הבלוג של חיה לוי

חיה'לה

שירה, חינוך, ספרות ורשימות אחרות

עדכונים:

פוסטים: 428

החל מיולי 2010

התרשמות מספרה של שולמית יסני סטארקמן, אישה ציפור אישה דג, הוצאת גוונים, 2013

30/03/2013

דן פגיס הותיר צוואה חמורה לכותבים בעברית:

“מֻתָּר לְךָ לִכְתֹּב הַכֹּל,/ לְמָשָׁל שֶׁ, וְשֶׁ./ מתָּר לְךָ בְּכֹל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁתִּמְצָא,/בְּכָל הַתָּגִים שֶׁתַּצְמִיחַ לָהֶן.// כְּדַאי שֶׁתִּבְדֹּק, כַּמּוּבָן,/ אִם הַקּוֹל קוֹלְךָ/ וְהַיָּדַיִם יָדֶיךָ.// אִם כֵּן, כְּלָא קוֹלְךָ,/ אֱסֹף יָדֶיךָ וּשְׁמַע/ בְּקוֹל/ הַדַּף הָרֵיק.”  (דן פגיס, “פואטיקה קטנה”).

משמעות הציווי, בניגוד לכל הכללים של תקינות פוליטית, היא שהשיר אינו צריך להשמיע את קול הכותב או הכותבת. הכתיבה היא תהליך של היעלמות. יש בזה שקר, ויש בזה חוכמה, משום שלעיתים קרובות העודפים של השיר הם כל אותם חלקים שמעידים על נקודת מבט מוגבלת, מסתירים את האנושי המדויק, שמחיקת העצמי יכולה להבהיר טוב יותר.

(משעשע מאוד, שסדנאות כתיבה מפרסמות את עצמן באמצעות ציטוט זה של פגיס, ואחר כך מבטיחות לעזור למשתתפים בהן למצוא את קולם באמצעות הכתיבה.)

שירה נהדרת מסתירה חלקים רבים במשורר או במשוררת הפרטיים, זה ברור לגמרי. אך עם זאת, קשה מאוד לקרוא שירים בלי להוסיף לקריאה את הידוע על הכותבת. ביוגרפיה, מסות שנכתבו, תקופה, הקשר, עמדות פוליטיות – כל אלה משתלבים מאליהם בקריאה, משום ששירה גם כך מסתפקת ברמזים דקים. כדי להשלים אותם נחוצה ידיעה לגבי הכותבת.

איך ניתן לקרוא את השורות: “האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד?” בלי לדמיין את לאה גולדברג או את מלחמת העולם השניה?

לא חשוב להכיר את המשוררת בכל היבטי החיים שלה. לצורך העניין קריאה ביומנים האישיים המשעממים מאד של גולדברג, או ידיעת זהותו של אהובה של רחל, עלולות ממש לפגוע בקריאת השירה. בכל זאת, לכתיבת השיר נלווית הפרסונה של הכותבת. חלקה נבנה תוך כדי כתיבת השירים, מתוך הדף הריק, חלקה נבנה באמצעים אחרים.

השם שולמית סטארקמן לא היה זר לי לגמרי ואפילו נתקלתי ברשת בשיר או שניים שלה, בכל זאת לא יכולתי לדמיין את הכותבת, אפילו שבכריכה הפנימית מופיעה גם תמונה. התחלתי לחשוד שהיא דמות שמישהו המציא כדי לפרסם שירים. מן תרגיל ספרותי. בכריכה הפנימית נמסר שהיא אישה שנעה בין ישראל לארה”ב, שמתרגמת את זך ואת עמיחי, לא צעירה מאוד. בכל זאת עבורי העיקר נשאר מוסתר, ולא מפני שחסרה הביוגרפיה, אלא בגלל אופי השירים. השירים מציירים תמונות פשוטות, בקווים מעטים, בצורות פואטיות פשוטות.

צלילות היא דבר יפה. לכן נהדר לקרוא את השיר של סטארקמן:

איילה

צָפָה עַל הַנָּהָר בַּלֵילוֹת
.
אֲנִי אוֹסֶפֶת יָרֵחַ מִן הַמַּיִם
.
מְפַזֶּרֶת מֵאוֹרוֹ
.
לְבַל תֹּאבַד בְּיַעַר
.
אַיָּלָה תּוֹעָה
.
דימוי האיילה בשירה העברית הוא עמוס ומקושט, כמעט כבד מדי, מדימוי האהובה בשירת החשק ועד לדימוי השיר בשירת המאה העשרים:
הנה שירו של אמיר גלבוע:

איילה אשלח אותך

אַיָּלָה אֶשְׁלַח אוֹתָךְ אֶל הַזְּאֵבִים לֹא בַּיַּעַר הֵם

גַּם בָּעִיר עַל מִדְרָכוֹת תָּנוּסִי מִפְּנֵיהֶם בְּהוּלַת

עֵינַיִךְ יָפוֹת יְקַנְּאוּ בִּי לִרְאוֹתֵךְ אֵיךְ

אַתְּ פּוֹרַחַת נִפְחֶדֶת וְנִשְׁמָתֵךְ

אֲנִי אוֹתָךְ אֶל מוּל פְּנֵי הַחֲזָקָה אֶשְׁלַח

הַמִּלְחָמָה לֹא בִּשְׁבִילִי עוֹד

לִבִּי אַיָּלָה לְמַרְאֵךְ פְּצוּעַת דָּם בַּשַּׁחַר שׁוֹטֶטֶת

.

זה שירה של יונה וולך:

בְּנָקִיק נִסְתָּר בּצוּקִים
.
אַיָּלָה שׁוֹתָה מַיִם
.
מָה לִי וְלָהּ
.
אֶלָּא צוּקֵי לִבִּי
.
אֶלָּא מַעַיָּן חַיַּי
.
אֶלָּא נִסְתָּר
.
.
אַיָּלָה
.
מָה לִי וְלָהּ
.
אֶלָּא אַהֲבָתִי
,
חכם מאוד ויפה מצד סטארקמן, לכתוב על האילה ועל אור הירח, במילים פשוטות ומעטות, כאילו השיר שלה הוא השיר הראשון מאז ומעולם, וכך יפה וטוב.
סטארקמן כותבת את שיריה כך – דימויים פשוטים המתבססים על תשתית עמוסה וטעונה תרבותית ופוליטית – נשיות, אהבה, מוות, הזדקקות, חמלה – שירים צלולים, קודרים או בהירים. הם תנ”כיים מאוד וקרובים מאוד לטבע, מן שירה טבעית ומכשפת, ובכך מזכירה מאוד את אלזה לסקר שילר.
השירים יפים כולם, אך כמעט בכולם יש משהו  גם מן המלאכה המגושמת של כתיבת השיר, בניגוד מפורש להנחיה של פגיס. נניח, בשיר “ערגת אבי”:
.
“כְּשֶׁמֵּת אָבִי
.
בָּאוּ וְנָטְלוּ אֶת גּוּפוֹ
.
וְנוֹתְרָה עֶרְגָתוֹ
.
שְׁכוּחָהּ עַל הַכַּר
.
שַׁם נָגְעוּ שְׂפָתָיו.
…”
.
שיר פגיסי, נקי, היה מסתפק בהצבעה אחת על הערגה: “שכוחה על הכר”.
האזכור של שפתי האב הוא כמעט מביך. חושני שלא לצורך, עודף.
מניספטים בזכות שירה “מלוכלכת” או “נקיה” יש בשפע, ואין לי כוונה לנקוט כאן עמדה ממש. הרושם לפעמים בספר הוא שהעודפות חותרת כנגד מגמה של סטארקמן עצמה, חתירה לכתיבה צלולה, שמתערבת ו”מתלכלכת” בהנאת הכתיבה.
יש שירים בספר שבהם יש משהו עגול ושלם, למשל, בשיר היפה:
כשאני לבדי
.
כְּשֶׁאֲנִי לְבַדִּי
.
יֵשׁ שֶׁאֲנִי מְקוֹנֶנֶת,
.
אַךְ הִנֵּה צִפּוֹר כְּחֻלָּה
.
יוֹרֶדֶת אֵלַי מִמְּרוֹמִים,
.
נִצָּן קָטַן
.
פּוֹרֵחַ לְנֶגֶד עֵינַי.
.
לוּ הָיִינוּ שְׁנַיִם
.
הָיְתָה צִפּוֹרִי עוֹזֶבֶת
.
לִבְלִי שׁוּב,
.
וְאֵיךְ הָיִיתִי שׁוֹמַעַת
.
אֶת שִׁירוֹ הַחֲרִישִׁי שֶׁל הַפֶּרַח
.
בְּנָשְרוֹ?
.
כמובן, העיסוק בציפור ובדג, בשירה ובשתיקה, הוא עניין מרכזי בשיריה של סטארקמן. אולי משום כך מותר גם לכתוב עליו גם כאן.  זהו ספר שירה מהלכידים ביותר שקראתי, מבחינת הזיקות בין השירים השונים בספר. היבט זה הופך את הספר ליצירה מעניינת יותר מסך כל חלקיה.
הקשר הגורדי המסובך שבין נשיות, כתיבה, דיבור ושתיקה, נחתך בשער הראשון בספר, והייתי שמחה לקרוא עוד מזה. טוב מאוד לקרוא את הצעקה הפשוטה:
.
כְּשֶׁעָפָה אַל קִּרְבִי בַּשְּׁחֹר
.
הִדְּלַּקְתִי אוֹר
.
וְעֵץ הִצְמַחְתִּי לָהּ
….
….
עַתָּה צִפּוֹר שִׁירִי
.
כְּדָג בְּפִי
….
….
כַּמָּה חָפַצְתִּי בִּיְקָּרָה
.
אַךְ כָּאן בְּפֶה חָתוּם
.
לֹא נאֹמַר שִׁירָה
.
פִּרְשִׁי כָּנָף צִפּוֹר
.
אָההההה

עוד מהבלוג של חיה לוי

תצוגה מקדימה

ימים קשים

. תמצית האירועים מיום ראשון לפני כשבוע: נכנסתי לכיתה וביקשתי מהתלמידים  לעבור בשקט לכיתה אחרת, שיש בה ברקו, כדי שנוכל לראות סרטים שחלק מהם הכינו. ברגע שיצאתי מהכיתה קם קול שאגה. התלמידים צרחו בכל כוחם, כי זה היה להם...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

ההצלחה המסחררת והלא מדוברת של החינוך בישראל

השקרים המוסכמים . . יש כמה רעיונות שמתייחסים אליהם כאל אמת כללית. למשל, שמערכת החינוך לא מצליחה למלא את תפקידיה. למשל, שרמת המורים שלנו נמוכה. למשל, שכולם מעוניינים בחינוך טוב כי הוא תנאי לחברה תקינה ולשגשוג...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

קראי את גני תל אביב התלויים

צילום: צור שיזף באנתולוגיה קטנה מאוד בה אספה שירי אהבה*, הוסיפה לאה גולדברג אחרית דבר, ובה היא מספרת כי האוהב שצייר את צל אהובתו בחול, היה, לפי אגדה סינית עתיקה, האמן...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה