הבלוג של חן שבתאי

כשאת אומרת לא…

.

עדכונים:

פוסטים: 10

החל מדצמבר 2013

“תעצמי את העיניים ותראי איזה זכרון או תמונה עולים לך” אמרה לי המאמנת שלי אחרי “מונולוג הפתיחה” שלי לפגישה הנוכחית שלנו.
זה לקח כמה רגעים, אבל בסוף הגיע זכרון.
“כשהייתי בגן, אחרי שאמא שלי נפטרה, סיפרתי לחברים כשישבנו בארגז חול שאמא מתה. שתי בנות הרביצו לי בגלל זה, או זרקו עליי חול. לא זוכרת בדיוק. הן אמרו שלא אומרים דברים כאלה אפילו בצחוק!”
“ואיך הרגשת?” שאלה אותי.
“נפגעתי. לא עשיתי להן כלום, אני לא חושבת שאפילו הבנתי מה בדיוק אמרתי שם, ילדה קטנה לא באמת מבינה מה המשמעות האמיתית של המילה ‘מתה’, אבל כן הייתי צריכה שיאהבו אותי באותו רגע וקיבלתי את התוצאה ההפוכה”
“ומה חשבת? מה החלטת?”

המאמנת שלי (ובערך כל העולם כמוה) טוענת שחוויות הילדות שלנו מעצבות את המבוגר שלנו. זה לאו דווקא החינוך שנותנים לנו בבית בצורה ורבאלית, או כל צורה אחרת. כילדים אנחנו חווים חוויה מסוימת, רואים תוצאה של מעשה מסוים, ודרך זה אנחנו לומדים מה הדרך “הנכונה” להתנהל בעולם הגדול והמפחיד הזה שסובב אותנו.
אנחנו מייצרים לעצמנו דפוסי התנהגות שלתפיסת אותו ילד קטן שהיינו – יגנו עליו כשיצטרך ובהזדמנויות אחרות יועילו לו.
דפוסי ההתנהגות האלו נשארים איתנו גם כמבוגרים. לכן המאמנת שלי תמיד מחזירה אותי לילדות. שם אנחנו מאתרות את המקור לדברים והתנהגויות שפעם עבדו לי והיום כבר מתחילים לזייף ולקרטע.

928133-5

“אני חושבת שהבנתי שאסור לשתף אף פעם בתחושות שלי. אסור לי להיות זקוקה לשום דבר מאף אחד. בין אם זה משהו חומרי, ובין אם מדובר באהבה. אני צריכה להיות חזקה ולהסתדר לבד! הבנתי שאף אחד לא אוהב אנשים תלותיים שצריכים עזרה או אפילו כאלה שסתם זקוקים לאהבה ומעזים להראות זאת. המשוואה של הילדה ההיא הייתה מאוד פשוטה: אם לא אהיה חזקה ולא אלמד להסתדר לבד – לא יאהבו אותי.”
“אז את בעצם מפחדת להיות תלותית?”
“זאת מילה נוראית. תלותית. אני לא תלותית. אני לא צריכה אף אחד ויודעת להסתדר יפה מאוד לבד!” התנגדתי מידית למילה שהעבירה בי צמרמורת.
“את יודעת מה?” המשכתי “כשאני חושבת על זה – זה תיאור מדויק שלי. הלהיות חזקה ולהסתדר לבד הזה. זה מתאים בול למי שאני. את יודעת כמה פעמים ביום עובר לי בראש המשפט ‘אני לא צריכה אותו/ה! שילך לעזאזל! אני לא צריכה אף אחד!’?

אני מהמסתדרים לבד. מהחזקים. מאלה שלא צריכים עזרה מאף אחד אף פעם. מאלה שלא צריכים את האהבה שלכם!… כן, למרות כל מה שכתבתי בפוסטים הקודמים שלי. כדברי השיר של פלטפוס: “זה נשמע לכם סותר, אבל זה לא”
איך זה מסתדר יחד, אתם שואלים? – פשוט מאוד. ביני לבין עצמי אני יודעת שאני צריכה שכולם יאהבו אותי תמיד. כלפיי חוץ אני מפגינה את ההיפך. או לפחות מנסה. פה ושם יש מי שמצליח להתקרב מספיק כדי לראות את האמת, וגם אותו בסופו של דבר אצליח להרחיק. בדרך כלל זה אפילו לא מגיע לשלב שבו אני מאפשרת להתקרב אליי.
אני אעצבן אתכם, אני אכעס ואכעיס, לעיתים אולי אפילו אפחד מכם, אני אפלוט בדיחות טיפשיות (ולעיתים אצליח להצחיק אתכם), אני אהיה צינית והכי מעצבנת בעולם, אבל לעולם לא אראה לכם שאני צריכה מכם משהו. בטח לא אהבה.
כי אני לא צריכה אף אחד. אני מסתדרת לבד. תודה על הדאגה.

ואז, דקות אחדות לפני סיום הפגישה, המאמנת שלי החליטה לתת לי סטירת לחי מצלצלת שמוסתרת מאחורי טון דיבור מרגיע, כמעט בניחוח ורדים עדין. מן ניחוח משכר כזה שעד שאתה מבין שאם תיקח את הורד הזה אתה עלול להידקר מקוציו – כבר מאוחר מדי והם נעוצים לך עמוק בתוך היד.

Rose_red

“את חושבת שאולי יש קשר בין הדברים האלה לבין העובדה שאין לך בן זוג כבר תקופה ארוכה למרות הרצון שיהיה?”
“למה את מתכוונת?” שאלתי בסקרנות.
“אני מתכוונת לכך שאת כל כך דואגת לשדר כלפיי חוץ שהכל בסדר ואת לא צריכה אף אחד, עד כדי כך שאת לא נותנת להתקרב אליך. את לא מושגת. אין לאף גבר סיכוי כי את מראש לא צריכה אותו. טוב לך לבד, כביכול.”
מילת המפתח כאן היא כנראה “כביכול”.
היה מאוד מפתה לכתוב כאן שאכן טוב לי לבד ואני לא צריכה אף אחד, אני אולי רוצה, אבל בהחלט לא צריכה.
אבל במקום זה, אני יושבת פה כעת עם פינצטה ומנסה לשלוף את הקוצים של הורד המעצבן ההוא שהושיטה לי המאמנת…

עוד מהבלוג של חן שבתאי

תצוגה מקדימה

אחרי הכל את שיר

בדרך לביקור השנתי אצלך החזקתי את ההגה חזק. אם הייתה לו יכולת להרגיש סביר להניח שהיה צורח מכאב. רציתי לצעוק, ובמקום זה בכיתי. בלי דמעות. כנראה שאחרי 4 שנים הן כבר מתייבשות. רציתי לצעוק עליך. איך עשית את זה?! '...

תצוגה מקדימה

עוברת דירה (וגם: מפנה מקום לעצמי)

"קראתי את הפוסט שלך, אבל נדבר על זה אחר כך" ירתה המאמנת שלי לאוויר, כאילו לא שפכתי שם את המעיים שלי ואפשר להעביר את זה ככה. "מה אחר כך? דברי עכשיו. מעניין אותי לשמוע מה חשבת" התעקשתי איתה. היא דיברה על כך שהיא שמחה שאני רואה...

תצוגה מקדימה

פוסט-כיפור...

מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי את יום כיפור. כשהייתי ילדה אהבתי אותו כי אפשר היה להשתולל על הכבישים עם אופניים. ואז, אחרי שה"קטנים" וה"זקנים" הלכו לישון, בסביבות 1-2 לפנות בוקר, כשכבר ממש ממש שקט מסביב, אפשר היה לשבת במעגל...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה