הבלוג של חן שבתאי

כשאת אומרת לא…

.

עדכונים:

פוסטים: 10

החל מדצמבר 2013

“קראתי את הפוסט שלך, אבל נדבר על זה אחר כך” ירתה המאמנת שלי לאוויר, כאילו לא שפכתי שם את המעיים שלי ואפשר להעביר את זה ככה.
“מה אחר כך? דברי עכשיו. מעניין אותי לשמוע מה חשבת” התעקשתי איתה.

היא דיברה על כך שהיא שמחה שאני רואה את הדברים ושאם אני מעלה אותם על הכתב המשמעות של זה היא שאני מודעת לדברים הללו ומכאן אפשר לעבוד.
היא גם דיברה על הכתיבה הכנה שלי. כאן עצרתי אותה. “מה זאת אומרת כתיבה כנה? את לא הראשונה שמדברת איתי על הכתיבה הכנה שלי… מה זה בכלל אומר?”
היא אמרה שהיא חושבת שהבלוג שלי הוא תרומה גדולה עבור הקוראים שלו. אמרה שאני כותבת על דברים שכולם מרגישים, אבל אף אחד לא מדבר עליהם, ולכן אנשים יכולים להזדהות עם הדברים שאני מעלה ואולי אפילו לעבוד עליהם דרכי.

למרות שגם את זה אני לא שומעת בפעם הראשונה, הופתעתי. כמעט אחרי כל פוסט שלי אני מקבלת כמה וכמה מיילים והודעות בפרטי בפייסבוק ממספר אנשים שונים שמספרים לי שגם הם מרגישים בדיוק אותו הדבר, מחמיאים לי על האומץ שבכתיבת ופרסום הדברים, ומודים לי על הכנות שבכתיבה שלי. ובכל פעם אני מופתעת מחדש. וכנראה שלעולם לא אפסיק להיות מוחמאת ומופתעת לחלוטין מכל תגובה כזאת.

בהתחשב בכל אלה החלטתי סופית להתגבר על הפחד שלי ולהעביר את הבלוג שלי מהמקום ה”בטוח” שבו מספר הצפיות לפוסט הוא כמספר האנשים שקיבלו ממני לינק במייל או נחשפו לפרסום שלי בפייסבוק (כי: רק שלא כל העולם ואחותו יראו. אז מה אם המטרה הסופית היא חשיפה ככותבת (-סקופ!) ורוב הסיכויים שכך היא לא תושג? נוח לי עם השיתוף המוגבל והלא-מפחיד הזה.)

רגע רגע רגע. אל תבינו לא נכון. ההחלטה הזאת לא נולדה מתוך צורת מחשבה של “אני חשובה, הבלוג שלי חשוב, וחשוב שהוא יגיע לכמה שיותר אנשים כדי שאוכל להועיל להם” (רק כתיבת השורה הזאת הצחיקה אותי. בקול רם.)
מעבר הדירה הזה בא כי לרגע קטן אחד של כתיבת שורות אלה, הפסקתי לפחד מכך שאנשים יקראו אותי ושאולי אני לא מספיק טובה.
זוכרים את הפוסט הקודם? (לקריאה לחצו כאן) – אני חייבת להיות הכי טובה, לא?… אז זהו, שהפעם, ממש ממש ברגע זה – אני לא חייבת!

“זה לא משנה מה קרה השבוע, מה שמשנה הוא איך הרגשת השבוע?” אמרה-שאלה אותי המאמנת שלי כשהמשכנו, בתגובה לטענה שלי ש”השבוע לא קרה כלום ואין לי “מונולוג פתיחה” עבורך גם הפעם”
“לא הרגשתי.” עניתי לה. “הייתי רובוט לגמרי. אני עמוסה בנתונים, מספרים, וחישובים בעבודה. לא היה לי זמן להרגיש”
“אבל אנחנו תמיד מרגישים משהו” התעקשה המאמנת להוציא ממני בכל זאת משהו
“יודעת מה?” אמרתי לה “צודקת. באמת היה משהו… התעצבנתי. מאוד. אבל הפעם הסכמתי להודות בזה, ואפילו להראות את זה, במקום לנסות להסתיר את זה ולהגיד שהכל בסדר”

בזה אני אלופה. להגיד לכולם שהכל בסדר. גם כשלא בסדר. אני צריכה להיות חזקה. ויותר חשוב מזה – אני צריכה להיות אהובה. אסור לי להראות רגשות שנתפסים כרגשות שליליים. אסור לי לכעוס ולהתעצבן. למה? כי אם אתעצבן אני עלולה לפגוע בצד השני. ואם אפגע בצד השני הוא עלול לא לאהוב אותי. אז אסור להתעצבן. אני צריכה לאסוף את עצמי ולחזור להיות חייכנית, אדיבה, ונחמדה, כי רק ככה יאהבו אותי.
ואני, הרי כבר אמרנו, צריכה שכולם יאהבו אותי תמיד.

“ואת יודעת מה?” המשכתי “אחרי שנרגעתי מהעצבים, וחשבתי על זה, מאוד שימח אותי שהתעצבנתי.” אמרתי בחיוך רחב
“למה שימח?” היא שאלה. “התעצבנתי כי איחרו לי. עד כה עצם האיחור היה מעצבן אותי קלות רק כי זו התנהגות לא רצויה, אבל הייתי מעבירה את זה. הפעם התעצבנתי באמת בגלל שעצם האיחור גרם לי לפספס את זמן המנוחה שתכננתי לעצמי לקראת הערב שאותו ביליתי עם האחיינים הקטנים שלי. רציתי להיות עירנית כשאהיה איתם, ולכן היה חשוב לי לנוח קצת קודם. שמחתי מכך שהתעצבנתי כי הבנתי שהעצבים היו על כך שנגזל ממני זמן ושבסופו של דבר זה בא על חשבון המשפחה שלי. סדר העדיפויות שלי השתנה.”
“אני רוצה לחדד לך שני דברים שאמרת” אמרה לי המאמנת. “ראשית, התעצבנת בגלל שהאיחור בא על חשבונך. לא בגלל שזה בא על חשבון המשפחה שלך. גם אם היית קובעת ללכת לסרט באותו ערב, האיחור הזה היה מעצבן אותך. ושנית, סדרי העדיפויות שלך לא השתנו. הדברים שהיו חשובים לך קודם עדיין חשובים לך מאוד. מה שהשתנה הוא שפתאום גם את חשובה לך. יש לך מקום בחיים גם לעצמך”

כשהגענו לסיום הפגישה השבועית שלנו, היא שאלה אותי, כרגיל, “איך את יוצאת מכאן היום?” אמרתי לה שאני לא יודעת. אני אף פעם לא יודעת. אני צריכה לחשוב, לעבד את הדברים, ורק אחר כך אני מגיעה למסקנות ותובנות.

כשהגעתי לדירה שלי היא עדיין חיכתה לי נקייה ומסודרת. תוצאה של המון אנרגיה שאגרתי בשבוע שעבר מהתרגשות ממיזם חדש כלשהו ויצאה על נקיונות.
נכנסתי לדירה, הנחתי את התיק שלי בפינה הקטנה שמהווה את חדר העבודה שלי, הורדתי נעליים, לקחתי את הדלי המגב והסמרטוט והתחלתי בנקיונות. לרענון הנקיון הקיים.
תוך כדי שאני מנקה פתאום הבנתי שהדירה שלי נשמרה נקייה ומסודרת כבר חודש שני ברציפות.
מי שמכיר אותי יודע שזה הישג עצום! אף סדר וניקיון שעשיתי אי פעם לא נשמר ליותר משעתיים רצוף! אז חודשיים?! פשששש…

לפני ואחרי עם לינק

ולא רק זה, גם נזכרתי שאתמול הספקתי לעשות 3 מכונות כביסה – צבעוני, לבן, וכהה – לתלות אותן, והבוקר לקפל ולהחזיר לארון. ובין כל אלה גם הספקתי לעבוד!
וואו! טירוף! ולא, אני לא צינית. הספק שלא היה לי קודם.
לא שלא רציתי לסדר ולנקות, פשוט לא היה לי זמן. תמיד הייתי עסוקה מדי בעבודה ולא ראיתי איך ואיפה אני יכולה להכניס גם ניקיון עכשיו…
ועכשיו מה? אני לא עסוקה פחות, עדיין יש לי הרבה עבודה, ותמיד אוכל למצוא עבודה שצריך לסיים. – ממש ברגעים אלו ממתין לי קובץ פתוח במחשב שעליי לסיים. הוא יחכה לרגע שאסיים לכתוב את הפוסט הזה. כי הקובץ הזה אמנם חשוב, אבל גם אני. וזה בדיוק העניין – סדרי העדיפויות שלי לא השתנו. העבודה עדיין חשובה לי, המשפחה חשובה לי, החברים חשובים לי…….. אבל יש לי מקום בחיים שלי גם לעצמי.

אז סיימתי לנקות, הכנתי קפה, והתיישבתי בדירה הנקייה, הריחנית, והנעימה שלי, לכתוב את הפוסט הראשון בבית החדש של הבלוג שלי.
ויודעים מה? נשאר לי גם קצת זמן לעבוד….

עוד מהבלוג של חן שבתאי

תצוגה מקדימה

אני לא צריכה אף אחד! תודה.

"תעצמי את העיניים ותראי איזה זכרון או תמונה עולים לך" אמרה לי המאמנת שלי אחרי "מונולוג הפתיחה" שלי לפגישה הנוכחית שלנו. זה לקח כמה רגעים, אבל בסוף הגיע זכרון. "כשהייתי בגן, אחרי שאמא שלי נפטרה, סיפרתי לחברים כשישבנו בארגז...

תצוגה מקדימה

אחרי הכל את שיר

בדרך לביקור השנתי אצלך החזקתי את ההגה חזק. אם הייתה לו יכולת להרגיש סביר להניח שהיה צורח מכאב. רציתי לצעוק, ובמקום זה בכיתי. בלי דמעות. כנראה שאחרי 4 שנים הן כבר מתייבשות. רציתי לצעוק עליך. איך עשית את זה?! '...

תצוגה מקדימה

פוסט-כיפור...

מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי את יום כיפור. כשהייתי ילדה אהבתי אותו כי אפשר היה להשתולל על הכבישים עם אופניים. ואז, אחרי שה"קטנים" וה"זקנים" הלכו לישון, בסביבות 1-2 לפנות בוקר, כשכבר ממש ממש שקט מסביב, אפשר היה לשבת במעגל...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה