הבלוג של חיה לוי

חיה'לה

שירה, חינוך, ספרות ורשימות אחרות

עדכונים:

פוסטים: 428

החל מיולי 2010

./

בימים האלה, ציונות היא עמדה בעייתית. הרבה אנשים משתמשים בה כדי לעשות דברים איומים, שאני לא רוצה ולא מעוניינת להשתתף בהם. בעצם, לכל אורך תולדות הציונות, אנשים השתמשו באידאולוגיה כדי להצדיק מעשים רעים. בצעירותי לא הייתי ציונית. עכשיו אני כן, הסיבה העיקרית שלי לציונות התבררה לי רק לאחרונה, כשקראתי את המאמר של מאיר בוזגלו באתר “העוקץ” :“מדינה יהודית של כל אזרחיה”. אני לא מוותרת על מדינה יהודית כי לא ברור לי מה מי שרוצים לוותר עליה מציעים במקומה. ברשימה הזאת אספתי חמש סיבות אחרות לציונות שלי. אני מתארת לעצמי שביום העצמאות אהיה נבוכה מדי מכל מיני מפגני לאומיות ולאומנות, מכדי להתעקש לחגוג את הריבונות היהודית בארץ ישראל. אז אני מקדימה ומפרסמת מחדש את הרשומה הזאת מניסן דאשתקד, בסוף חג הפסח, תשע”ד:

1. כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה

השורה הזאת מעליבה הרבה אזרחים במדינת ישראל, לכן מצידי היא יכולה לצאת מההמנון, אך לא היא תפסיק להיות ההמנון שלי. הקלישאה שבמשך מאות שנים יהודים כמהו לארץ ישראל היא אמיתית. הזיקה המסורתית והדתית לארץ ישראל מרגשת אתי. העובדה שיהודי אתיופיה יצאו לדרך ברגע ששמעו שניתן להגיע לארץ ישראל, ועזבו מאחוריהם את כל רכושם, כמו אחיהם מפולין ששמעו ששבתאי צבי קורא להם לארץ ישראל, כמו אנשי העליה השלישית, כמו העולים ממרוקו ומתימן, כמו ר’ יהודה הלוי – הקשר המיסטי והמוזר הזה לירושלים, הוא בעל ערך. לתרבות ולחלומות של אנשים בכל העולם יש ערך. בביוגרפיה הפרטית שלי הקשר המיסטי והסוחף לארץ ישראל התממש בעקבות חסידי הגר”א, שעלו לארץ לפני מאתיים שנה, אחד מהם הוא סבא רבא רבא שלי, מנחם מנדל משקלוב. אולי הוא היה טיפוס נוראי. לא יודעת, לא הכרתי אותו. הוא עלה לארץ ישראל בגלל אהבה לארץ שלא ראה ובגלל אהבה לאל שלא דיבר איתו אפילו מילת אהבה אחת.

אהבה נכזבת או חסרת הגיון, אהבה שמתגברת על מכשולים עצומים, אהבה חזקה ומתמידה, אהבה שאין לה הסבר, היא עניין יפה בעיני.  אפשר לכתוב מליוני ספרים על השקר של העם היהודי, על כך שאנחנו לא עם ושאין לנו מסורת משותפת, על כך שרימינו את כל העולם בכך שהעמדנו פנים שיש בינינו קשר תרבותי, בזמן שחלקנו יהודים ערבים ואחרים מאיתנו בכלל אשכנזים בעלי שאיפות אימפריאליסטיות. חלומות ודמיונות הם דבר מוזר ומסוכן לשנות בגללו את המציאות. ובכל זאת, ירושלים. (הלוואי שיבוא גם המשיח).

/

/

2. אליעזר בן יהודה, יהודי מבדח

העברית המתחדשת היא נס. לצד תופעות איומות, כמו הפיכת שמות ערבים יפים של מקומות לשמות דמויי עברית מכוערים, מתוך פחד וקנאות בלתי נסבלים, נוצרה יצירה אנושית שהיא תשתית החיים שלי, ממש כמו שתכננו הציונים שהחיו את העברית.  אני דוברת עברית, סופרת בעברית וחולמת בעברית, בהברה ספרדית, בהגיה אשכנזית, אוהבת את כל המבטאים וכל ההגיות, קשורה בקשר אינטימי לעברית של עגנון, גאולה כהן, י”ד ברקוביץ’, אהרון אלמוג, אבן גבירול, נורית זרחי ויואל הופמן, צועקת בעברית ומקללת בעברית. גם בערבית. אבל בלי הציונות, לא הייתי יודעת את מעט הערבית (האחות הטובה והיפה) שלי. סבתא שלי מצד אבא, שיינה, דיברה רק יידיש למרות שגרה  כל חייה בארץ. את העברית ואת הערבית הכניסה לחיים שלי הציונות.

/

3. אולי ניסע לפתח תקווה?

לא מערערת על הזכות לשייכות של כל מי שרוצה להשתייך, פליט שמחפש מקלט, אזרח שהגיע לארץ ממקום אחר, מי שהתחתן עם ישראלי/ת והגיע לכאן בעל כורחו – כל מי שכאן כדאי שירגיש שייך. שייכות זה חשוב. בלי קשר, נולדתי בירושלים, ואהבה, אהבה היא דבר פיזי. היא לא מנומקת. אני אוהבת את המקום הזה כמו שאוהבים משפחה: ברגשות מעורבים, בהיכרות אינטימית עם כל מה שדוחה. בקשר חזק שאי אפשר להסביר ואין שום רצון לחיות בלעדיו. זה המקום שבו אני רוצה לחיות, לכאן אני רגילה. לא רוצה ללכת למקום אחר. בלי הציונות מן הסתם הייתי מרגישה אותו דבר במקום אחר, לולא סעיף 5. אבל כן נולדתי כאן, ולכן האפשרות הדמיונית לחלוטין, לחיות במקום שבו הייאוש יותר נוח, נשמעת לי לא סבירה. בארה”ב יש יותר מדי שומן רווי וחיוכים, בצרפת צריך להתאמץ מדי כשמתלבשים ומתאפרים, בלונדון קר ובשוויץ יש אנשים מגעילים. כל הארצות האלה חייבות את העושר והנועם שבהן לשעבוד ולהתעללות רחבת היקף בבני אדם. אם כל אלה רק סיפורים שהמצאתי, זה אולי מפני שאני פשוט טיפוס מונוגמי.

/

4. חוות העלמות ונתיבה בן יהודה

היום קל להתייחס לכל העניין הזה בבוז. אבל הציונות, באופן לא מושלם, קשה ולעיתים קרובות כמעט , היתה כרוכה יד ביד, מימי העליה השלישית, עם המהפיכה הפמיניסטית ועם המהפיכה הסוציאליסטית. כלומר, בואו נפריד בין המציאות לאתוס. במציאות היה ניצול של פועלים ושל נשים. אבל האתוס דיבר על חברה שיוויונית באופן מהפכני, אפילו הלינה המשותפת הידועה לשמצה, היתה חלק מחזון שהיה בו גם יסוד פמיניסטי. לא במקרה מצנזרים היום כבר את תמונות הפלמ”חניקיות במכנסיים הקצרים. (וסתם ככה, לא במקרה, אני שונאת יותר מכל ההנחיות של משרד החינוך, את האיסור לבוא במכנסיים קצרים לבית הספר). גם לאתוס יש חשיבות. החלוצות והפמ”חניקיות היו מודל של נשים שיכלו לקלל, לכתוב, להתהלך בגוף חשוף בלי להיות אובייקט מיני, ואם זה לא היה כך במציאות, זה היה כך בסיפורים, והסיפורים אפשרו לי לדמיין את מה שהייתי רוצה. הן התוו כיוון. באופן לא מקרי בכלל, מודל השיוויון החלוצי והפלמ”חניקי נחרתו בי כשני דימויים עצומים שהנחו את חיי. רונית מטלון כותבת בספר המסות החכם: “קרוא וכתוב”, שאמא שלה אמרה לה: “את, אל תזלזלי בציונות, היא הצילה אותי מאבא שלך”.

השחרור שנשים זכו לו בישראל, ומעט האחווה בין אנשים שהגיעו ממקומות שונים במקום הזה, הם במידה רבה ובחלק גדול מהמקרים, תולדה של האתוס הציוני. ראו, למשל, כיצד נקלטים העולים מאתיופיה ומרוסיה בתוך ההתנחלויות, דווקא. ואני לא מתכוונת לסנגר על מפעל ההתנחלויות. האתוס של השייכות והערבות ההדדית הלך יד ביד עם הציונות מאז הקמתה, ואז פתאום נפרדו דרכיהם, מה שגרם למקרה המוזר שבו אנשים שמוכרים אדמות מדינה לכל המרבה במחיר נחשבים עדין ציונים, ואפילו מאוד.

יש פער מתסכל ומכאיב בין האתוס הסוציאליסטי – פמיניסטי, לבין המציאות של אי שיוויון וניצול. לפעמים זה פער שהמקור שלו ציני, לפעמים הוא מתקיים בשם האתוס. נכון. ובכל זאת – ראו את הפער בין ההיסטוריה האמריקאית של ניצול, טבח עם וסחר בבני אדם, לבין האתוס האמריקאי של חברה שמאפשרת שוויון לכל המהגרים אליה. זה מקומם, מרגיז, אבל בזכות האתוס יש להם נשיא שחור. אנחנו, בניגוד לאמריקאים, דיברנו באומץ על הפער בין האתוס למציאות, ועשינו טוב בכך, אבל אז גם זרקנו את האתוס. עדיף שנחזיר אותו. אם נדבוק בו, למרות שהמציאות מכוערת ממנו בהרבה, החיים שלנו יהיו טובים יותר.

/

/

5. קוראים לי חיה

סבא מצד אמא שלי, נחמן שצקי, הוא העולה הכי חדש לארץ במשפחה. הוא חי בביאליסטוק ועלה לארץ כי היה ציוני, כלומר – איש מוזר, לא מציאותי, חולם ולא מעשי.  אחר כך, לפני מלחמת העולם השניה, היה מספיק פרנואיד כדי לאסוף כסף ולהעלות לארץ את בני הדודים של אמא שלי. ככה קרה שאמא שלי לא מתה בשואה. זה לא מנע ממנה לאסוף אוכל בכפייתיות ולחיות בחרדה קיומית. אבל היא לא מתה בשואה. גם סבא שלי לא. וגם בני הדודים שלה לא. וכשבת הדודה של סבתא שלי, חייק’ה גרוסמן (שתיהן היו חיה גרוסמן, גם סבתי וגם בת דודתה) שנשארה בביאליסטוק, נלחמה בנאצים כפרטיזנית, סבתא שלי הייתה כאן, בארץ, והייתה לה הפריבילגיה לחיות שישים שנה של אומללות, ולסיים אותן בעצמה, בלי התערבות הגרמנים. ככה נולדתי וקראו לי חיה, ועל אף שהחיים הם עסק לא אסתטי, אני מודה להם על ההזדמנות שנתנו לי.

עוד מהבלוג של חיה לוי

תצוגה מקדימה

ימים קשים

. תמצית האירועים מיום ראשון לפני כשבוע: נכנסתי לכיתה וביקשתי מהתלמידים  לעבור בשקט לכיתה אחרת, שיש בה ברקו, כדי שנוכל לראות סרטים שחלק מהם הכינו. ברגע שיצאתי מהכיתה קם קול שאגה. התלמידים צרחו בכל כוחם, כי זה היה להם...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

ההצלחה המסחררת והלא מדוברת של החינוך בישראל

השקרים המוסכמים . . יש כמה רעיונות שמתייחסים אליהם כאל אמת כללית. למשל, שמערכת החינוך לא מצליחה למלא את תפקידיה. למשל, שרמת המורים שלנו נמוכה. למשל, שכולם מעוניינים בחינוך טוב כי הוא תנאי לחברה תקינה ולשגשוג...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

להבעיר את המים באש, להקשיב לספר השירה הראשון של נעם פרתום

. בימי הביניים היו מסיבות כאלה: משוררים באים, מתחילים לרפר, על בחורות, על בחורים, על יין, מעליבים אחד את השני, מתגאים אחד בעצמו. לא כל משוררת יודעת לקרוא את השירים שלה. נעם פרתום קוראת ושרה. זה עוטף את מי שמקשיבה, דימויים...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה