הבלוג של חן שבתאי

כשאת אומרת לא…

.

עדכונים:

פוסטים: 10

החל מדצמבר 2013

30/12/2013

אוקי, אז נלך בדרכים המקובלות… – לפני הכל אני צריכה להציג את עצמי, נכון? אז נעים מאוד, אני חן, בת 30, חיה בתל-אביב והחיים שלי מ-ש-ע-מ-מ-י-ם-!-!-!
לא שאני באופן אישי משתעממת מהם חלילה (טוב נו, אולי קצת…). פשוט כשאמרתי למכרה היום שאני חושבת לפתוח בלוג ומחפשת רעיון מגניב היא הציעה: “מה הבעיה? זה הכי פשוט! את חיה בתל אביב ואת רווקה! תכתבי על זה. בלוג שיתאר את חייך בתל אביב. מעין יומן מסע. בטוח יש הרבה מה לכתוב!”
איזו תמימות רמת-גנית חמודה
אז זהו, שלא. אין הרבה מה לכתוב בעניין.
בלוג כזה יסתכם בפוסט אחד של כמה שורות:
קמתי בבוקר, שטפתי פנים, צחצחתי שיניים, התקלחתי, עשיתי קפה, והתיישבתי לבדוק מיילים. ב9:30 קמתי מהמחשב, נעלתי נעליים ויצאתי לעבודה. במהלך היום עשיתי המון דברים שקשורים בעבודה שלי ומעניינים לכם תתחת (וגם הוא, אם לומר את האמת, נראה קצת משועמם), ב21:00 שלחתי מייל סיכום יום לבוס שלי כמו שביקש ממני לעשות בכל יום (טוב נו, ב22:00-23:00, אם בכלל.. כזאת אני – מורדת ומשוגעת… ), אכלתי משהו, התקלחתי, שיחקתי “SUSHI GO_ROUND” באייפון והלכתי לישון
מרתק, נכון?
ואז, למעשה, זה היכה בי – יש לי חיים משעממים. מאוד.
מה שמצחיק הוא שעד שהגעתי לתל אביב, כשעוד חייתי בזכרון יעקב הקטנה, עברתי כמה וכמה דברים שהפכו את החיים שלי לפחות משעממים. ביניהם: איבדתי את אמא שלי בגיל צעיר מאוד, הוטרדתי מינית (ששש.. אל תספרו לאף אחדזה סוד!..) ראיתי את סבא שלי בסלון ביתו מכוסה בסדין לבן, והייתי בתאונת הרכבת שהייתה בבית יהושע ב2006, ולא סתם, אלא בקרון של חמשת ההרוגים. רק מושב אחד הפריד בין המוות לביני. ובין כל אלה יצאתי עם חברים, השתכרתי, צחקתי, הייתי בתנועת נוער ויצאתי למחנות, הייתי פעילה בתנועה פוליטית ויצאתי להפגנות בצמתים וכיכרות, כתבתי למגירה (ולאבא שלי ואחותי הגדולה שקראו), עשיתי צבא, עשיתי סקס, הלכתי להצגות תיאטרון, עליתי על במה – בהזדמנויות מסוימות שרתי ובאחרות שיחקתי, טסתי לחול (רודוס נחשב, כן?), עליתי על רכבת הרים למרות הפחד המאוד גדול רק כי אמרו לי מה כפת לך? יהיה כיף!” (- סבלתי), עשיתי סנפלינג (ללא קיר תומך)….. בקיצור, לא עשיתי שום דבר מאוד מיוחד, אבל עשיתי חיים!…
ואז הגעתי לתל אביב, עיר ללא הפסקה, ושקעתי בשעמום של שגרה.
עד אז עשיתי מה שרציתי לעשות ושמישהו ינסה לעצור אותי!… אם רציתי להשיג משהו, פשוט השגתי אותו.
אבל בשנים האחרונות משהו בי השתנה. הכל נהיה כבד יותר, קשה יותר, מסובך יותר, גדול עליי יותר. לא שקודם הייתי הבן אדם הכי ספונטני בעולם, אבל עכשיו, בגדול, אני אדם שנוטה להגיד לאלכל הצעה מעניינת שנקרית בדרכי. אני אוהבת את השגרה שלי ומפחדת משינויים. חוצמזה, טוב לי איפה שאני, למה שארצה לשנות משהו? ועוד המון בלה בלה בלה מהסוג הזה..! – שיעמום!
יכול להיות שזו תוצאה ישירה של משבר כלכלי גדול שלא הצלחתי לצאת ממנו במשך תקופה של כ4-5 שנים. לא יכולתי להרשות לעצמי לעשות שום דבר אחר פרט לעבודה.
מה שבסופו של דבר הוביל אותי למקום שאני נמצאת בו היום וכל כך אוהבת: מנהלת גיבור תרבות – בית הספר לכתיבהוסמנכלית מותגים של שתי חנויות עיצוב יפהפיות.
והיום? היום אני פשוט רגילה לצורת החיים והמחשבה הזאת שאני לא יכולה להרשות לעצמי אפילו לקנות חולצה אחת פעם בלא יכולה להרשות לעצמי לצאת לשתות בירה (שלא לדבר על וודקה רדבול…), או בקיצור: לא יכולה להרשות לעצמי. נקודה.
אז אני עובדת. הרבה. ואני אוהבת את העבודה שלי מאוד. ויחד עם זה, מעולם לא חלמתי להיות מנהלת בית ספר לכתיבה וסמנכלית מותגים. פשוט התגלגלתי לשם. מה שאני באמת רוצה לעשות בחיי זה לכתוב. ברמת הלהתפרנס מזה. ובנינו, דרך השלילה שבה בחרתי בשנים האחרונות לא ממש הולכת להוביל אותי לשם.
אז אחרי שהגעתי לתובנה המרתקת הזו בנוגע לחיי המשעממים, הגעתי גם להחלטה! – אעמיד בפני עצמי משימה וכך אתפוס שתי ציפורים במכה אחת! – גם רעיון לבלוג וגם אוסיף קצת עניין לחיי!
המשימה: במשך חצי שנה אני הולכת להגיד כןלהצעות שיקרו בדרכי. בתור התחלה: לפחות פעם בשבוע. פעם בשבוע אחווה פעם ראשונהמאיזשהו משהו.
עכשיו רק נותר לגלות האם זו תהיה הפעם הראשונה שאחליט להיות אמיצה וגם אעמוד בזה
מוכנים? GO!…
נ.ב – נראה לי שאני מתחילה לחפש דירה. בפעם הראשונה ללא שותפים. אם מישהו שומע על משהו באיזור פלורנטין – היוש….

 

 

לצפייה בפוסט ובתגובות אליו בבלוג הקודם שלי לחצו כאן

עוד מהבלוג של חן שבתאי

תצוגה מקדימה

אני לא צריכה אף אחד! תודה.

"תעצמי את העיניים ותראי איזה זכרון או תמונה עולים לך" אמרה לי המאמנת שלי אחרי "מונולוג הפתיחה" שלי לפגישה הנוכחית שלנו. זה לקח כמה רגעים, אבל בסוף הגיע זכרון. "כשהייתי בגן, אחרי שאמא שלי נפטרה, סיפרתי לחברים כשישבנו בארגז...

תצוגה מקדימה

אחרי הכל את שיר

בדרך לביקור השנתי אצלך החזקתי את ההגה חזק. אם הייתה לו יכולת להרגיש סביר להניח שהיה צורח מכאב. רציתי לצעוק, ובמקום זה בכיתי. בלי דמעות. כנראה שאחרי 4 שנים הן כבר מתייבשות. רציתי לצעוק עליך. איך עשית את זה?! '...

תצוגה מקדימה

עוברת דירה (וגם: מפנה מקום לעצמי)

"קראתי את הפוסט שלך, אבל נדבר על זה אחר כך" ירתה המאמנת שלי לאוויר, כאילו לא שפכתי שם את המעיים שלי ואפשר להעביר את זה ככה. "מה אחר כך? דברי עכשיו. מעניין אותי לשמוע מה חשבת" התעקשתי איתה. היא דיברה על כך שהיא שמחה שאני רואה...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה