הבלוג של חן שבתאי

כשאת אומרת לא…

.

עדכונים:

פוסטים: 10

החל מדצמבר 2013

בדרך לביקור השנתי אצלך החזקתי את ההגה חזק.
אם הייתה לו יכולת להרגיש סביר להניח שהיה צורח מכאב.
רציתי לצעוק, ובמקום זה בכיתי. בלי דמעות. כנראה שאחרי 4 שנים הן כבר מתייבשות.
רציתי לצעוק עליך. איך עשית את זה?! ‘דרך המוות‘?!” אלה!!!!!!!! איך?! את בחורה כל כך אחראית, את יודעת מה נכון ומה לא. איך יצאת לטיול הזה? למה?!
זה לא טבעי מה שקורה כאן. זה לא נתפס. גם אחרי 4 שנים.
את היית אמורה לקבל איתנו את התואר. היית אמורה להיות מפיקה מדהימה עכשיו באיזה תיאטרון. היית אמורה להיות זו שמתקשרת אליי או מסמסת, כמו תמיד, כדי לבשר לי שיש איזו הפקה מרתקת שמחפשת עוזרת במאי או מפיקה ושזה תפור עליי. לתת לי מספר טלפון של הבמאי, לומר לי שכבר דיברת איתו והמלצת עליי, לשכנע אותי לעשות את זה, ולספר לי שמדובר באנשים טובים. (בינינו, אלה, האם היו אי פעם אנשים שהיו לא טובים בעיניך? כולם היו אנשים טובים תמיד… זה חלק מהקסם שלך…)

במקום כל זה, את נשארת בדרך המוות ואנחנו פה. ממשיכים לחיות ופעם בשנה נאספים סביבך, מנסים לחזק את המשפחה ומוצאים את עצמנו מחוזקים על-ידם במקום זאת.
מסתכלים על מצבת אבן ומחכים שתבואי לחבק אותנו, כי את לא עוזבת גם ברגעים הקשים.
אבל את אף פעם לא מגיעה. וזה מכעיס ומקומם. למה את לא מגיעה, אלה? למה את לא חוזרת? אנחנו צריכים אותך!

אלה, זה לא הספד. אני לא כותבת הספדים. כבר כתבתי לך פעם – אני לא טובה בפרידות לזמן ממושך כזה. נצח הוא זמן ארוך מדי להתגעגע.
אז אני לא נפרדת. אני עדיין לא יכולה לעשות את זה. אני מתנצלת אם זה מכביד עליך.
אבל מפחיד אותי שהזמן עושה את שלו ומאלץ אותי להיפרד. אני לא רוצה. עדיין לא. אבל את נשמטת לי מהזכרון, אלה.
וזה חונק אותי.

בשנה הראשונה הייתי רואה אותך בכל מקום.
בהתחלה הייתי הולכת בשבילי האוניברסיטה ובטוחה שאת זו שהולכת מולי בכיוון השני. שעוד רגע אנחנו נפגשות במקרה וצוחקות יחד. כבר נמצא על מה.
אחר כך נתליתי בזכרונות.
אבל הם לאט לאט חומקים ומתערפלים לי וככל שהזמן עובר ואנחנו מתקדמים בחיים, יש פחות ופחות אנשים סביבי שיזכירו לי. שיגידו פתאום “אלה הייתה עושה כך עכשיו” או “אלה הייתה אומרת ש…”
אז אני כותבת כעת לא כדי להיפרד ממך, וכפי שכבר כתבתי – זה לא הספד. ההיפך הוא הנכון.
אני כותבת כדי להשאיר אותך איתי. כדי לשמר לעצמי את הזכרונות האלו. כדי שהם לא יעלמו איתך לנצח.

אני זוכרת ישיבות ממושכות על הדשא.
אני זוכרת את אתר ההסעדה ואת ה”למון גראס”. כמויות עצומות של אורז.
אני זוכרת האכלת חתולים משוטטים. (גם באורז מהלמון גראס…)
ואני זוכרת שיחה אחת בשנה א’ על הספסלים בצבע כתום מזעזע מחוץ לבניין מקסיקו האפור, אבל כל כך אהוב שלנו. הבית שלנו.
אני זוכרת שאמרתי לך באותה שיחה, לא יודעת למה, שאת מאוד יפה.
הפתיע אותי לגלות שאת לא מודעת לזה.
לא היה לי ברור איך יופי מתפרץ כזה יכול להסתכל במראה ולא להבין עד כמה הוא יפה.
זו לא הייתה שיחה שטחית של מתן מחמאות סתמיות. זו הייתה שיחה אמיתית על החיצוניות שלנו, ודרכה על מה שמתרחש לנו עמוק בפנים.
שתי בחורות חסרות בטחון שמנסות לחזק אחת את השניה.
רק שעד אז לא ידעתי שאת חסרת בטחון בדיוק כמוני.
הסתכלתי עליך כל הזמן כעל האישה היפה והמוכשרת ההיא שכולם אוהבים, כך שחוסר בטחון לא היה אפילו משהו שהבאתי בחשבון כאפשרות.
גיליתי את זה באותה שיחה והייתי בהלם מוחלט.
אבל יחד עם זאת, אני חושבת שזו הייתה השיחה שבה “גיליתי” אותך. אותה שיחה שגרמה לי להפסיק לפחד מהעוצמה הגדולה שלך, שאפילו לא היית מודעת אליה באותו הזמן.

2654_58736299267_6153343_n

שתינו צמחנו, גדלנו והתעצמנו מאז במשך השנים.
שתינו למדנו על עצמנו דברים והתחזקנו.
גדלנו להיות מפיקות ששמן הולך לפניהן בחוג, שיודעות את העבודה, ולשם שינוי – חזקות ובטוחות בעצמן.
ההצעות להפיק התדפקו על דלתינו, כל אחת בנפרד, ולקחנו על עצמנו גם פרויקטים חיצוניים או עצמאיים שלא קשורים בלימודים.
ואת היית אמורה להיות זו שתצא מהאוניברסיטה בסערה ותכבוש את התיאטרון הישראלי.
את היית הטובה יותר מבין שתינו. תמיד רציתי להיות “כמו אלה”…

אני זוכרת את פסטיבל סמול במה בהפקתך.
באחד הערבים פתאום נגמרה הבירה בדוכן בחוץ.
אני הייתי עוזרת במאי באחת מהפקות הפסטיבל (את גייסת אותי לתפקיד הזה). בדיוק יצאתי מהאולם לרגע אחד של סיגריה ושקט. מנוחה.
פתאום ראיתי אותך רצה.
רצתי אחריך.
“מה קרה? מה צריך לעשות? איך אני יכולה לעזור לך?”
“בואי!” אמרת לי.
אז באתי. לא ממש ידעתי לאן אני באה, אבל באתי. בלי לשאול שאלות.
מצאתי את עצמי באחת ההפסקות הבודדות שהיו לי באותו ערב (או אולי נכון יותר לומר: באותו חודש) עוזרת לך לסחוב ארגזי בירה מהחניה לבר המאולתר בחוץ.
אף אדם בעולם, חוץ ממך, לא היה מצליח לשכנע אותי באותם רגעי עייפות גדולה ומצטברת לעשות את זה במקום לנצל את רגע השקט היחיד שלי ולשבת בשקט ולעשן. אף אדם!
ואת אפילו לא היית צריכה לבקש. כזאת את. בחורה אהובה כזאת.

ביום שישי, ליד הבית החדש שבנית לעצמך, אחרי הקדיש ו”אל מלא רחמים”, היה רגע שהצמדתי רגליים לעמידת דום. הייתי מוכנה לצפירה שעומדת להגיע.
היא לא הגיעה.
את מבינה, אלה? זה כל כך לא הגיוני שבראש שלי המילים ששמעתי כעת קשורות ליום הזכרון, בטח לא אליך!
אחר כך גדי, ראש החוג לתיאטרון, דיבר כמו בכל שנה.
הפעם הוא חזר שוב ושוב על המילים “אדם לא מת סתם”, כשמה של ההצגה בערב המוקדש לזכרך בתיאטרון “הבימה”, בו הושקה קרן אלה דן לתמיכה ועידוד שחקנים ויוצרים צעירים.
רשרושי הטבע, הממשיך בשלו למרות הכל, הפריעו לי לשמוע מה בדיוק הוא אמר שם, אבל את המילים האלה לא הצלחתי לפספס: אדם לא מת סתם, אדם לא מת סתם, אדם לא מת סתם…………
ומצאתי את עצמי חושבת כמה נכון המשפט הזה. אדם באמת לא מת סתם. תמיד יש איזה סיפור יפה שנספר לעצמנו.
ניסיתי לחשוב על המשפט הזה בהקשר שלך. אם אדם לא מת סתם, אז למה את? מה הסיבה הקדושה?
לא מצאתי הסבר או סיפור יפה לספר לעצמי.
אולי פשוט היית מושלמת מדי. ומכיוון שאין אנשים מושלמים, הרי שאת פאק בייצור של הבריאה ולכן היה צורך להסיר אותך מהמשוואה.
סיבת המוות: מושלמות.

ואחרי שהכל נגמר, התחיל הטקס הפרטי שלי: השתהיתי עוד כמה רגעים במקום. שקעתי במחשבות. כשאנשים סיימו לגשת אליך ואפשר היה לעבור בלי “לחכות בתור” ניגשתי (כמעט כמו כשעוד היית פה איתנו).
עמדתי מול הקבר שלך והסתכלתי על פסיפס עץ האלה שעליו, על שמך, ועל המילים המתנוססות על המצבה: “תודה ללי”
רק אז הדמעות התחילו לרדת.
אחד החברים עמד שם וחיבק אותי חיבוק ארוך ומנחם.
אחר כך הלך לדבר עם אבא שלך.
אני נשארתי לעמוד שם. מולך. מסרבת לעזוב.
אחרי כמה רגעים כאלה ניגש אליי חבר אחר.
הוא הניח עליי את ידו בחיבוק חברי-רך ואמר לי “בואי, בואי. אני מכיר אותך ואת הקטעים האלה שלך כבר. אם לא נגרור אותך מפה בכוח את מסוגלת להמשיך לעמוד פה לנצח”
כן, אלה, הוא צודק. בכל שנה מחדש הוא “מוציא” אותי משם.
תמיד בין האחרונים, אם לא האחרונה.
אני פשוט לא מסוגלת להפנות לך את הגב ולהשאיר אותך שם לבד בין אבנים.
כי איך אישה שתמיד הייתה מוקפת אנשים, חום, ואהבה, יכולה להסתדר עכשיו עם אבנים קרות מסביבה?….

יש שיר אחד שאני לא מסוגלת לשמוע. שיר שגורם לי לחשוב על שתי נשים אהובות. אחת מהן זו את.
אם במקרה השיר הזה מתנגן לי ברדיו אני אוטומטית מעבירה אותו. לא מסוגלת. פעם אהבתי אותו. היום הוא מכביד עליי. גורם לי לגעגע בלתי נתפס.
“אחרי הכל את שיר”
במספר השבועות האחרונים הוא התנגן לי באוטו שוב ושוב ושוב ושוב. זו התקופה הזו בשנה שבה את חוזרת אליי בכל הכוח שלך.
את תמיד שם לאורך השנה. תמיד יש מישהי שנראית כמוך ברחוב, או סתם מחשבה טורדנית.
אבל בתקופה הזאת בשנה את נוכחת במלוא העוצמה. כי “אחרי הכל את שיר קיים”.
ופתאום אני חוזרת לספסל הכתום ההוא מחוץ לבניין מקסיקו, לישיבות הממושכות על הדשא מול הבניין בסיאסטה אופיינית לתלמידי המחזור שלנו בחוג לתיאטרון, לשיעורים, להצגות, לחזרות, לפאבים וימי הולדת, למשיכה שלך ביד שלי ולצעקות שלך: “בואי לרקוד!!!”, ואפילו למריבות המקצועיות (שאיכשהו איתך אפילו הן תמיד היו נעימות ומסתיימות בחיוך ובצחוק), אני חוזרת לפסטיבלים, ללחץ הזמן הדוחק, ללחצי התקציב הבלתי אפשרי, להפסקות, למחסן התלבושות, לחדר 9 – “הגיהנום” – משרד ההפקות של החוג (המפלט השקט והנוח של כל מפיקה בתקופת הפקה לחוצה), ובין כל אלה את כל כך חיה, צוחקת, ומאושרת.
את רק נסעת לטיול, אלה. עוד מעט תחזרי ותספרי לנו חוויות מטורפות. עוד מעט. רק עוד קצת סבלנות…..

 

עוד מהבלוג של חן שבתאי

תצוגה מקדימה

אני לא צריכה אף אחד! תודה.

"תעצמי את העיניים ותראי איזה זכרון או תמונה עולים לך" אמרה לי המאמנת שלי אחרי "מונולוג הפתיחה" שלי לפגישה הנוכחית שלנו. זה לקח כמה רגעים, אבל בסוף הגיע זכרון. "כשהייתי בגן, אחרי שאמא שלי נפטרה, סיפרתי לחברים כשישבנו בארגז...

תצוגה מקדימה

עוברת דירה (וגם: מפנה מקום לעצמי)

"קראתי את הפוסט שלך, אבל נדבר על זה אחר כך" ירתה המאמנת שלי לאוויר, כאילו לא שפכתי שם את המעיים שלי ואפשר להעביר את זה ככה. "מה אחר כך? דברי עכשיו. מעניין אותי לשמוע מה חשבת" התעקשתי איתה. היא דיברה על כך שהיא שמחה שאני רואה...

תצוגה מקדימה

פוסט-כיפור...

מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי את יום כיפור. כשהייתי ילדה אהבתי אותו כי אפשר היה להשתולל על הכבישים עם אופניים. ואז, אחרי שה"קטנים" וה"זקנים" הלכו לישון, בסביבות 1-2 לפנות בוקר, כשכבר ממש ממש שקט מסביב, אפשר היה לשבת במעגל...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה