הבלוג של חן שבתאי

כשאת אומרת לא…

.

עדכונים:

פוסטים: 10

החל מדצמבר 2013

לפני מספר ימים מכר הציע לי לטוס לפריז. חבר משותף עבר לגור שם לצרכי עבודה והוא רוצה שניסע לבקר אותו. עכשיו. במהלך החודש הקרוב.

אני אולי האישה היחידה בעולם שמעולם לא חלמה לטוס לפריז הכה רומנטית עד כדי להקיא. אולי בגלל שאני רווקה ניצחית כזאת ויש מי שיחשוב שאני סתם ממורמרת, ואולי בגלל שגדלתי בבית של גברים ברובו ולכן צורת המחשבה שלי קצת פחות נשית ודביקה, לא יודעת מה בדיוק הסיבה וזה גם לא כזה משנה, בסופו של דבר אני סולדת מכל הרומנטיקה הדביקה שמציפה ונוזלת מכל עבר באמירת המילה ”פריז”. איכס!

אני דווקא יותר בקטע של איטליה. גבר איטלקי חסון וגס רוח עם צלצול סקסי במבטא שכולו אומר ”גרררר….” אחחחח.. איטליה…

אבל היינו בפריז… אז ככה: כאמור, מכר הציע לי לטוס איתו. ה”לא” כבר היה מוכן ונשלף במהירות אופיינית ממקומו הבטוח בפי. תוך כדי כך שלחתי מייל מתבדח למי שבכלל אחראי על כך שפתחתי בלוג מלכתחילה (ותודה ליובל אברמוביץ’, המדרבן-הלאומי שמסרב להרים ידיים ולהיכנע לכל ה”לא” שלי. אל תספרו לו, אבל בשקט-בשקט, כשהוא לא מסתכל, אני מחייכת ומעריכה), בזו הלשון: “הציעו לי לטוס לפריז. אני אמורה להגיד על זה ’כן’ עכשיו?” הוא החזיר לי מייל וכתב רק ”כן!” וזהו.

כמובן שניסיתי לתרץ למה זה לא מתאים. רגע אחד לפני ששלפתי את כרטיס ה”יש לי מלא עבודה” מול מי שגם מהווה את הבוס שלי, הוא הספיק לבלום אותי וכתב ”את באמת צריכה חופש. חשבתי על זה השבוע” (יכול להיות שאני כבר עד כדי כך צפויה בשבילו?)

אוי… אני צריכה חופש? למה? באמת שלא עשיתי שום דבר לא בסדר. עבדתי כמו שצריך. סיפקתי ”סחורה”. הייתי יעילה. הכל טוב. מה קרה פתאום?! – נעים מאוד, אני חן וזו צורת המחשבה הכל כך מעוותת שלי. הבוס אומר ”את צריכה חופש” – אני חושבת איפה הייתי לא בסדר. למה להנות מזה כשאפשר לסבול?…אז שאלתי אותו מה עשיתי לא בסדר. הוא ענה ”בן אדם צריך לחשוב על החיים”. וזהו.לא הסביר את עצמו. ומאותו רגע אני חושבת על החיים. שוב חופרת לעצמי בכל ה”לא” שאמרתי ושאולי עוד אגיד. מה לא בסדר איתי? למה לא לצאת להרפתקה הזאת?

למחרת סיפרתי את העניין ליתר צוות ההנהלה של גיבור תרבות. מסתבר שבלי ששמתי לב נוצרה לי קבוצת מעודדות קטנה ומשובחת שחזרה והזכירה לי את ההבטחה שלי לעצמי.

וברגע אחד של ”יאללה כבר!!!” החלטתי להיות ”אמיצה” ושלחתי הודעה לאותו מכר: “יודע מה? אם אתה רציני - מחר אבדוק עם אחותי וגיסי על טיסות. אני מבינה שמלון לא צריך… בקיצור, אולי… אשקול את זה… איך אני איתך?”הוא החזיר הודעה וכתב ”פשששש…” ומאותו רגע התחיל להתגלגל כדור שלג שהולך וגדל, תופס תאוצה ומתגלגל במהירות לכיוון מגדל אייפל בלי שבכלל התכוונתי ובלי שאהיה שותפה לגלגולו. הוא מתגלגל ואני איתו….

אז אמרתי ’אולי’ לא אופייני שהתפרש כ”כן”, ופתאום אני מוצאת את עצמי מחפשת את הדרכון נטול החותמות שלי, מבררת איך מחדשים אותו וכמה זמן זה לוקח, בודקת תאריכים אופציונליים מבחינת עבודה, ותוהה אם לאבא שלי יש מזוודה לתת לי, כי לי יש רק תיקי יד קטנטנים. מסתבר שאמרתי ’כן’ חוצה מדינות.

אבל למרות ההסכמה הכפויה הזאת, והזרימה שלי איתה, היקום כנראה בוחן אותי ואת מידת הרצינות שלי, ומנסה לגרום לי להגיד Au revoir לפריז.

מצאתי את הדרכון הישן שלי, הסתכלתי על הלו”ז שלי אל מול שעות הפעילות של משרד האוכלוסין וההגירה וראיתי שביום א’ יש לי אפשרות לקפוץ לקריית הממשלה כדי לחדש אותו.

יום א’ הגיע ואיתו מעט התרגשות. אני אשכרה מחדשת דרכון במטרה לטוס. אני. וואו! ואז התחיל יום של מלחמה: אני נגד היקום… סיימתי לבדוק מיילים, ויצאתי לעבודה באחת החנויות. בדרך לאוטו עצרתי ליד תיבת הדואר שלי. השתרבב משם מכתב. נראה רשמי-משהו. פתחתי. חשכו עיני! הודעה על צו עיכוב יציאה מהארץ! – WTF?!? אני?! צו עיכוב יציאה מהארץ?!? למה? מה קרה? אני מחבלת ולא ידעתי את זה?

היסטרית התקשרתי למשטרת הגבולות. פקידה אנטיפטית ענתה לי ואמרה שיש להם תקלה במחשבים והיא לא יכולה לתת לי מידע מעבר למה שכבר יש לי במכתב. “תתקשרי עוד שעה. אני מניחה שזה יסודר עד אז”.

התקשרתי שוב. עדיין תקלה במחשבים. וכך עובר לו הבוקר בהיסטריה נוראית מצידי. בכל זאת צו עיכוב יציאה מהארץ לא מוציאים כל כך מהר ולא על כל שטות. בטוח משהו גדול קרה. במה הסתבכתי?ואיך?!?!

בסביבות השעה 13:00 חזרו המחשבים. הפקידה עונה לי בחוסר חשק מופגן וכמעט כאילו אני איזו פושעת, ואומרת שאין נגדי שום צו ושנעשתה טעות. היא לא טרחה להתנצל בשם אף אחד על הטעות ההזויה שהורידה לי לפחות 20 שנה מהחיים וניתקה את השיחה במהירות האור, כשהיא משאירה אותי עם פה פעור וכמה שערות לבנות על הראש. נשמתי. הכל בסדר. אפשר להמשיך את היום.

בשלב מסוים יובל שלח מייל וכתב שהוא צריך שנגיע מוקדם מהמתוכנן לבית הספר. השיפוץ שעשינו הסתיים וצריך לסדר ולנקות לקראת השיעור. המנקה תואמה רק לעוד יומיים אז לפחות לעשות פה משהו בינתיים. אוי לא… אני חייבת להספיק לחדש דרכון היום! סימסתי לעובדת שאני צריכה שהיא תגיע לחנות שעתיים מוקדם יותר הפעם. הבעיה נפתרה. אפשר שוב לנשום.

כשהעובדת הגיעה, נכנסתי לאוטו וטסתי לכיוון קריית הממשלה. בדרך נדלקה נורה אדומה בלוח השעונים. נהדר! היום הזה רק הולך ומשתפר. חיפוש קצר בגוגל גרם לי להבין שמשהו לא בסדר במערכת כריות האוויר באוטו. אפשר להמשיך את הנסיעה. בזהירות כמובן.

הגעתי לקריית הממשלה וניגשתי למודיעין. הפקידה שם בישרה לי שהיום סגרו בשעה 12:00. “אבל בדקתי באינטרנט את שעות הפתיחה. מה זאת אומרת סגור? אמור להיות פתוח עד 19:00..” “אה. כן..”היא אומרת לי ”האתר לא מעודכן” – מעולה! ועוד היא מבשרת לי ”את לא יכולה להשתמש בעמדות האוטומטיות מכיוון שהדרכון שלך הוא דרכון של קטינה ואת בגירה. את צריכה לגשת אליהם פיזית בשעות הפתיחה” “אבל מה שעות הפתיחה?!” היא רשמה לי על דף את השעות.

חזרתי לאוטו, מנסה לחשב מחדש את הזמנים שלי בהתאם לשעות הפתיחה החדשות שיש ברשותי. תוך כדי כך אני מקבלת סמס מהמכר שהתחיל את כל העניין ”חן! צריך לדחות קצת”. החבר המשותף חשב שהוא צוחק כשאמר לו שאני מצטרפת ומגיעה לבקר ולא התכונן. אין אפשרות לנסוע החודש. ככה זה כשאומרים ”לא” כל החיים… בהתחלה חשבתי שהוא מתכוון שאין אפשרות בכלל. אחר כך הסביר שמדובר בדחייה וצריך לתאם מחדש כולנו יחד. נו טוב… לפחות נעשה את זה ברוגע, בלי לחץ, אין צו עיכוב יציאה מהארץ ואני לא צריכה לשבור את הראש איך אני משחילה חידוש דרכון בשבוע הקרוב.נשימה עמוקה אחרי יום ארוך מדי (והשעה רק 14:50!)…

סימסתי לו שנדבר בערב כי אני חייבת להיכנס לנהיגה. ובשניה ששלחתי את הסמס הזה האייפון נפל על הרצפה, השמיע קול חבטה עצום והחשיך את המסך שלו. לרגע לא נשמתי. עומדת מעל האייפון כמו מעל קבר טרי. לא יודעת איך להגיב ופולטת ”אוי לא!!! כוסאומו כל העולם!!! אני לא מאמינה! סעמק!!!!!!!!” רק אחרי סדרת קללות אינטנסיבית הצלחתי להביא את עצמי להרים את האייפון מהרצפה ולבדוק לו דופק. הוא נושם. גם אני.

מותשת הגעתי לרח’ יהודה הלוי, בו שוכן בית הספר. האייפון השמיע צליל הודעה, קראתי אותה ונעמדתי בצד המדרכה בעודי מגיבה. פתאום הגיע רוכב אופניים מאחורי, נכנס בי, המשיך לנסוע, סובב את מבטו לאחור וקילל אותי . צודק. מה יש להולכת רגל לחפש על המדרכה?!…לא הגבתי וניסיתי להירגע.

נכנסתי לבית הספר ונשמתי עמוק. הסלון כבר היה מסודר למופת, השיפוץ הסתיים לחלוטין. האווירה שוב רגועה וכיפית. חשבתי לתומי שהנה, הגיע סוף סוף רגע של טוב. משהו שגורם לי לחייך. כיף ונעים כאן. ואז הלא צפוי קרה: נתקלתי בשולחן, דפקתי את הזרת, וכוס מים שנשארה עליו נשפכה. לא יכולתי לעמוד בזה יותר והתחלתי לבכות. אבל ממש ומכל הלב. כנראה שאחרי יום כזה צריך רק טריגר אחד קטן.

חוק מרפי קובע: כל דבר שיכול להשתבש, אכן ישתבש. – בדוק!

אבל מרפי לא ירפה את ידיי, אני לא חוזרת בי מה’כן’ הזה, ואם היקום הכריז על דו-קרב – אני אראה לו מאיפה משתין הדג הפריזאי! (ברגע שאמצא את האיבר ומיקומו בעצמי)…

אז אמנם פריז נדחתה בכמה חודשים, אבל אז מה? בין אם ייצא לפועל או אפילו יתבטל מכורח נסיבות כאלה ואחרות – אני כבר ניצחתי. ניצחון קטן, אך משמעותי - ה”כן” הראשון שלי כבר אצלי בכיס….

 

 

לצפייה בפוסט ובתגובות אליו בבלוג הקודם שלי לחצו כאן

עוד מהבלוג של חן שבתאי

תצוגה מקדימה

אני לא צריכה אף אחד! תודה.

"תעצמי את העיניים ותראי איזה זכרון או תמונה עולים לך" אמרה לי המאמנת שלי אחרי "מונולוג הפתיחה" שלי לפגישה הנוכחית שלנו. זה לקח כמה רגעים, אבל בסוף הגיע זכרון. "כשהייתי בגן, אחרי שאמא שלי נפטרה, סיפרתי לחברים כשישבנו בארגז...

תצוגה מקדימה

אחרי הכל את שיר

בדרך לביקור השנתי אצלך החזקתי את ההגה חזק. אם הייתה לו יכולת להרגיש סביר להניח שהיה צורח מכאב. רציתי לצעוק, ובמקום זה בכיתי. בלי דמעות. כנראה שאחרי 4 שנים הן כבר מתייבשות. רציתי לצעוק עליך. איך עשית את זה?! '...

תצוגה מקדימה

עוברת דירה (וגם: מפנה מקום לעצמי)

"קראתי את הפוסט שלך, אבל נדבר על זה אחר כך" ירתה המאמנת שלי לאוויר, כאילו לא שפכתי שם את המעיים שלי ואפשר להעביר את זה ככה. "מה אחר כך? דברי עכשיו. מעניין אותי לשמוע מה חשבת" התעקשתי איתה. היא דיברה על כך שהיא שמחה שאני רואה...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה