברלים היו משכילים לשתף פעולה ביניהם. העובדות הן שהמהפכה זכורה כ״מהפכה האיסלמית״ וחובת לבוש החיג׳אב התרחבה וכללה את כל המקומות הציבוריים. במרוצת הזמן נתקלו נשים בתגובות אלימות ברחובות לאופן לבושן, עד שבשלב מסוים חובת לבישת החיג׳אב הפכה לחוק ולסמל הויזואלי הבולט ביותר של המהפכה האיסלמית.

נשים מופלות תחת החוק האיסלמי האיראני גם בדיני משפחה וירושה, מוגבלות באפשרויות התעסוקה ובחופש התנועה, סובלות מאלימות והטרדות מיניות. ארגוני הנשים נוכחים, אך השפעתם מוגבלת באיראן של היום, הן מצליחות למנוע שינויי חוק מסויימים ובבחירות האחרונות קראו אירגונים פמיניסטיים לנשים רבות ככל האפשר להרשם כמועמדות, ובסופו של דבר כמעט ושילשו את מספרן בפרלמנט (עדיין שעור הנשים בפרלמנט האיראני מהנמוכים בעולם).

 

 

אחת ההתיחסויות הראשונות בתעוד שערכה קבוצה של פמניסטיות צרפתיות:

[youtube odmlfa986mk]

הפגנות נגד היו עזות ואלימות:

[youtube gWgG6ryi-DM]

 

כתבות נוספות בנושא:

נשים אירניות פושטות חיג׳אב במחאה 

מעבר לחיג׳אב – אופנה באיראן

 

.

.

.

.

vv

יעל ברזילי
צלמת, כותבת, תושבת חוזרת, נקלטת, מתחבטת, אם, דיסלקטית (סוג של), מעורבת, חוקרת, מחפשת, מתקשרת, אופטימית עד כדי הדחקה. וגם קצת, תסלחו לי על המילה פמיניסטית.