הבלוג של חיה לוי

חיה'לה

שירה, חינוך, ספרות ורשימות אחרות

עדכונים:

פוסטים: 428

החל מיולי 2010

פוסט המשך ל”ההצלחה המסחררת והלא מדוברת של מערכת החינוך הישראלית”. והפעם: אז מה בכל זאת?

09/10/2012

בפרקים הקודמים

בפוסט הקודם כתבתי על ההצלחה הלא מדוברת של החינוך בישראל.

זה היה פוסט מדכא, על כך שהאינדוקטרינציה, כלומר החינוך לחשיבה אוטומטית המשרתת את מטרות השלטון אך לא בהכרח את מטרות החברה, מצליחה מאוד במערכת החינוך בישראל, ועל כך, שכדי שהיא תמשיך להצליח, מטשטשים את הצלחתה בתלונות חוזרות ונשנות ובדוגמאות לכאורה על כשלון החינוך.

אז רק לסיכום, או כמו ששרנו בתנועת הנוער, לסיום סיומת:

המטרה של החינוך היא לגרום לתלמידים להפוך לאזרחים צייתנים, ניתנים למניפולציות ומותנים להגיב בחמימות כלפי סמלי המדינה, בה במידה שהם מותנים להגיב בעוינות כלפי כל מה שמעמיד בסכנה את המדיניות הקימת וכל מה שמסמל פגיעה באחדות.

מי בעצם יכול להכריח אותי ללמד דווקא בכיתה ולא על הדשא?

כדי שזה יקרה, יש צורך באליטה מצומצמת של תלמידים שמסוגלים לחשיבה ביקורתית (כדי לקדם את הכלכלה – יש לכך סיבות מסובכות, אבל קבוצה קטנה של אנשים בעלי יכולת חשיבה מסדר גבוה טובה לקפיטליזם ולמשק).

כמו כן יש צורך בקבוצה עצומה של תלמידים שהנכס העיקרי שבית הספר מעניק להם הוא תחושת שייכות לקבוצה שנקראת מדינת ישראל, והיא למעשה קבוצת היהודים במדינת ישראל.

מי שבודק את התוצאות בשטח בהינתן המטרות שציינתי לעיל לא יכול שלא להגיע למסקנה, שמערכת החינוך הישראלית עושה עבודה מצוינת.

בכל זאת

בפוסט האחרון כתבתי שיש תקווה, ולא פירטתי. התכוונתי לפרסם שבוע אחד אחר כך את פוסט ההמשך, אבל התעכבתי.

זו ענת זוהר, לשעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית, שהעלתה על נס חינוך לחשיבה ועפה מהמשרד ביום שבו נכנס גדעון סער לתפקיד. אבל מה שאי אפשר לעשות מהמקפצה אפשר לעשות בשקט במים העמוקים

מה שעיכב אותי היא העובדה שהתחלתי ללמד בבית ספר אחר מזה שלימדתי בו כל השנים, ואף על פי שמסקנותי לגבי הצלחת החינוך בישראל לא השתנו, נעשיתי זהירה יותר ואופטימית פחות באשר לפתרון. ובכל זאת, אחרי קצת יותר מחודש (וחופשה), אני רק רוצה להציע לכל מי שרוצה ללמד, להיאחז בתקווה גדולה בעקרון המוכר לכל תלמיד, העקרון שבדרך כלל גורם ייאוש עצום למורים: קשה לאכוף משמעת.

תודה לאל על התלמידים המופרעים

כל תלמידה  שמכבדת את עצמה מגיעה לבית הספר עם חולצת בית ספר ועם חולצה להחלפה לשלב שבו תעבור את שער בית הספר.

כל תלמידה שניסתה להעתיק במבחנים גילתה שלפעמים זה מצליח.

כל מורה יודעת, שבכיתה ממושמעת אפשר להשתיק כל רחש קל, ובכיתה שבה למספר גדול של תלמידים אין עניין לציית למורה, כמעט בלתי אפשרי לאכוף כללים.

הסיבה היא, שמערכות לא באמת עובדות בדרך שבה רוצים המנהלים שלהן שהן יעבדו. מנהל רוצה שכל הנחיה תתקיים, שכל רציונל שלו יבוא לידי ביטוי בשטח. אבל בשטח יש: עובדים שיש להם נקודת מבט אחרת, מנהלים זוטרים שמבינים ללב העובדים ומעדיפים להעלים עין מהפרות משמעת, והעקרון בעצם הוא כזה:

קל יותר לאכוף רגולציה, לקיים פיקוח יעיל, ככל שיש יותר אנשים שמקיימים את הכללים מרצון. כשיש הרבה תקלות, הרבה בעיות משמעת, הרבה חריגות מנהלים, הרבה העלמות עין של מנהלים זוטרים, אז גדל מאוד הפער בין המטרות של המנהל (להלן – שר החינוך) לבין האופן שבו הארגון מתנהל.

מכאן, שאם אנחנו (ואני מתכוונת, אנחנו המורות) רוצות שמערכת החינוך הישראלית תהיה קצת פחות מוצלחת, קצת פחות שוטפת מוח, קצת פחות משכפלת שנאת זרים ושוביניזם, אנחנו יכולות לעשות את זה, בהסתמך על הכלל, שבמה שעין לא רואה אי אפשר לשלוט.

המנהלת יכולה לעמוד בשער בכל בוקר ולבדוק תלבושת אחידה, אבל אם אנחנו לא נתייחס לאי לבישת תלבושת אחידה כבעיית משמעת, התלמידים ילבשו את החולצות שהביאו מהבית.

המנהלת יכולה לעבור במסדרונות ולבדוק ששקט בהם, אבל היא לא יכולה להיכנס לכל כיתה ולדעת מה קורה בכל רגע, כך ששום דבר, לפחות לכאורה, לא מונע מאיתנו לנהל דיון ביקורתי, או לשאול שאלות פרובוקטיביות, או לחשוף את התלמידים לתרבות העולם ולערכים אוניברסליים, לא באופן הסיסמאי שבו הם אמורים להיחשף לכל אלה בטקסים ובתעמולה של משרד החינוך, אלא באופן אמיתי.

על הססמה כולם מסכימים. כמה חתרני ומוזר זה יהיה אם פתאום נתחיל לעבוד לפיה?

סייג לתורה..

אין להתבלבל: עלינו להיות מורות מיומנות, כריזמטיות, להכיר שיטות הוראה מגוונות ולהלהיב את התלמידים. יותר מכך – עלינו לגבות את המערכת ואת כלל נציגיה, בפרט המנהלות שלנו, בכל מקרה – מכיוון שנערים ונערות זקוקים ליציבות ולתחושת ביטחון, ומכיוון שהמטרה אינה להעניק להם חינוך גרוע, אלא רק לחבל ברוח האינדוקטרינציה ששולטת במערכת.

ואחרי הזהירות ההכרחית, צריך לכתוב בפירוש:

נהיה בעצמינו יצירתיות ולא צפויות, נחליט על מטרות שחשובות לנו בחינוך ובהוראה ונתכנן כיצד להשיג אותן, בלי קשר לדרישות הרכזת, המנהלת או ההורים.

בשיעורים שלנו נאפשר לכל דעה להישמע בכיתה, נעלה הרבה שאלות מטרידות לדיון ונחשוף את התלמידים לעושר ולקסם שבתרבות האנושית הכללית.

כל אלה, כמובן, הן מטרות מוצהרות של המשרד, אך מכיוון שהמציאות מגלה שמטרות המשרד הממשיות הן אחרות, איזו תמימות חתרנית נהדרת זו תהיה, להתייחס אליהן בשיא הרצינות, ולפעול על פי הן ממש?

ולעזרתינו יהיה חוק המספרים הגדולים: אם המפמ”ר לאזרחות מנסה להכניס את התפישה הפלשתינאית של ההיסטוריה, כפי שהיא משתקפת דרך זכרון הנכבה  – לחומר הלימוד, כי אז, כמו כל מי שמשתין מהמקפצה, הוא יגורש בבושת פנים מהבריכה. איך אפשר אחרת? אבל מי יכול לעצור אותי מלחשוף את התלמידים לתיאורי הנכבה שנכתבו על ידי פלשתינים? (זו רק דוגמה) במסגרת שיעור לשון, כטקסט בהבנת הנקרא, במסגרת שיעור ספרות, כחומר העשרה בעשר הדקות האחרונות של השיעור..

אם בית ספר דמוקרטי במודיעין מבקש לפטור את תלמידיו מלבישת תלבושת אחידה, מנהל המחוז ינזוף במנהל ויעמיד את סל השעות של בית הספר בסכנה. אבל מי יכול להיכנס לכיתה שבה אני מלמדת ולבדוק מדי יום ומדי שעה, כמה תלמידים לבושים בתלבושת יושבים בה?

אם אכתוב מודעה בעיתון יומי הקוראת למרד אזרחי מאורגן של כלל המורות בישראל במבחני המיצ”ב, אולי יצליחו למצוא אפילו עילה לפיטורין שלי.

אבל מה יעשו אם בלי שום תרועות וצלצולים, אלמד את התלמידים באופן שמדגיש הבנה ולא שינון ידע, אשלח אותם לשנן את הדורש שינון בבית ולא בזמן השיעור, ותוצאות המיצ”ב שלהם, בהתאם, לא תהיינה כל כך גבוהות כמו המצופה?

בעולם שבו כל המורות מלמדות היטב לקראת הצלחה בבחינה, אבלוט בשטח כמו אבוקדו בערוגת שושנים, אבל בעולם שבו כלל המורות מתייחסות למיצ”ב או לבחינות הבגרות כאילוץ מטריד שנמצא אי שם בדרך, שיש לעשות את המינימום ההכרחי כדי להתמודד איתו ומעבר לכך לעסוק בדברים החשובים – אף אחד לא יצליח להתמודד עם מורה אחת מן המניין שמדברת עם התלמידים על המהפיכה הצרפתית במקום על הקונגרס הציוני הראשון.

כמובן, שנדרשת תמיכת התלמידים. לזה שייך כל עניין המורה הטובה והמיומנת. חוץ מזה נדרשת תמיכת ההורים, או לפחות את האדישות שלהם כלפי התכנים שעולים בכיתה והאופן שבו הם עולים. את זה אפשר לרוב לקבל בתנאים הקשים אך ההכרחיים, שבכיתה אין אלימות ושהילדים חוזרים בדרך כלל שמחים הביתה.

אני לא בטוחה שפעילות כזו מספיקה למשהו. יש הרבה כוחות נגד. אולי המדיה משפיעה יותר מבית הספר, ואולי לחץ ההורים והתלמידים הוא כן דווקא לכיוון שינון חומר וטיפוח גאווה לאומית, ובסופו של דבר בכיתה של ארבעים אולי אי אפשר לעשות משהו אחר….

אבל כדאי להאמין בכל זאת, כי אופטימיות אולי מזיקה לבריאות אבל טובה לחיים שמחים, ואת התקווה הדמוקרטית אפשר למצוא ברשת. בעולם שבו מליונים כותבים בלוגים, אי אפשר לשלוט במה שהם כותבים. קל וחומר, שבמדינה שבה יש אלפי מורות ומורים, אי אפשר באמת לשלוט במה יקרה בכיתה. זה בעצם ממש ממש תלוי רק בכל אחת ואחד מאיתנו.

עוד מהבלוג של חיה לוי

תצוגה מקדימה

ימים קשים

. תמצית האירועים מיום ראשון לפני כשבוע: נכנסתי לכיתה וביקשתי מהתלמידים  לעבור בשקט לכיתה אחרת, שיש בה ברקו, כדי שנוכל לראות סרטים שחלק מהם הכינו. ברגע שיצאתי מהכיתה קם קול שאגה. התלמידים צרחו בכל כוחם, כי זה היה להם...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

ההצלחה המסחררת והלא מדוברת של החינוך בישראל

השקרים המוסכמים . . יש כמה רעיונות שמתייחסים אליהם כאל אמת כללית. למשל, שמערכת החינוך לא מצליחה למלא את תפקידיה. למשל, שרמת המורים שלנו נמוכה. למשל, שכולם מעוניינים בחינוך טוב כי הוא תנאי לחברה תקינה ולשגשוג...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

להבעיר את המים באש, להקשיב לספר השירה הראשון של נעם פרתום

. בימי הביניים היו מסיבות כאלה: משוררים באים, מתחילים לרפר, על בחורות, על בחורים, על יין, מעליבים אחד את השני, מתגאים אחד בעצמו. לא כל משוררת יודעת לקרוא את השירים שלה. נעם פרתום קוראת ושרה. זה עוטף את מי שמקשיבה, דימויים...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה